על פי שיעוריו של הרב יצחק ערד

בפרק השלישי בחובת הלבבות שער הביטחון מבאר רבינו בחיי, מהי הסיבה שהסדר בעולם הוא שכל דבר עובר דרך סיבות טבעיות שונות ומשונות, ומהו יחס הנדרש לסיבות ואמצעים אלו. להלן יופיע ציטוט דבריו (החל מ"וההקדמה החמישית"), ואחר כך ההסבר והעמקה בדבריו.

א.

בקטע הראשון אומר ה"רבינו בחיי":

וההקדמה החמישית שיתבאר אצלו כי השלמת הדברים המתחדשים בעולם הזה לאחר היצירה הוא בשני דברים: אחד מהם גזרות הבורא יתעלה וחפצו ביציאתם אל גבול ההויה. והשני סבות ומיצועים, מהם קרובים ומהם רחוקים, ומהם נגלים ומהם נסתרים, וכולם רצים להשלים מה שנגזר הוויתו והראותו בעזר האלוהים להם על זה.ודמיון הסיבות הקרובות כהוצאת המים ממעמקי הארץ – בגלגל, בכלים המעלים את המים מן הבאר. וסיבתו הרחוקה – האדם שהוא קושר הבהמה אל הגלגל ומניעתו להעלות המים מתחתיות הבאר על פני הארץ.

אך הסיבות אשר בין האדם והכלים מצועים בין שני הדברים, והם הבהמה והעיגולים שמניע קצתם את קצתם, והחבל. ואם יקרה פגע לאחת מן הסיבות הנזכרות, לא ייגמר העניין המכוון בהם. וכן שאר המעשים היוצאים אל גבול ההוויה לא יתקבצו מן האדם וזולתו כי אם בגזרת האלוהים והזמנתו והסיבות אשר בהם הגמרם. כמו שכתוב (שמואל א ב) ולו נתכנו עלילות. ואמר (ירמיה לב) גדול העצה ורב העלילה. ואמר (מלכים א יב) כי היתה סיבה מעם ה'.

ואם תהיינה הסיבות נעדרות בכלל, לא תיגמר יציאת דבר מן הפעולות הטבעיות אל גדר ההוויה. וכאשר נסתכל בצורך האדם לסבב ולהתגלגל ולגמור ענייניו, נמצאהו בראות העין, כי הצריך אל המזון, כשיושם לפניו המאכל כראוי לו, אם לא יתגלגל לאוכלו בהגבהתו אל פיו ולעסו – לא ישבר רעבונו. וכן הצמא בצורכו אל המים. וכל שכן אם יימנע המאכל ממנו עד שיתגלגל לתקנו בטחינה ולישה ואפיה והדומה לה, ויותר גלגול מזה וקשה, אם יצטרך לקנותו ולתקנו, ויותר מזה עוד, אם לא יזדמנו לו הדמים שיקנה אותו בהם, ויצטרך לגלגול ולסבוב גדול ממה שזכרנו קודם: שישתכר בדמים או שימכור מה שהוא צריך לו מחפצים וקניינים וכיוצא בהם.

וביאור תמצית דבריו:

כי גם לאחרי שהעולם נברא ע"י הבורא יש מאין – הנבראים מתחדשים על ידו, וזה מתבצע ע"י שני דברים כביכול. הדבר הראשון הוא, שכל דבר שקורה הוא בגלל שהבורא יכול ורוצה שהם יקרו, וגם בעולם שכבר נברא, כל מאורע המתרחש בו הוא ברצון הבורא ויכולתו. הדבר השני הגורם לדברים לקרות הוא, שהבורא מצרף את יכולתו לכל מיני סיבות קרובות ורחוקות טבעיות שעל ידיהם זה מתגלגל. ומביא הרבינו בחיי דוגמא לסיבה קרובה ולסיבה רחוקה.

ולמרות שכל התרחש בעולם הוא ע"י רצון ה' בלבד, הנה הקב"ה ברא את העולם באופן כזה שיתנהל ע"י סיבות טבעיות כביכול, ואם חסרה הסיבה הדבר לא יכול לקרות. ומביא ע"ז דוגמא מהכנת מזון, גם אם האוכל נמצא לפניו צריך עדיין להרימו לפיו, ואם לא נמצא לפניו צריך לחפש אחריו ולעבוד וכו'. וכן הוא התנהלות העולם בכל התחומים שיש לכל דבר סיבות הגורמים לו, והסיבות הם בעצם המציאות הגלויה של העולם.

ב.

וע"ז נשאלת השאלה, שאותה יסביר רבינו בחיי להלן, למה באמת הבורא בחר שכל המאורעות בעולם יעברו דרך הסיבות האלו, למה שלא נקבל את המזון ישירות לפה? למה צריך לחרוש ולזרוע ולהתאמץ בשבילו? ובמילים אחרות: מהי הסיבה האמיתית שהבורא הכניס אותנו לעולם שרואים בו כל הזמן עניינים שנראים טבעיים ונפרדים ואנו צריכים להתמודד איתם?

