מחשבות מלחיצות ומאיימות – דרכי התמודדות - דעת - לימודי יהדות באור החסידות

מחשבות מלחיצות ומאיימות – דרכי התמודדות

לחלק גדול מהאנשים קורה לא פעם שהוא מרגיש תחושות פנימיות של מרירות / לחץ / חרדה וכד', תחושה שמזכירה אפילו דכדוך או משבר. ישנם כאלה שאצלם הזמנים האלו הם נדירים ויש שחווים זאת לעיתים קרובות יותר. פעמים רבות אשר אנו מרגישים אז מבוכה ותסכול, לפעמים גם בלבול. אנו מתוסכלים מהתחושה, ולא תמיד יודעים כיצד להגיב נכון אליה.
לחלק גדול מהאנשים קורה לא פעם שהוא מרגיש תחושות פנימיות של מרירות / לחץ / חרדה וכד', תחושה שמזכירה אפילו דכדוך או משבר. ישנם כאלה שאצלם הזמנים האלו הם נדירים ויש שחווים זאת לעיתים קרובות יותר. פעמים רבות אשר אנו מרגישים אז מבוכה ותסכול, לפעמים גם בלבול. אנו מתוסכלים מהתחושה, ולא תמיד יודעים כיצד להגיב נכון אליה.
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב print

מחשבות מלחיצות ומאיימות – דרכי התמודדות

ב"ה

מחשבות מלחיצות ומאיימות – דרכי התמודדות

מבוסס על שיעוריו של הרב יצחק ערד, נערך ע"י הר' נחמיה גרייזמן

לחלק גדול מהאנשים קורה לא פעם שהם מרגישים
תחושות פנימיות של מרירות / לחץ / חרדה וכד',
תחושה שמזכירה אפילו דכדוך או משבר.
ישנם כאלה שאצלם הזמנים האלו הם נדירים ויש שחווים זאת לעיתים קרובות יותר.

פעמים רבות אשר אנו מרגישים אז מבוכה ותסכול, לפעמים גם בלבול.
אנו מתוסכלים מהתחושה, ולא תמיד יודעים כיצד להגיב נכון אליה.

להלן נעשה ניסיון מסויים לעשות קצת סדר בדברים:

לכל לראש, יש להקדים כמה נקודות בסיסיות הקשורות לכל המשך הדברים דלקמן:

1. ההסתכלות הנכונה על מידות לא טובות

לכל לראש צריך לזכור נקודה כללית הקשורה לכללות עבודת ה' על פרטיה השונים, והיא: אשר האדם בכלל הינו יצור המורכב ממערכת מגוונת בעלת נטיות שונות, ולעיתים אף הפוכות. מתייחד בכך היהודי, שמורכב משתי נפשות מנוגדות זו לזו, האלוקית והבהמית. ממילא מובן, שכאשר האדם נתקל ברגש או מידה שלילית ואפילו בהמית, אל לו להיבהל ולהילחץ מעצמו, ובוודאי שלא להאשים את נפשו, אלא עליו להבין ולהשלים ש"אני לא עשיתי את עצמי" והמידה השלילית שקיימת בי, הינה חלק מהמערכת שהקב"ה נתן לי.

יתירה מזו, מבואר בחסידות שהתכונות הבהמיות שניתנו לאדם, הינן חלק משליחותו ועבודתו, עד שכל מטרת ירידת נשמתו האלוקית לעולם, היא על מנת לברר ולזכך את גופו ונפשו הבהמית. מזה מובן שכאשר האדם נתקל בתכונה שלילית אצלו, עליו לראותה כאתגר וניסיון שה' ייעד עבורו על מנת לתקנו ולבררו. לעיתים אפילו לא יצליח לתקן את המידה, אך עצם העבודה, ההתמודדות והמלחמה ברע כבר גורמת לה' את הנחת רוח והשמחה. עד שאדמו"ר הזקן כותב על כך בספר התניא "ואל ירע לבבו אם יהי' כן כל ימיו במלחמה זו כי אולי לכך נברא וזאת עבודתו לאכפיא לסט"א תמיד" (תניא פכ"ז), וממילא האחריות שלו היא לא להיפטר מהרגשות השליליים, אלא לעבוד את העבודה שה' רוצה ממנו במצב הזה.

במילים אחרות: האדם משאיר לקב"ה את הדאגה על כך שהרגשות והתחושות הללו קיימות אצלו, והוא עצמו רק עושה רק את המוטל עליו, לעמוד בהתמודדות בגבורה ולא להתפעל מהניסיון. ועצם ההתמודדות והעמידה בניסיון היא (ורק היא) תפקידו של האדם, ובזה מבצע הוא את הנדרש ממנו, ובזה הוא גם גורם נחת רוח לה'.

הנסיונות – חיצוניים

כאשר נתבונן עוד באמור לעיל, נבוא למסקנא עמוקה עוד יותר, והיא : שההסתכלות האמיתית על המידות הרעות, היא ממש כמו על ענין חיצוני אותן באה הנפש לברר, ולא זו מהות הנפש עצמה. שכן, הנפש מצד עצמה הינה ענין חיובי, טהור, אלוקי, שליחה של ה' בעולם, ואילו כל המידות הרעות הן האתגר של הנפש, הניסיון שלה. וכלשון אדמו"ר הזקן בתניא, שזה כמשל אדם העומד להתפלל ו"עומד לנגדו ערל רשע ומשיח ומדבר עימו כדי לבלבלו". כלומר כאילו יש כאן שני אנשים, האדם עצמו השייך לשלימות, לחיוב ולקדושה, ולנגדו עומד אדם אחר, רשע, המנסה להפריע אותו מעבודתו.

מסקנא:

ולמסקנת כל האמור: ההסתכלות הנכונה על המידות הרעות היא, שמדובר כאן א. בבלבול חיצוני וב. שמטרתו לנסות את האדם. ואל יפול ליבו עליו "גם אם יהי' כן כל ימיו, כי אולי לכך נברא", אולי התענוג שה' מצפה ממנו, הוא רק להילחם במחשבות החיצוניות, ועצם המלחמה, גם ללא הכיבוש, גורמת לה' נחת רוח.

ממילא מובן, אשר השלב הראשון בעבודת האדם במלחמתו עם יצרו, זה: לדעת ולהשלים שהמצב הזה קיים וישנו, ולא להרגיש מאויים ממנו.

כמובן שזה לא סותר לכך שעל האדם להשתדל גם לזכך את עצמו, ללמוד ולהתבונן בהשקפות הנכונות על מנת לרכוש באמצעותן מידות מתוקנות, ובכלל לעבוד על כך. אך במקביל, צריך הוא לדעת ולשנן לעצמו שהוא בסך הכל עושה כרגע עבודה של שליחות עם הגוף והנפש הבהמית, ואילו הוא עצמו כבר טהור ומתוקן. ולכן, גם אם הוא לא יצליח בעבודתו לתקן ולזכך, הוא אינו מאויים מכך, כי הוא כבר שלם גם קודם העבודה.

עבודה הנעשית באופן זה היא לא לחוצה ומתוחה, והיא גם לא נעשית בצורה קרבית ו'לוחמנית', כיון שהאדם לא נבהל מהמידות הרעות שאצלו, אלא מסתכל עליהן רק בתור אתגר ושליחות. ואז העבודה היא הרבה יותר רגועה ושלווה.

מחשבות לחוצות ומאויימות

והנה, כאשר אנחנו מדברים על המושג "מידות שליליות", אזי מלבד המידות המפורסמות של כעס, פגיעה, קנאה, תסכולים, דיכאון ועוד, נכללים בכך גם הרגשות המעסיקות אותנו כרגע: לחץ ומתח, אשר על האדם לראותן כניסיון ואתגר שה' זימן לו על מנת להתמודד עימן בצורה הנכונה (שתפורט לקמן), ואל לו להאשים את עצמו או להרגיש נחות ופחות מכך שהן קיימות, שכן כאמור לא האדם הוא האשם בזה, אלא הקב"ה הוא זה שזימן לו אותן.