וביתר ביאור: אנו חיים בתוך עולם, ובתוך העולם יש חוקי טבע עצמאיים כביכול, היינו כל מיני צורות וכללים שעל ידם הדברים קורים, יש חוק המשיכה שגורם שהאבן תיפול וכן בזריעת הגרעין והשקייתו צומח וכו' וכך כל המציאות בנויה על כללים שמשדרים את התחושה שהעולם עומד בפני עצמו. וחלק מאותם חוקים הוא שהאדם צריך לעשות פעולות מסיומות בכדי לפעול דברים מסוימים, וכמו שכדי להשיג אוכל צריך לעבוד ולהשיג כסף וכו'.

אמנם, האמת היא שהבורא הוא היחיד שנמצא, והוא מהווה את העולם כל רגע ורגע מחדש, וכל חוקי הטבע הקיימים הם אך ורק בגלל שהבורא ברגע זה מחוקק אותם. והסיבה היחידה שהאבן נופלת לרצפה כי הבורא כך רוצה כרגע, וכיוצא בזה בכל חוקי הטבע וצירוף הנסיבות, שסיבתם היא כי הבורא רוצה בהם ברגע זה ממש. ואמנם אילו היה רוצה שמסיבה כל שהיא האבן תעוף למעלה היפך טבעה הרי היא תעוף למעלה (וזה הנקרא בלשוננו נס. ובמילים אחרות, שחוק טבע הוא בעצם רצון ה' קבוע, טבע הוא נס תמידי).
ולפי זה גדלה התמיהה, אם כך למה לא רואים את העולם באופן המתואר, למה האדם לא מרגיש בכל רגע איך מציאותו ניתנת ממנו כל רגע מחדש ואז לא היה שייך לעשות שום דבר נגד הבורא, אדרבא, כל מציאות האדם הייתה מבטאת כל רגע את מציאותו ית'.

והאמת, שכך מרגישים שאר הנבראים, וכמו המלאכים בעולמות הרוחניים, שהם מרגישים כל רגע איך כל מציאותם ניתנת ברגע זה ומתהווה מחדש שוב ושוב על ידי הבורא וממילא אין להם בחירה ואפשרות לעשות נגד רצונו (ואמנם גם במלאכים יש רבבות מדרגות בהשגתם וביטלום לבורא, אך המכנה המשותף לכולם הוא שברור להם שמציאותם מבטאת רק את רצון הבורא ולא יכול להיות אחרת מרצונו ית').

וכמו המלאכים בעולמות הרוחניים, כך שאר הנבראים (מבלעדי האדם) – הבעלי חיים הדומם והצומח, כי למרות שהם לא בעלי מודעות גלויה כמו המלאכים המודעים ומרגישים ממש שמציאותם ניתנת מהבורא כל רגע, הרי אין להם בחירה חופשית ויכולת לעשות משהו נגד רצונו ית'. וממילא מה שהם מבטאים זה רק מה שהבורא מבקש מהם. והיחיד בכל הנבראים העליונים והתחתונים שהוא בן חורין, היינו שהוא שולט על הטבע והוא מעל הטבע, זה האדם שיש לו בחירה חופשית ואפשרות לעשות טוב או חלילה רע.

וזה מה שצריך ביאור, למה הקב"ה לא חוקק ויצר גם את האדם כמו כל הנבראים שיחיה לפי חוקים מסוימים ללא יכולת בחירה ואז לא היו לו קונפליקטים ובעיות אלא היה חי ועושה בדיוק מה שצריך לעשות, וגם היה מקבל כל מה שנצרך לו ללא מאמץ. וכמו שאף מלאך לא עובד ומתאמץ לפרנסתו, (ואפילו בעלי חיים שנראים מתאמצים בשביל מזונם, הרי זה בא ביחד עם המציאות הטבעית שלהם כחלק בלתי נפרד מהם), ואילו האדם צריך כל הזמן לבחור מה לעשות ולהתאמץ בשביל זה, ושום דבר לא מגיע כמובן מאליו.

וזה מה שבא לבאר הרבינו בחיי בשורות הבאות מהו "הטעם שמחמתו חייב השם את האדם להתעסק בסבות הפרנסה ויתר צרכיו" ומחלק זאת בכללות לשני סיבות.

ג.