במילים מפורשות יותר: אנחנו מעוניינים להרגיש תמיד שמחים, רגועים ושלווים, ועל כן כאשר מצב רוחנו לא כך והציפיות שלנו מתנפצות, אנו מסוגלים ליפול מכך ליאוש. ובמידה מסויימת ניתן לומר לפעמים, שהשבירה מהשבירה יותר קשה מהשבירה עצמה. היינו שהדכדוך שלנו מעצם העובדה שאנחנו מדוכדכים ולא שמחים, לפעמים הוא יותר קשה מהדכדוך בעצמו.
ועל זה אומרים לנו: להניח את רצונותינו הצידה, ולחשוב מה הכוונה האלוקית כאן: 'הקב"ה הוא זה שהביא לי את מצב הרוח הזה! ואע"פ שזה לא מתאים לי כעת, אבל אני בכל זאת אעמוד (בשמחה…) במבחן שהוא הציב לי, ואשתדל לקבל סיפוק מזה עצמו שאני מתגבר ומתמודד באמיצות'.

2, היחס הנכון למחשבות מלחיצות

עניין נוסף, חשוב אף הוא להיאמר כאשר עוסקים בנושא של מחשבות מלחיצות שעולות (אשר בדרך כלל מתלוות אליהן גם תחושות מתוחות, מאויימות), והוא: אשר בדרך כלל מחשבה מאויימת ומפוחדת, כל מקורה הוא בדמיון של האדם, ואינה מציאות אמיתית המושתתת על עובדות בשטח, ובלשונו של הרבי: "והנה בכלל ענינים כמו אלו אין להם מציאות (מלבד זה שהאדם חושב אודות זה ומתבונן בהם)". והיינו שמקורן של כל הרגשות והתחושות הללו הוא במחשבות דמיוניות ורגשיות שאינן מושתתות על שכל הגיוני, אלא רק שהרגשות הללו מחפשות ללא הרף הצדקה שנראית אמיתית שתיתן להן גיבוי, אך באמת הן שקר ודמיון (וזאת למרות שהפחד כן נראה תמיד אמיתי…)

ובפרטיות יותר: נפש האדם מנוהלת על ידי שני גורמים מרכזיים: המוח והלב. המוח שולט באמצעות השכל השורה בו, והלב מנהל על ידי הרגשות הסוערות שבו. מובן מאליו שתכונותיו של השכל שונות ומנוגדות מאלה של הלב. אחד ההבדלים הבולטים ביניהם, הוא שהשכל מושתת על עובדות. השכל הוא מציאותי, ריאלי וממילא גם אובייקטיבי וממוקד. השכל הישר אינו גולש למסקנות לא מציאותיות, היינו למסקנות דמיוניות שלא קיימות במציאות, אלא הוא מתמקד בעובדות הקיימות ואליהן הוא מתייחס.
בכיוון ההפכי והקוטבי לגמרי, קיימים רגשות הלב, אשר בשונה מהשכל לחלוטין, הן מאופיינות בסערה, וממילא בסטייה וגלישה אל מחוץ לגבולות המציאות, בהתרגשות החורגת ממסגרות ההיגיון, וממילא גם בדמיונות לא הגיוניים שלא קרו ולפעמים גם לא יכולים לקרות וכו'.

מהותן של רגשות הלחץ והפחד משתייכות למקום של הלב יותר מאשר למקום של המוח.
ועל אף שהרגש המפוחד / המתוסכל / השבור משתמש ב'שפה' של שכל, אך ניתן לחוש בתת הכרה, גם בשעת הרגש השלילי, שלא השכל הוא המדבר כאן, אלא הרגש – הלב. וממילא, כיון שאנו יודעים שרגש הוא דבר לא מציאותי, שלא מושתת על עובדות ועל היגיון, אנו יודעים שהרגשות האופפות אותנו כרגע אינן 'נכונות', כלומר אינן מציאותיות.

וזוהי המהות של הציטוט המופיע לעיל מתוך דברי הרבי, שהרגשות הללו אינן מציאותיות באמת, אלא רק שהאדם (בדמיונו) הוא זה שנותן להן מציאות…

*
התגובה הנכונה
לאור כל האמור לעיל מובן שכאשר המחשבות הנ"ל עולות,
אין תפקידו של האדם להילחם במחשבות
שכן
א. זה לא אחריותו ותפקידו
ב. המחשבות האמורות הן כ"כ לא משמעותיות וכ"כ לא אמיתיות,
שכן הן גם דמיוניות (=שקר, שטות), וגם חיצוניות,
ואילו המלחמה במחשבות הופכת אותן למשהו כאילו משמעותי ואמיתי.

אלא, הנקודה המרכזית בניסיון הזה היא פשוט היסח הדעת – להתעלם:
לא להקשיב לקולות הפחד ולא להתחשב בהם,
והאדם אומר ומשנן לעצמו:
"לא אכפת לי מהמחשבות ומהתחושות המתלוות להן, הן כלל אינן מעניינות אותי".
*
בענין זה, חשוב לומר: גם כאשר החשש של האדם או הלחץ וכיו"ב הינו נכון מצד עצמו,
היינו שיש לו איזושהי עובדה מציאותית שעלי' הוא נשען ותולה את עצמו,
מכל מקום
האיום המתלווה לפחד (=תחושת האובדן ו'חוסר הקיום' החרדתית)
הוא לא אובייקטיבי וריאלי,
ולכן אנחנו מסתכלים על הלחץ הזה כעל דבר לא מציאותי, שנדרש להתעלם ממנו,
יחד ובמקביל לפעולות הגיוניות וריאליות הנדרשות מצד המצב והמציאות בשטח.
(וכל אדם יכול, ע"י התבוננות ושימת לב,
להרגיש האם הפעולות שהוא עושה הן ריאליות ועובדתיות,
שפעולות כאלה עליו לעשות והן נדרשות ממנו,
או שהן חורגות מהמציאות ומהנורמה, שמהן עליו להימנע).
*
השיטה: התקרבות!
וביאור הענין בפרטיות יותר:
טבעו של הפחד הוא, שככל שמנסים להתרחק ולברוח ממנו הוא מתעצם יותר,
שכן הבריחה והחרדה מהפחד היא סוג של ביטוי חשיבות ונתינת מקום לפחד,
וככל שהבריחה מהפחד יותר היסטרית, הרי שבעומק העניין – הנתינת מקום יותר גדולה.
ולכן התגובה הנכונה ביותר עבורו היא בדיוק הפוכה: תגובה של התקרבות אליו,
שכן ההתקרבות מבטאת חוסר אכפתיות, התעלמות מהאיום שהלחץ מנסה לשדר,
שזו בעצם התגובה הכי נכונה והיחס הכי מתאים לפחד,
שהרי כאמור, המחשבות הללו,
(ולא משנה באיזה רמה ובאיזה סוג הן מצטייירות, גם אם הן ניראות מאד מאיימות),
הן באמת חיצוניות, דמיוניות ולא נכונות.
ולכן ההתקרבות אל הפחד (=חוסר אכפתיות ממנו) מחלישה אותו,
שכן, לפחד מצד עצמו אין קיום אמיתי,
וכשמתעלמים ממנו ולא נותנים לו מקום, הוא נחלש עד שנעלם.

*
ובלשונו של הרבי:
"והיסח הדעת מבטלם כליל, וידוע בענין היסח הדעת שאין זה מלחמה עם מחשבה מסוימה,
שהרי גם מלחמה – היפך דהיסח הדעת הוא,
כי אם הענין כפשוטו שחושב ומתבונן בענינים אחרים לגמרי,
וכשעולה מחשבה זו במוחו, אינו שם לבו עלי' ופשיטא שאין מגדילה וגם אין נלחם כנגדה
אלא דוחה אותה ע"י מחשבה אחרת
וביחוד ע"י מחשבה דעניני תורה ומצות
שאפילו מעט אור דוחה הרבה חשך אפילו".
*

איך מתקרבים?
ההתקרבות האמורה מתבטאת בשני מישורים – מישור מחשבתי ומישור מעשי.