המשך דברי הרבינו בחיי:

והעילה אשר בעבורה חייב הבורא את האדם לחזר ולסבב על סיבות הטרף, ושאר מה שהוא צריך אליו, לשני פנים. אחד מהם, מפני שחייבה החכמה בחינת הנפש בעבודת האלוהים ובהמרותו, בחן אותה במה שמראה זו ממנה, והוא הצורך והחיסרון אל מה שהוא חוץ לה ממאכל ומשתה ומלבוש ומעון ומשגל, וציווה אותם לחזר עליהם להביאם בסיבות המוכנות להם, על פנים מיוחדים ועתים ידועים. ומה שגזר הבורא שייגמר לאדם מהם, ייגמר וישלם בהשלמת הזדמנות הסיבות. ואשר לא גזר לו להיגמר בהם, לא ייגמר, וימנעו ממנו הסיבות. ונתבררו ממנו העבודה והעבירה בכוונה ובבחירה לאחת מהנה מבלתי האחרת. ויתחייב אחר זה הגמול והעונש, ואפילו לא גמר בהם המעשה.

הסבר דבריו:

זה שישנה האפשרות לאדם לבחור ולפעול בעולם זוהי מעלתו הגדולה, שיש לו חלק משלימות הבורא כביכול. שהרי הבורא לא כפוף לחוקים שבעולם שהוא עצמו חקק. וכן האדם הוא הנברא היחיד שעליו נאמר ש"בצלם אלקים עשה את האדם", ובזה הוא שונה בתכלית ומעל כל הנבראים, כי כל שאר הנבראים כולל המלאכים, שלא נבראו בצלם אלקים, הם כפופים בדיוק לרצון וחוקי הבורא ואין להם שום בחירה חופשית ויכולת לפעול או לשנות משהו.

ואילו לאדם שנברא בצלם אלקים, רצה הבורא לתת מהשלימות שלו, ומהי שלימות הבורא? החופשיות שלו שלא מוכרח ח"ו בשום חוק שבעולם. וזה מה שהעניק לאדם, חופש ובחירה. שכל שאר הנבראים הם פסיבים בעולם, ואילו האדם הוא אקטיבי, הוא יכול לשנות ולפעול בעולם. הוא כביכול מעין "בורא" בעולם, משנה אותו ופועל בו דברים חדשים.

וזה מבאר ועונה למה הבורא לא נותן לנו הכל ישירות כמו שנותן למלאכים ולבעלי החיים, שהסיבה לזה היא כי הוא נתן לנו משהו עמוק יותר מכולם, את הדמות והצלם שלו, החופש שלו, שזוהי שלמותו. וכדי שנממש אותה צריך להשים אותנו במקום שבו אנו נאלצים להשיג את מה שיש לנו בכח עצמנו, ובזה נבחן האדם כיצד מנצל את הכח המיוחד שיש בו, כח הבחירה, כפי שיבואר.

וזוהי הסיבה הראשונה שרבינו בחיי מבאר כאן למה למרות שהאוכל נמצא מול האדם צריך הוא להתאמץ להכניסו לפה, וכל שכן אם לא נמצא לפניו שצריך להתאמץ להשיגו, ובלשונו "כיון שחייבה חכמתו ית' לבחון את הנפש בעולם הזה במשמעת ובמרי, לפיכך בחן אותה במה שיגלה את זה, והוא הצורך והזקיקות למה שהוא מחוצה לה מאכל ומשקה וכו'".

ד.

ועדיין יש לבאר, במה מתבטא וכיצד פועל באדם כח הבחירה שלו שניתן לו מהבורא.

מבאר הרבינו בחיי, שזה שהאדם ניצב מול הרבה סיבות ופעולות שצריך לעשות, אמנם מציב אותו מול הצורך לפעול, אך יש בזה גם חשש וסכנה הנובעת מזה, והיא, שהאדם יכול לשכוח את הבורא הנותן לו הכח לפעול, ולחשוב שהוא זה הפועל ויוצר ללא עזרה מלמעלה. ובזה עומק הבחירה של האדם, כיצד מתייחס לפעולותיו בעולם.

דהנה, כשמדברים על הבחירה של האדם יש את הצד השטחי והפשוט של הבחירה, והיא הבחירה בין הטוב והרע איך שהם בצורה הגלויה שלהם בעולם. וכמו אדם שרוצה כסף ויש לו אפשרות להשיגו ע"י גניבה, ויש אפשרות להשיגו ע"י שיקבלו ביושר בצורה זו או אחרת, והאדם צריך לבחור האם לקיים את הציווי האלקי "לא תגנוב" או חלילה לעבור עליו. וזוהי בחירה בין ערכים טובים לשלילים, ערכי מוסר שהבורא מצווה למול אפשרות לפעול אחרת, והתורה מצווה את האדם "ובחרת בחיים". וגם בחירה זו אין לבעל חיים או נבראים אחרים בעולם, כי הבעל חיים פועל מתוך אינסטינג ולכן לא יכול לחטוא, ואף שהחזק טורף את החלש אין לו בזה חטא, כי כך הוטבע בו להשיג את האוכל ולא עושה בזה שום דבר רע כי אין לו בחירה בזה.