המישור המחשבתי
המישור המחשבתי מתחלק לשני חלקים.
כי הנה, ההרגשה הלא טובה המציפה את האדם הלחוץ, המתוסכל והחרד
מורכבת בד"כ משני עניינים:
א) הלחץ מהדבר המאיים, המשבר והתסכול מהדבר המתסכל והשובר,
ב) התחושה הלא טובה מעובדה זו עצמה, שאני לא מרגיש עכשיו שמח, רגוע ומאושר,
ואז האדם נלחץ מעצם התחושה של הלחץ: מלחיץ אותו להיות לחוץ.

ולכן, היות שההרגשה מורכבת בד"כ משני עניינים, גם התגובה המחשבתית מתחלקת לשניים:
קודם כל האדם משנן לעצמו מחשבות של חוסר אכפתיות מהמחשבות המציקות
("לא אכפת לי מהן", "הן אינן מעניינות אותי" וכו'),
יתירה מזו, לא זו בלבד שהאדם מתעלם מהמחשבות,
אלא הוא עוד אומר לעצמו: "אני מעוניין ורוצה את המחשבות הללו",
"אני רוצה להיות לחוץ, רוצה לפחד וכו'"
(שכן, היות והאדם מפחד כעת מהמחשבות האלו,
והפחד [=בריחה] מהמחשבות מעצים אותן כאמור לעיל,
לכן התגובה הנכונה היא התקרבות אל המחשבות (שמשדרת חוסר התפעלות מהן)
והיא זו שמחלישה אותן).

בהמשך ובנוסף לכך שהאדם מתעלם ולא מתפעל מהמחשבות המלחיצות שעולות אצלו,
האדם משנן לעצמו גם מחשבות של חוסר אכפתיות מהענין המאיים
("לא אכפת לי שיקרה כך וכך", "זה לא מאיים עלי")
ויתירה מזו, התקרבות אליו במחשבה , כאילו 'לרצות בו':
"אני רוצה שיקרה כך וכך", "זה כ"כ לא מאיים עלי, שאני מעוניין בזה",
שכן, כאמור, האיום מהענין המאיים הוא לא אובייקטיבי,
היינו שהחרדה היא פן דמיוני ולא נכון במציאות,
ולכן אנחנו מתעלמים מהאיום ע"י שאנחנו מזלזלים בו,
ולא מתייחסים אליו ברצינות, אלא צוחקים ממנו,
שזו התגובה הנכונה כלפיו.

[אגב, יש לציין שהמחשבות והאמירות הנ"ל: "אני רוצה ומעוניין בזה", וכיו"ב,
אינן צריכות להיות מלוות ברגש פנימי לדבר השלילי,
שכן עיקר עניינן הוא רק להוות התעלמות ומשקל נגדי לאיום של החרדה.

פרט נוסף שרצוי להעיר כאן שוב: ההתעלמות המדוברת כאן היא רק מחרדה דמיונית
(היינו מחשבות וחששות דמיוניות שהופכות במוח לציור מציאותי מאיים)
אך מחשש א. הגיוני וב. מיושב, לא מתעלמים.
במילים אחרות: "זהירות מעובדות הגיוניות נדרשת, חרדה מדמיונות מאיימות מושללת"].

*
והנה, לאמיתו של דבר, בעומקן של התגובות האמורות,
(של א. השלמה עם המחשבות, וב. מוכנות לכל מצב שלא יהי')
טמונה תפיסה עמוקה מאד של אמונה וביטחון בה' יתברך, בורא העולם ומנהיגו:
כי הנה, כל יהודי מאמין שה' יתברך הוא המנהיג היחיד של העולם,
היינו שאין לאף דבר אחר שליטה מבלעדיו, יתברך שמו.
בנוסף מאמין כל יהודי באמונה פשוטה שה' יתברך הוא תכלית הטוב, טוב בלבד.
ממילא מובן מכל זה, אשר כל דבר שמתנהל בעולם, גם אם בחיצוניות הוא נראה כלא טוב,
הנה באמת הוא טוב, טוב בלבד.

וממילא מובן שאין לו לאדם להיות חרד מהדברים שיבואו עליו, שכן הם וודאי יהיו טובים,
בכל מצב, בין אם הוא יבין ויראה זאת ובין אם לאו.

ונמצא שתפיסה זו עומדת בעומקן של האמירות האמורות: "לא אכפת לי מה יהי'",
כי לפי הנ"ל הרי "מה שיהי', יהי' טוב".
ולכן, כאשר האדם משנן לעצמו את המחשבות הנזכרות לעיל,
חשוב שישלב עימן את העומק של המחשבות:
"כל מה שקורה בעולם, הוא בהשגחתו הפרטית והטובה של הקב"ה,
ולכן כל מה שיהי' הוא וודאי דבר הכי טוב עבורי".

המישור המעשי

עד כאן דובר על המישור המחשבתי,
אך מעבר למישור המחשבתי האמור,
נדרשת גם עבודה במישור המעשי = התקרבות מעשית לאיום.
שכן, בטבע האדם, שכאשר ישנו איום מדבר מסויים הוא משתדל להימנע מקירבה אל אותו דבר.
ולדוגמא: האדם החרד ממקומות סגורים ישתדל להימנע מלהיקלע לכאלו מקומות,
אדם שחווה תאונה יימנע מלהיכנס לרכב, וכדומה.
וכאמור לעיל באריכות, הבריחה מהפחד מחזקת ומעצימה אותו.
ולכן הפיתרון הנכון לפחד הוא התקרבות מעשית לדבר במקביל להתקרבות המחשבתית.
היינו שהאדם תופס אומץ (ונדרש לזה הרבה מאד אומץ…) ומתקרב בהתמדה לענין המאיים,
ובזה מחליש הוא בסופו של דבר את החרדה מהדבר.

וכבר אמר מי שאמר:
"כל הבורח מפני הפחד, הפחד רודף אחריו.
והרודף אחר הפחד, הפחד בורח ממנו…"

ולסיכום:
לאחר שמוגדר לאדם עניינו של הניסיון והיחס הנכון למחשבות,
נדרש ממנו להתמיד א. במחשבות נכונות וב. מעשים נכונים, מנוגדים לפחד.
וזה העיקר. כי העיקר זה א. המודעות וב. המעשים ופחות התחושות.
[אם כי למעשה, ככל שמרבים להתמיד בהנ"ל, גם הרגשות נחלשים, אלא שהאדם לא אמור לצפות ולנסות להחליש את התחושות]
*

היסוד המעמיד את כל העבודה

והנה, כל האמור לעיל נגע ביחס הנכון למחשבות המאיימות
ודרך ההתמודדות הנכונה עימהם,
בשעת מעשה, כאשר הן תוקפות.
אך בבסיס הדברים וכיסוד לכל העבודה,
נדרש מהאדם לחזק את האמונה והביטחון בה' ואת האמונה בערך עצמו.

וביאור הענין:
המחשבות האמורות נותנות, כאמור, תחושה של איום, בלבול וחוסר קיום עצמי,
ולכן המענה הפנימי לתחושה הזו, הוא תחושה של יציבות וביטחון,
וזו באה על ידי שהאדם מתמיד במחשבות בטוחות, בכך:
שהקב"ה ורק הוא בעצמו מנהיג את העולם, ואין לשום דבר אחר שליטה בעולם.
יחד עם זה, הקב"ה הוא תכלית הטוב, טוב בלבד, וטבע הטוב להיטיב.
נוסף לכל זה, ידועים דברי הבעש"ט אשר הקב"ה אוהב כל יהודי כמו בן יחיד ועוד יותר מזה.
אשר מכל זה מובן ממילא אשר הנהגת העולם עם כל המתרחש בו, היא בידיים טובות ואוהבות,
והובטחנו שכאשר האדם למטה חושב טוב, "טראכט גוט", אזי "וועט זיין גוט",
ובטוב הנראה והנגלה,
כיון שהנהגת הקב"ה היא מידה כנגד מידה.