וזה ראשית הבחירה של האדם, בתחילת הבנתו של האדם שהוא מבין שהוא לא בעל חי שיכול לעשות רק מה שבא לו אלא חושב כל פעם מה צריך לעשות ומה מותר לו לעשות, ואם חלילה עושה רק מה שרוצה הרי הוא כמו חיה ואף גרוע ממנה, כי לה אין אפשרות אחרת וזה היכולות שהבורא טבע בה, משא"כ האדם שהקב"ה נתן לו שלימות של בר חופש, חייב לנצל את החופשיות שלו לחשוב ולדעת מה מותר ומה אסור, שלכאורה זה מגביל אותו, אך זה מכניס אותו לעולם שהוא אחראי לחייו. עולם יותר נעלה של שלימות. והיינו, שהעמידה מול הרע והטוב חושפת את המעלה הפנימית של האדם שבזה הוא נמצא. וזה הראשית והפשטות של הבחירה של האדם.

ה.

אמנם, עומק הבחירה של האדם מתבטאת גם במושגים שלא נראים בצורה פשוטה כרע וטוב, אלא בעצם ההתייחסות שלו לפעולותיו בעולם למרות שנעשו בצורה הכי ישרה. ולדוגמא, אדם חורש זורע וקוצר, האדם פעל ביושר להשיג את לחמו, אבל ניתנה לו הבחירה כיצד להתייחס למעשיו אלו. וכלשונו של הרבינו בחיי "לפיכך בחן אותה במה שיגלה את זה, והוא הצורך והזקיקות למה שחוצה לה וכו'". דרך הצורך וההתעסקות עם העולם שסביבנו, ניתנה הבחירה של האדם וזה עצמו בוחן את הנפש.

מהי הבחירה? כי מצד אחד צריך על פי התורה לעשות ולפעול בעולם על פי החופש שניתן לו, אך מצד שני יכול לחשוב האדם שהוא חלילה המקור של הכל. למלאך ושאר הנבראים יש יתרון שאינם יכולים לחטוא ולטעות שהם יוצרים ופועלים כי הם מרגישים איך כל מציאותם ניתנת מלמעלה, אך גם אין להם בחירה, הם לא יכולים לעשות אחרת ממה שיצרו אותם. האדם הוא בוחר ומשנה ופועל בעולם אך באותו רגע יכול לחשוב ש"כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה".

והיינו, שיש דברים דקים מאוד במושג טוב רע, והוא איך בכלל האדם קולט ומבין את כל העבודה שלו עם החוץ. האדם זקוק לפעול בתוך העולם, ועומק הבחירה שלו האם האדם הוא כביכול האלוקים ומקור הכח ח"ו או הקב"ה בורא העולם הוא האלוקים.

האדם שבצורך שלו פועל במה שבחוץ ממנו, בזה עצמו נבחן, לא רק אם ישתלט על שטח חברו ויגזול אותו או לא, אלא אפילו בחלק שלו שעבד עליו ביושר, יכול לבחור האם ישנה את ההכרה הנכונה במשמעות העיסוק בעולם. וזה כוונת חכמינו ז"ל במה שאמרו "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" – הבחירה של האדם הוא ביראת שמים, באופן שהאדם מרגיש ומתייחס לדברים.

וזה מה שאמרו חכמים שיש שני פסוקים שלכאורה סותרים, "לה' הארץ ומלואה" ו"השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם". ולכאורה למי שייכת לארץ? לבורא או לאדם, מסבירה הגמרא במס' ברכות שמדובר על שני מצבים, "כאן לפני ברכה כאן אחרי ברכה", לפני שמברך על האוכל זה של ה', אם אוכל בלי לברך הוא בעצם גוזל מה שלא שייך לו, וכאשר מברך, שפירושו שהוא מודע שהכל נהיה בדברו של ה', אז זה ברשותו, ה' נותן לו את זה.

והמורם מזה, שההסתכלות על העולם ללא המודעות שהכל מגיע מלמעלה זה בדיוק כמו הגנב שלוקח מחבירו, כך הוא גונב מלמעלה כביכול, ותפקיד האדם הוא המודעות שהכל ניתן מלמעלה ואז זה באמת נהיה שלו. כי זה מה שהבורא רוצה, שנמצא ונגלה אותו בתוך העולם, ואז נשתמש בעולם ביושר. וזה מבחן האדם, שלמרות שתפקידו לעשות חיל ולהתעסק בנסיבות המציאות ולפעול בה, הרי צריך לדעת "כי ה' אלוקיך הוא הנותן לך כח לעשות חיל".

ו.

עד כאן זוהי הסיבה הראשונה שמביא הרבינו בחיי לזה שהאדם צריך להתייצב מול כל מיני מאורעות וסיבות בעולם, אך הרבינו בחיי מביא סיבה נוספת לזה, ואלו דבריו:

והשני, כי אילו לא הוצרך האדם לטרוח ולחזר ולסבב להבאת טרפו, היה בועט ורודף אחר העבירות, ולא היה משגיח על מה שהוא חייב בו על טובת האלוהים עליו. כמו שכתוב (ישעיה ה) והיה כינור ונבל תוף וחליל ויין משתיהם, ואת פועל ה' לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו. ואמר (דברים לב) וישמן ישורון ויבעט. שמנת עבית כשית ויטוש אלוה עשהו.

ואמרו זיכרונם לברכה: יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עוון. וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון. וכל שכן מי שאין לו חלק באחת מהן, ולא שם לבו על אחת מהן.

נקודת ההסבר כפי שהיא בפשטות דבריו: יש משהו בכל קשיי המציאות שמבלעדם האדם לא היה מבצע את חובתו הרוחנית. אם הכול היה לו טוב הוא היה בועט ומורד. ולכן ביחד עם לימוד התורה צריך להיות "עול מלאכה ודרך ארץ" – התמודדות עם העולם, ודווקא "יגיעת שניהם משכחת עוון". ובמילים אחרות: יש משהו בטוב שיכול להשחית את האדם, לכן כביכול הבורא נאלץ להעמיד את האדם למען טובתו האמיתית בהתמודדות וקושי המטהרת אותו.

והנה, סוגיה זו היא מאוד עדינה ולא פשוטה. שאף שרואים תופעה זו במוחש בעולם, שריבוי טוב עלול לגרום נזק למקבלו ולהשחיתו. אך זה עצמו צריך להבין, דהרי היעד שהבורא רוצה הוא שיהיה רק טוב במציאות כולה, ושהטוב יהיה טוב נראה ונגלה, וא"כ למה שיקרה כזה מצב שהטוב יכול להזיק לנו. אם היה לבורא איזה שהיא מטרה בפני עצמה גם בקשיים ובמציאות שאינה מתוקנת, מילא, אך כיון שהבורא גילה את רצונו שבסופו של דבר הכל יהיה טוב גלוי ומושלם, למה הטוב לבד לא יכול להיות, הרי בו היעד והרצון האמיתי?

ועוד צריך להבין, הרי ידוע שלא רק ריבוי טוב יכול לגרום נזק וככתוב "וישמן ישורון ויבעט", אלא גם קשיים ובעיות יכולים ליצור נתק וניכור מהקב"ה, וכמאמר שלמה המלך "רש ועושר אל תתן לי…" שבכל אחד מהם יכול לצאת נזק, ואדרבא, לפעמים ניסיון העוני הוא קשה מניסיון העושר!

[מסופר, שבשנות נשיאותו הראשונות של הרבי, נכנס אליו ליחידות אחד מאדמור"י פולין והרבי תבע ממנו שיפסוק ויסכים שיהודים יהיו עשירים! אותו אדמו"ר ניסה להתווכח שניסיון העושר ניסיון קשה הוא, ולא בהכרח שכדאי להעמיד בו יהודים, אך הרבי לא הסכים לו ו"התעקש" שעדיף ניסיון העושר מניסיון העוני, ולא הרפה עד שאותו אדמו"ר הסכים על ידו והודה לו!]

ז.

כדי להבין זאת, יש קודם לבאר את ההפרש שבין שני סוגי הבעיות שיכולות להיות, מריבוי טוב, או מריבוי קושי.

הבעיה בריבוי טוב: נאמר כנ"ל "וישמן ישורון ויבעט". והפירוש הוא, שכאשר ישנו ריבוי טוב זה עלול לגרום לאדם תחושה שלא חסר לו כלום, והוא לא תלוי באף אחד, וממילא חסר לו ההכרה שכל מה שיש לו תלוי ברצון הבורא, והרגשה זו של שלימות ואי חוסר עלולה לגרון ל"ויבעט".

וע"ד ביחס שבין בני אדם, אדם נורמאלי יודע שאינו כל יכול והוא זקוק לסביבה, וממילא הוא יודע שהוא לא יכול לבעוט בכולם. הוא לא יכול להתעלם מטובת חבריו כי יודע שמחר הוא יצטרך להם. הרגשת התלות והחוסר מכריחה להתייחס לזולת. אך אדם שמקבל את הכול ב"מגש של כסף" ולא חסר לו דבר ולא מודע למה שהסביבה נותנת לו, הרי הרגשה זו יכולה לגרום לו תחושה של זלזול בסביבה. וכמו שזה ביחס שבין בני אדם כך ביחס כלפי הבורא, מי שחי בתחושה שלא חסר לו כלום, תחושה זו עלולה לנתק אותו מהצורך וההכרה בבורא.

הבעיה מריבוי חוסר וקושי: האדם שיותר מדי תלוי באחרים וזקוק להם, זה עלול לגרום לו ניכור וניתוק מהבורא, כאשר מתחיל להיכנס לליבו הייאוש וחוסר התקווה. כשחווה הרבה קושי כבר לא חושב שיכול לקבל ממישהו, ואז מאבד תקווה ומרגיש שכבר אין לו למי לפנות. וממילא הוא מצבו הנפשי הוא עצבות ודיכאון הנובעים מייאוש פנימי.

והיינו, שאת העשיר מנתקת מידת הגאווה, שהיא הרגשת שלימות ללא תלות. ואילו את העני והחסר מנתק עצבות ויאוש, מחמת חוסר התקווה.

ח.

והנה, יש לחקור, איזה בעיה יותר קשה, הגאווה או הייאוש והעצבות. איזה בעיה היא "סיבה" לבעיה השנייה, האם הגאווה גורמת לעצבות, או שהעצבות גורמת לגאווה.

אומר שלמה המלך "לפני שבר – גאון". לפני החיסרון והשבר קודם לזה הגאווה והגאון. ולמרות שלא תמיד רואים את כל התהליך בשלמותו אלא רק את תופעותיו, אך זה הסדר הפנימי של הדברים.

וביאור הדברים בנפש האדם: ההרגשה הראשונית של האדם ש"נשבר" ומגיע לעצבות היא גאווה. בתחילה הוא מרגיש את עצמו מושלם ושמגיע לו הכל, ישות וגאווה. אבל הרגשה זו לא יכולה להישאר הרבה זמן, כיון שאין שלימות אמיתית מבלעדי הבורא, וממילא גאווה בפן החיובי שלה, הרגשת שלימות, היא רק אצל הבורא שהוא באמת השלם מכל, ואין שלימות אחרת מבלעדיו, וממילא בהכרח שכל תחושה של שלימות וגאווה אצל הנבראים תביא שבירה. כיון שלאחר שהאדם רואה שציפיותיו אינן מתממשות, ולא כל מה שהוא רוצה מגיע לו, ממילא הוא נופל לדיכאון ועצבות.

[ובמאמר המוסגר: בחסידות מבואר שהגאווה שהיא בעיית העשיר, והעצבות שהיא בעיית העני, זה כמו משפיע ומקבל, ובספירות העליונות, הגאווה יכולה להיות אצל הזעיר אנפין (כיון שהוא המשפיע, הרי יכול ליפול לגאווה) והעצבות יכולה להיות אצל המלכות (כיון שהיא המקבלת יכולה ליפול לעצבות). וא"כ, רואים כאן שלפי הסדר הפנימי והרוחני של הדברים הרי הגאווה היא המקור לעצבות, כמו שהז"א הוא הקודם והמשפיע למלכות, ואכמ"ל].

וזה שכתוב "ויוסיפו ענוים בה' שמחה", ככל שיש יותר ענוה ושפלות והרגשה פנימית של האדם שזקוק לקבלה ואין בו שלימות, זה מביא יותר שמחה. כי דווקא בגלל שמרגיש חסר, הרי הוא פתוח להתמלא יותר ויותר. והיינו, שהענווה מביאה זרימה של שמחה. אבל ברגע שמתנתק מהסביבה ולא מרגיש חסר, אלא שובע ואי הרגשה של תלות, הרי כיון שאין זה יכול להחזיק מעמד באמת, הרי זה נשבר לבסוף ומביא את האדם לנפילה של דיכאון ועצבות.

[וע"ד מה שמסביר האדמו"ר הזקן בפרק כ"ז בתניא, שהבינוני שנופלים לו הרהורים רעים, אין לו ליפול ברוחו ואדרבה צריך לשמוח שמקיים את הציווי "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עינכם", ואם נופל ברוחו ונעצב מזה, הרי זה מורה שישנה בו גאווה שחושב את עצמו לצדיק, שהרי לצדיק אין הרהורים רעים, ואליו היה עניו ומכיר מקומו האמיתי ויודע שאינו צדיק, ממילא אין לו מה להתעצב ולהתייאש, אדרבא לשמוח שניתנה לו הזכות לקיים מצווה זו ולכפות את היצר].

ולפי זה, יכול להיות אדם שמצבו הפיזי והרוחני בכי רע, ואעפ"כ אינו נופל ברוחו ומלא שמחה, כיון שמכיר את מקומו ויודע שתמיד יש תקווה לקבל ולשנות. ויכול להיות אדם שחסר לו מעט מאוד ביחס לאחרים, ולמרות זו הוא עצוב ונופל לייאוש ודיכאון, והסיבה לזה, כי מאחורי העצבות שלו ישנה גאווה הנובעת מסגירות עצמית והרגשה שמגיע לו הכל, וכיוון שאינו מתממש לפי ציפיותיו הרי הוא מאבד את התקווה ונופל לעצבות ויאוש.

וזה מה שמוסבר בחסידות על סדר ההשתלשלות של המושג "קליפה" שהוא הכוח ההרסני של ההסתר האלקי. שהמהות הפנימית שלה זה הגאות, וכנאמר על הקליפה שהיא "חיש בלע" בולעת את הטוב ולא מראה את ההערכה שלה על קבלת הטובה, אלא כאילו הכל מובן מאליו ומגיע לו הכל. והמימוש והביטוי של הקליפה בלבד זה הייאוש העצבות.

ט.

עפ"י כל זה יש לבאר מה שאומר הרבינו בחיי, בסיבת ההתעסקות עם כורח המציאות והקשיים בעולם. שאם האדם היה מקבל רוב טובה ללא התאמצות מצידו הרי זה היה מביא אותו לגאווה ולתחושה של שלימות המביאה אותו ל"וישמן ישורון ויבעט", וממליא גם לבעיות קשות של דיכאון ועצבות.

הרבינו בחיי רוצה שנתפוס את השרש הפנימי למה יש בעיות ולמה צריך מלאכה ודרך ארץ עם תורה, דיש לזה כנ"ל שני סיבות, ראשית כדי שיהיה בחירה, כפי שהתבאר באריכות, והסיבה השניה, שהקב"ה לטובת האדם מכריח אותו ע"י הקשיים והנסיבות בעולם שירגיש איך שהטוב לא מגיע מאליו, וממילא תהיה אצלו תחושת הענווה והחוסר, והצורך להתאמץ כאשר לא מקבל הכל בצורה פשוטה, "משכחת עוון" – מבטלת את תחושת העיוות (עוון מלשון עיוות).

ואומר הרבינו בחיי, ששורש עניין זה הוא הכרת מגבלת אדם מול הבורא, שהאדם לא יכול להשיג הכל ויש דברים מעליו. ובלשונו שהקב"ה "העסיקו בענייני עולמו זה והעולם הבא, כדי שיתעסק בכך כל ימי חייו ולא יבקש מה שאינו ענין לו ולא ישיגהו בשכלו כגון עניני הראשית והאחרית…".

ולכאורה מה רע שיתבונן האדם בענייני "הראשית והאחרית", אלא שזה פשוט לא אפשרי, וכמבואר בספרי החקירה ש"תכלית הידיעה שלא נדע", עומק ושיא הידיעה היא ההכרה שהידיעה מוגבלת. כיון שהאדם יודע בכוח השכל והשכל הוא מוגבל. הנה הכרה זו מחייבת התייצבות של ענוה אמיתית מול האין סוף, וידיעה וענוה זו שאדם בתוך מקום וזמן היא עצמה הכרת החוסר והתלות בבורא.

ואילו כשיש גאווה, האדם רוצה לסגור את עצמו בתוך גבולות הידיעה, ולחשוב שיכול לדעת הכל, ושהכל נתפס ונשלט. וזוהי "קליפה" קשה בעולם השכל, שהאדם השכלי והחוקר מדמיין שיכול לדעת הכל וממילא לשלוט בכל (דוקא לאחרונה, יותר ויותר נפתחים ומבינים שהשכל הוא מוגבל וההתייצבות של השכל היא מול האין סוף הבלתי נתפס). ולפי זה, הפירוש בדברי הרבינו בחיי, אינו שאין לעסוק בראשית ואחרית בכלל, אלא לא לעסוק בזה מתוך גאווה, אלא מתוך ידיעה שהשכל מוגבל ואינו יכול להשיג באמת את מהות האין סוף, ותכלית הידיעה שלא נדע.

י.

ועפ"ז יובן מה שנאמר בשם הבעל שם טוב על מאמר חז"ל "כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון" – שענין ה"מלאכה" הוא אהבת ישראל.

ולכאורה, מה הקשר בין מלאכה לאהבת ישראל? אך עפ"י הנ"ל יובן, היעד של המלאכה כפשוטה הוא שהאדם ירגיש חסר וצריך להתייגע, וברוחניות הרגשת הזולת פי' לתת מקום גם לשני, לא להיות סגור רק עם עצמך. תורה ללא מלאכה, ללא אהבת ישראל, פי' שהוא סגור בעצמו, אך כשיש אהבת ישראל, שיוצא מעצמו ומתחבר לזולת, הרי הוא לוקח את השרש האמיתית של המושג "מלאכה", שלא מרגיש שלם אלא תלוי למשהו וחוסך ממנו מלאכה כפשוטה.

וזה מתבטא דווקא באהבת הזולת, כי אדם שהוא גאה הוא סגור בתוך עצמו, ואוהב רק את עצמו ולוקח לעצמו. אהבה זה התחברות של שניים הבאה ע"י הכרה שאני לא שלם והוא משלים אותי, היחסי גומלין היא שכל אחד לבד לא טוב לו וביחד טוב. והנתינת מקום לשני שהוא משלים אותי זה הפנים והסוד של "מלאכה".

[וכמבואר בחסידות, על ההבדלים בין עולם ה"תהו" לעולם ה"תיקון", שבעולם התהו שלא היתה התכללות הספירות זמ"ז, אלא היה ישות וגאווה לכל ספירה, הרי עולם זה לא החזיק מעמד אלא "התמוטט" ונעשה שבירת הכלים, ואילו בעולם התיקון שבו יש התכללות הספירות זמ"ז, הרי הוא עולם רוחני מתוקן שלא נשבר, ע"י זה שבין חלקיו יש אהבה והתכללות].

יא.

וממשיך רבינו בחיי, ואלו דבריו:

והיה מחמלת הבורא יתעלה על האדם, שהטרידו בענייני עולמו ואחריתו להתעסק כל ימי חייו בזה, ולא יבקש מה שאינו צריך לו ולא יוכל להשיגו בשכלו, כמו ענייני ההתחלה והתכלה. כמו שאמר החכם (קהלת ג) גם את העולם נתן בלבם, מבלי אשר לא ימצא האדם את המעשה אשר עשה האלוהים מראש ועד סוף. ואם הוא מגביר עבודת האלוהים, ובוחר ביראתו, ובוטח בו בענייני תורתו ועולמו, וסר מן הדברים המגונים, וכוסף למידות הטובות לא יבעט במנוחה, ולא יטה אל השלוה, לא ישיאהו היצר, ולא יפת בכשפי העולם. יסתלק מעליו טורח הגלגול והסיבוב בהבאת טרפו, מפני הסתלקות שני הפנים הנזכרים מעליו: הבחינה והבעיטה בטובה. יבואהו טרפו בלי טורח ובלי יגיעה כפי ספוקו ומזונו. כמו שכתוב (משלי י) לא ירעיב ה' נפש צדיק.

והסבר דבריו:

אפשר למנוע את ההתמודדות החיצונית ברגע שמבינים את מטרתם, וכלשונו "נפרק ממנו על ההתעסקות בסבות כדי להשיג טרפו מחמת פריקת שני האופנים הנזכרים מעליו". שהרי כיון שיש להתמודדות ולסיבות תכלית ומטרה, ככל שיעבוד על השרש הפנימי לא יצטרך לעבור אותם ברובד החיצוני.

וכאן טמון כלל עמוק, שכל תהליך בעולם אפשר לעבור אותו במימד הגס והבוטה שלו ואפשר לעבור אותו בשורש העדין שלו. אי אפשר להתעלם ממנו לחלוטין ולא לעבור אותו, שהרי יש שליחות ותפקיד ויעוד וצריכים לעבור תהליכים מסוימים כדי להגיע ליעוד, שהרי אנו לא מלאכים שמקבלים את הכל כמובן מאליו וממילא גם אין להם בחירה, לנו זכות גדולה שיש לנו התמודדות וממילא בחירה חופשית, וכיון שזה תהליך שחייב לקרות, ובשביל זה נשמותינו ירדו לעולם, אי אפשר לוותר על ההתמודדויות, אבל בהחלט תלוי בנו האם התמודדויות יהיו ברובד השורשי והקל או בביטוי הגס שלהם.

ולדוגמא, נאמר על אדם הראשון שהיה בגן עדן קודם חטא עץ הדעת שתפקידו היה "לעובדה ולשומרה", זאת אומרת, שגם אז היתה נדרשת איזה שהיא עבודה מצידו, שבזה היה כלול הזהירות לא לחטוא ולאכול מפרי עץ הגן. הוא לא עמד בנסיון וחטא, ואז הצטרך לעבור שוב התמודדות אך יותר קשה "בזיעת אפך תאכל לחם" וכו', אם לא היה חוטא היה מסתפק ב"עבודה" ברמת "גן עדן", רמה שורשית, ובגלל שלא עמד בהתמודדות זו היה צריך לעבור התמודדות יותר גסה וקשה.

וע"ד מה שכתוב בתורה "אם תלכו עמי קרי והלכתי אתכם בחמת קרי" אם כקורה משהו בעדינות ("קרי") זה לא מעזע את האדם, הקב"ה יעביר לו אותו במסר ברמה יותר קשה ("חמת קרי"), עד שיבין זאת.

ועד"ז בענייננו, כיון שמטרת היגיעה היא כדי להגיע לתחושה שהאדם לא שלם ותמיד זקוק לקבל מהקב"ה, ואין לו מה להיות בגאוה, הנה אף אם מתייגע מעט, אך טועם את הסוד האמיתי והמעלה של היגיעה, שזה לא להגיע לגאוה – חוסך ממנו את היגיעה הקשה שתלמד אותו שאין מה להתגאות בעל כורחו.

וזה הנאמר בפרקי אבות "כל המקבל עליו עול תורה מסירים ממנו עול דרך ארץ וכל הפורק וכו'", שאם מקבל על עצמו עול פנימי של תורה, ומפיק את פנימיות העניין של היגיעה, הרי פותר את הבעיה בשרשה, כאשר מרגיש בתוך הטוב איך הוא לא שלך ומגיע מלמעלה, ואז לא צריך לעבור התייגעות חיצונית של בעיות כדי להרגיש שהוא תלוי במשהו שלמעלה.