מחשבות אלו וכיוצא בהן משרות על האדם רוגע ושלווה, ובעיקר ביטחון ויציבות,
שזהו מה שאנחנו זקוקים לו במידה הכי חשובה.

הדברים משתלבים עם כלל בסיסי בענין המנוחה והרוגע:
ככל שהאדם מתמיד במחשבות על כך שהמצב כמו שהוא, הוא טוב,
והוא משלים עם המצב כפי שהוא ,
ולא מנסה במחשבותיו, דמיונותיו, ורצונותיו לשנות את המצב,
הוא מגיע יותר ויותר לידי מנוחה.
וגם כאשר הוא צריך לפעול דברים ולתקן עניינים,
הוא משלב זאת עם המנוחה וההשלמה האמורים,
על ידי שהוא משאיר לקב"ה לעשות את הישר בעיניו,
והוא עצמו רק לוקח ובוחר לעשות את מה שהוא יכול.
*
"ביטחון עצמי"

והנה יחד עם האמונה והביטחון בהנהגת הקב"ה,
חשוב ואף הכרחי מאד שהאדם יחזק בעצמו גם את האמונה והביטחון בערך עצמו.

שכן, פעמים רבות סיבת המחשבות המאיימות העולות, נובעת בתת מודע מכך,
שהאדם מרגיש באופן כללי חסר זכות קיום ומרבה להאשים את עצמו
ומזה משתלשלת תחושת חרדה ואיום שיקרה לו דבר מצער ונוראי,
כי בתת מודע הוא מרגיש אשם, וכביכול 'מגיע לו' שיבואו עליו דברים לא טובים, חלילה.
אשר לכן, כמשקל נגדי לתחושה הזו מוטל על האדם להכיר בערך האמיתי שלו:
הוא יהודי, בנו יחידו של הקב"ה אשר הקב"ה אוהבו באהבה עצמית שאינה תלוי' בשום דבר,
ו"בין כך ובין כך בניי הם",
וממילא היהודי תמיד ראוי וזכאי לכל הטוב האפשרי,
גם אם הוא לא מתנהג כשורה ואפילו אם הוא מתנהג להיפך.
וככל שהאדם ירבה לשנן לעצמו את המחשבות הנכונות – המאמינות:
בביטחון בבורא ובאמונה בערך עצמו,
הן סוף סוף תחלחלנה אל תוכו ותשפענה רוגע, שלווה ויציבות.

בפרטיות יותר:
בטבע בני האדם טבועה התלות בסביבה, ובמילא ב"מה יאמרו הבריות",
כתוצאה מזה, הערכת האדם כלפי עצמו נמדדת באופן טבעי בהתאם לתגובות סביבתו.
במצב עדין יותר, קיימת תלות נוספת של הערכת האדם, והיא:
הצלחתו ועמידתו בהישגים שהוא מציב לעצמו, והשלמת האחריות המוטלת עליו וכיו"ב.
הצד השווה בשני הסוגים האמורים, הוא, שהערכת האדם אינה נמדדת לפי מהותו העצמית,
אלא בעקבות דבר חיצוני אחר, אלא שבחיצוניות זו יש רבדים שונים, רדודים או עמוקים:
יש המודדים לפי הסביבה ויש עמוקים יותר המודדים לפי הישגים.

אך הנה, האדם עצמו לאמיתתו אינו תלוי בשום זכות קיום,
שהרי הובא לעיל מאמר הבעל שם טוב שהקב"ה אוהב כל יהודי כבן יחיד,
אשר משמעות האהבה של הורה לבן היא אהבה שאינה תלי' בדבר,
שכן הבן מאוחד בעצם עם אביו.
בפרט לפי ההדגשה של תורת החסידות במהותה של הנפש האלוקית הקיימת בכל יהודי,
שהיא אינה יכולה להיפגם כלל במהותה ועצמותה,
וכל הפגמים המדוברים בחז"ל מדוברים רק על השכבות החיצוניות של הנפש,
אך בעצמותה הרי "גם בשעת החטא היתה באמנה איתו"
והחטאים והחסרונות אינם מחסרים בה כלל.

וממילא מובן, שכאשר עולה לאדם תחושה של חולשה על חסרון הקיים בו, צריך האדם לזכור את האמת העמוקה יותר, האמת שאינה עולה ואינה צצה אצלנו באופן טבעי, והיא: שמצד עצמו הוא אינו זקוק לכלום, וכמו שמובא במאמרי החסידות שמצד מהותן של ישראל הם אינם זקוקים כביכול לתורה ולמצוות, ורק שהם בחרו לקיימן בבחיתן החופשית, ולכן גם כעת זכות הקיום והשווי של היהודי אינו נמדד לפי מעשיו ועבודתו, וכל שכן שלא לפי הערכת סביבתו.

וממילא יכול האדם לשנן לעצמו
א. "אני לא צריך להשיג ולהוסיף שום דבר, אני טוב כמו שאני עכשיו"!, יתירה מזו: "גם אם אני הכי רע / רשע / גרוע / חוטא / כופר / מושחת / פחדן / מתוסבך / טיפש / לא מוצלח / וכו' / וכו', לא אכפת לי בכלל ואני שמח, כי אני אוהב את עצמי איך שאני. כי הקב"ה אוהב אותי איך שאני. אני תמיד טוב. ולא אכפת לי משום דבר".

ע"י התמדת המחשבות הנכונות (גם כאשר בפועל מרגישים אחרת) זוכים בחסדי ה' להחליש את עוצמת הפחד.

אגב, לפי היסוד שהוזכר לעיל כמה פעמים על דבר הבריחה מהפחד, שככל שהאדם משתדל יותר לברוח ממנו, הוא מתעצם יותר, כך גם בנידון זה: ככל שהאדם ינסה לברוח מהמחשבה על החסרונות שלו, כך תגדל חרדתו והתעסקותו עם חסרונותיו, ולכן, בכדי למנוע את החרדה מנושא זה, מומלץ ללכת שלב נוסף ולומר: "לא רק שלא אכפת לי מהמצב שלי, אלא 'אני רוצה' להיות רע / רשע / וכו', וכנ"ל: היות שאני תמיד טוב בכל מצב…".

יש להזכיר שוב מה שנכתב לעיל, אשר האמירות הללו אינן צריכות להיות מלוות בהסכמה פנימית, אלא מספיק שיודעים שזו התגובה הנכונה ואומרים אותה במחשבה, גם אם בפועל מרגישים אחרת הן פועלות את פעולתן בסופו של דבר, בעזר ה'.

להיות מודע לאתגר
לסיום כדאי להוסיף,
שכאשר האדם מודע לעצמו
והוא מכיר ויודע שיש אצלו תכונה של לחץ ומתח,
בפרט אם זו תופעה שמצויה אצלו בתדירות גבוהה,
אזי ייקל עליו לזהות לעיתים קרובות
במחשבות שונות ומגוונות שמטרידות אותו ומפריעות את מנוחתו,
שמקורן האמיתי – הסמוי, הוא פחד ולחץ,
פחד שנמדד לפעמים בתחושות מאד דקות ועדינות.
אזי, גם יידע כיצד להתייחס למחשבות הללו בצורה הנכונה המפורטת במאמר זה.

*
השלמה:
מהי מחשבה "בעייתית"
כלל כללו לנו רבותינו נשיאינו, והוא אשר כל דבר שמונע מעבודת ה' יתברך מקורו מהנפש הבהמית, ולכן צריך לזכור שכאשר עולה מחשבה מכל סוג שהיא, אפילו באיצטלה קדושה, אך גורמת בפועל (לחלישות בעבודת ה' או) לחוסר שמחה בחיי היהודי, בהכרח שמעורבת כאן נפש בהמית. וממילא, ההתייחסות האמורה תקיפה לכל מחשבה מכל סוג שהיא, הגורמת לחלישות במרץ, שמחה ותענוג בעבודת ה'.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן