הכרה עצמית שמקדמת ולא שמייאשת, פרק 3 ב"דרכו של הבינוני"

היהודי נדרש הרי לעבוד את עבודתו בעולם מתוך שמחה ותענוג, ומתוך תחושה של שלימות וערך עצמי. כאשר האדם מרגיש את עצמו חסר ערך, זה מביא אותו אוטומטית לדכדוך וממילא עבודתו נעשית מתוך כבידות וללא חיות, לפי זה מתעוררת תמיהה חמורה על ההוראה "היה בעיניך כרשע": הרי כאשר האדם יחזיק את עצמו כרשע, ברור שהדבר ישפיע על מצב רוחו ועל הרגשת הערך העצמי שלו.
היהודי נדרש הרי לעבוד את עבודתו בעולם מתוך שמחה ותענוג, ומתוך תחושה של שלימות וערך עצמי. כאשר האדם מרגיש את עצמו חסר ערך, זה מביא אותו אוטומטית לדכדוך וממילא עבודתו נעשית מתוך כבידות וללא חיות, לפי זה מתעוררת תמיהה חמורה על ההוראה "היה בעיניך כרשע": הרי כאשר האדם יחזיק את עצמו כרשע, ברור שהדבר ישפיע על מצב רוחו ועל הרגשת הערך העצמי שלו.

הכרה עצמית שמקדמת ולא שמייאשת, פרק 3 ב"דרכו של הבינוני"

ב"ה

דרכו של הבינוני – פרק 3

הכרה עצמית שמקדמת ולא מייאשת

"משביעין אותו תהי צדיק"
בספר זה, מבאר לנו המחבר, האדמו"ר הזקן, את ההדרכה המדויקת עבור האדם הבינוני, בדרך ארוכה, שהיא למעשה קצרה.
כיוון שספר זה הינו, כאמור, חלק מדרך "ארוכה", דרך השכל וההיגיון, הרי שגם עצם המושג "בינוני" – הגדרת מהותו והבנת המלחמה הפנימית שלו, צריך להיות מובן ומוסבר בהבנה הגיונית.
בהתאם לזה, ובתור פתיחה לכל ההסבר, מביא המחבר סדרת ציטוטים ומובאות שונים ממאמרי חז"ל, אשר יספקו לנו נתונים משמעותיים ואמיתיים, אשר איתם נוכל להגדיר בצורה מדוייקת את מהות "הבינוני", ובמקביל גם את הגדרתם הנכונה של שני הסוגים הנוספים בעם ישראל: 'צדיקים' ו'רשעים'.
החיבור נפתח במדרש המתאר את מצבו של העובר היהודי טרם לידתו, כאשר חלק מהתהליך הוא שלב בו משביעים את העובר שיתנהג בצורה נכונה כאשר הוא ייצא לאויר העולם.
השבועה מתחלקת לשני חלקים, לכל לראש מופיעה ההוראה "תהי צדיק ואל תהי רשע", ובהמשך מופיעה ההוראה "אפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה היה בעיניך כרשע", כלומר: בכל מצב עליך לראות את עצמך כרשע, גם אם כולם יאמרו לך שאתה צדיק.
החלק הראשון של השבועה מובן לנו היטב: העובר עומד לצאת לעולם מלא בהתמודדויות וקשיים, לא תמיד יהיה לו קל לחיות נכון בהתאם לרצון ה', ולכן משביעים אותו שיתנהג בצורה נכונה, אשר משמעותה של שבועה זו אינה רק מחויבות והבטחה, אלא כפי שמוסבר בתורת הסוד, ששבועה היא גם מלשון שובע (בשי"ן שמאלית), כלומר שהשבועה נותנת לנשבע את הכוחות וה'שובע' לממש את השבועה. ובענייננו, העובר מקבל את החוזק והתוקף להיות צדיק המגשים את תכליתו ותפקידו ולא רשע המחטיא את כוונת הבריאה.

שאלה ראשונה: "היה בעיניך כרשע"?!
אמנם, החלק השני של השבועה: "היה בעיניך כרשע" מעורר תמיהה מאד גדולה. לכל לראש, ההוראה הזו סותרת מאמר חז"ל מפורש בפרקי אבות: "אל תהי רשע בפני עצמך", שפירושה לפי הרמב"ם: "לא תחזיק עצמך ברשע"!
אך מלבד זאת יש כאן גם בעיה הגיונית ובסיסית. האדם היהודי נדרש הרי לעבוד את עבודתו בעולם מתוך שמחה ותענוג, ומתוך תחושה של שלימות וערך עצמי, וכמו שכתוב בתהילים: "עבדו את ה' בשמחה". כאשר האדם מרגיש את עצמו חסר ערך, זה מביא אותו אוטומטית לדכדוך וממילא עבודתו נעשית מתוך כבידות וללא חיות, שכן לעצבות יש תכונה שהיא אוטמת את לב האדם וחוסמת אותו מלהתקדם הלאה מתוך חיות ותענוג.
לפי זה מתעוררת תמיהה חמורה על ההוראה "היה בעיניך כרשע": הרי כאשר האדם יחזיק את עצמו כרשע, ברור שהדבר ישפיע על מצב רוחו ועל הרגשת הערך העצמי שלו. כיצד יוכל האדם להתקדם בעבודתו מתוך שמחה וחיות, כאשר הוא יסתובב מתוך מחשבה מתמדת האומרת: 'אני רשע וחוטא…'?!
מצד שני, אם האדם יחליט שלא להתרשם מהעובדה שהוא רשע, ויחליט בנפשו שלא אכפת לו להיות רשע, תתעורר שוב בעיה חמורה מהכיוון ההפוך: האדם עלול להתחיל לזלזל בדרך הנכונה, הוא יתרגל לחיות מתוך מחשבה האומרת 'לא אכפת לי מה אני עושה', ומכאן הדרך קצרה להתדרדרות מוסרית ותורנית, וממילא חוזרת ומציקה לנו ההוראה המצווה אותנו (ועוד בשבועה): 'היה בעיניך כרשע'.

הסבר ההוראה התמוהה
לפני שנתקדם הלאה, ננסה לתמצת את התשובה שהאדמו"ר הזקן יענה בהמשך הספר:
הזכרנו בעבר בקצרה את ההגדרות הכלליות של הסוגים "צדיק", "רשע" ו"בינוני" על פי ספר התניא, ונחזור עליהן שוב בנקודה:
הצדיק הוא יהודי שחי בצורה הכי נכונה ושלימה שיכולה להיות: כל ההנהגה שלו היא בהתאם מלא לרצון הבורא, ויתירה מזו, גם הפנימיות שלו – כוחות התענוג והרצון, הינם בדביקות וחיבור עם הקדושה.
לעומתו, הרשע, הוא אדם המלא ביצרים וברצונות לחטוא ולפעול בצורה לא מתאימה לרצון הבורא. ולא זו בלבד שהוא שואף לדברים לא טובים, אלא הוא גם מגשים בפועל את רצונותיו הלא טובים, והנהגתו בעולם מנוגדת להנהגה הישרה.
בתווך נמצא הבינוני. הבינוני מלא בפנים ביצרים לא טובים, ממש כמו הרשע, אך בפועל ממש, בהנהגתו המעשית הוא מתגבר ומצליח לחיות תמיד בהתאם לדרישות התורה, ממש כמו הצדיק.
וזו כוונת השבועה שאומרים לוולד: אתה צריך תמיד להתאמץ להתנהג כמו הצדיק (ואפילו לשאוף להיות צדיק בעצמך, ללא יצרים…), וממילא עליך לוודא שהנהגתך תהיה בצורה הכי שלימה שיכולה להיות. אך, יחד עם זאת, לכל אורך הדרך, גם כאשר הנהגתך בעולם היא בצורה מושלמת, עד כדי כך שכולם אומרים לך 'צדיק אתה', עליך לזכור שבפנים עמוק, יש בך עדיין יצרים כמו הרשע, וממילא עליך לזכור שההתמודדות שלך עוד לא נגמרה, ועליך להמשיך ולהתאמץ לנהוג בדרך הנכונה…
ממילא, מיושבות לנו כל השאלות: אין כאן כוונה חלילה שהאדם יחשוב שהוא רשע, האדם לא אומר לעצמו "אני חוטא" (וכפי שהורו לנו בפרקי אבות שלא לעשות זאת), הכוונה היא שהאדם אומר לעצמו "אני עלול לחטוא", ולכן מדייקים בשבועה ואומרים לו "היה בעיניך כרשע" (בכ"ף הדמיון), עליך לזכור שיש בך משהו בפנימיות הדומה לרשע.
הוראה זו אינה מעציבה את האדם ואינה מדכדכת אותו, אדרבה היא מעוררת אותו להתקדם. הוא יודע שיש לו אתגרים והתמודדויות והוא גם יודע שנתנו לו את הכוחות להתמודד ולהתגבר על אותם יצרים פנימיים הרוצים להחטיא אותו.
כמו כן, מובן ופשוט שהוא אינו מזלזל בהנהגה הנכונה, שכן אדרבה הוא יודע שהוא תמיד מסוגל להתנהג בדרך הנכונה, אם רק יבחר בה.

שאלה שניה: "בראת צדיקים בראת רשעים"?!
לאחר המקור הראשון, בו אנו לומדים על החלק הפנימי של הבינוני, הדומה מאד לרשע, מביא אדמו"ר הזקן מקור נוסף ממנו נוכל ללמוד על הדמיון האמור, עד כדי כך, שאנו מוצאים שמכנים את הבינוני בתואר 'רשע' ממש:
הגמרא מספרת על איוב שבא בתלונה כלפי בורא העולם בטענה כזו: "בראת צדיקים בראת רשעים". כלומר, הרי הבורא הוא זה שקובע מי יהיה צדיק ומי יהיה רשע, הוא זה שברא אחד כצדיק ואת השני כרשע. ואם כן כיצד באים אל הרשע בטענות, בשעה שכך הוא נברא על ידי אלוקים…
אך לכאורה טענה זו של איוב תמוהה ביותר, הרי אנו מכירים את המאמר המפורסם "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים", כלומר, הבורא נותן לאדם את הבחירה המליאה כיצד לחיות, האם כצדיק או כרשע.
יתירה מזו: הגמרא מספרת, שכאשר נשמה של יהודי יורדת לעולם, פוסקים בשמים את כל המאפיינים שיהיו לאותו אדם, האם הוא יהיה עשיר או עני, חכם או להיפך וכו', והגמרא מדגישה במפורש, ש"צדיק ורשע לא קאמר [=הוא לא אומר]", לא קובעים האם האדם יהיה צדיק או רשע. ואם כן לא מובן מה התכוין איוב בדבריו: "בראת צדיקים בראת רשעים"
אך לפי מה שהזכרנו לעיל, על הדמיון הפנימי הקיים בין הבינוני לרשע, הדברים מובנים:
כאשר הגמרא כותבת שלא פוסקים לאדם האם יהיה צדיק או רשע, הכוונה היא שלא קובעים מראש כיצד הוא יתנהג, האם יתנהג כצדיק או כרשע, זהו וודאי דבר שנתון לבחירת האדם, ועל זה גם איוב הסכים.
איוב כיוון בדבריו על המהות הפנימית של האדם, על המלחמה הפנימית ועל היצרים שקיימים אצלו, על זה הוא בא בטענה: הבורא הוא זה שהחליט לאיזה אדם תהיינה התמודדויות כמו של אנשים רשעים ("בינוני"), ולאיזה אדם לא תהיינה שום התמודדויות ("צדיק"). ונמצא, שכאשר איוב בא לדבר על האנשים הבינוניים הוא מכנה אותם בתואר "רשעים", על שם ההתמודדות הפנימית שלהם, הדומה לרשע.
***

הבינוני – לא עובר אפילו עבירה אחת
לאחר שהיטבנו להגדיר את הדמיון הפנימי הקיים בין ה'בינוני' ל'רשע' מבחינת ההתמודדות הפנימית שלהם, משלים אדמו"ר הזקן את התמונה, בהצגת הצד השני של המטבע: ההבדל הקיצוני וריחוק הערך הגדול הקיים בין השניים.
בהקדים, שכאשר אנחנו מחפשים במקורות חז"ל הגדרה מעשית למושגים "צדיק" "בינוני" ו"רשע" אנו מוצאים ביטוי נפוץ האומר כך: הצדיקים הם האנשים שאצלם רוב המעשים הם טובים, אצל הרשעים, הרוב זה עבירות, והבינוניים, כשמם – חצי חצי.
לפי הנחה זו, הרווחת בעולם התורה, יש כאלה שהסיקו שהגדרת ההבדל בין ה'בינוני' ל'רשע' היא הגדרה כמותית בלבד, אצל הרשע רוב המעשים הם רעים, ואצל הבינוני רק חצי מהמעשים הם רעים.
אך האדמו"ר מגיע בפרק זה ובזרוע נטויה מנפץ את ההנחה הזו בהכרזה ברורה: 'הבינוני אינו עובר על שום עבירה, אפילו לא עבירה אחת!'. בגאונותו המופלאה, הוא אינו נשאר רק באמירות אלא הוא מבסס את ההנחה הזו ביסודיות רבה, ומשעין אותה על מקורות רבים מחז"ל. להלן נביא חלק מהמקורות:
המקור הראשון הוא דיון המופיע בבית המדרש של האמוראים בבבל, במהלכו אמר על עצמו 'רבה', מגדולי האמוראים באותה תקופה, שהוא דוגמא לאדם ה'בינוני'.
והנה, מכיון שברור לנו אשר אמוראים אינם אומרים דברים רק לשם ענווה של שקר וכדומה, הרי לנו הוכחה מסיפור זה אשר לא ייתכן לומר שבינוני הוא אדם שיש בו אי אלו חטאים. שהרי, מאחר ו'רבה' היה מפורסם בצדקותו הגדולה, עד כדי כך שכאשר הגיע מלאך המוות ליטול את נשמתו, היתה זו משימה כמעט בלתי אפשרית עבורו, מכיוון שרבה היה מוקף כל הזמן בקדושה מחמת העיסוק הצוף בלימוד התורה ללא הפסקה, ובכל זאת 'רבה' כינה את עצמו בתואר בינוני, מוכרחים אנו לומר שההגדרה של הבינוני היא הרבה יותר גבוהה ממה שחשבנו, וברור שזה לא אדם שחצי ממעשיו הם מעשים רעים.
מלבד המקור הזה, אנו מוצאים בגמרא בריבוי מקומות אשר על עבירות קלות ופעוטות 'זוכה' כבר האדם לתואר 'רשע', ואם כן לא ייתכן לומר שלבינוני יש אפילו עבירה אחת, היות שבעבירה הזו הוא כבר הופך להיקרות רשע…

"בינוני" כ'שם המושאל' או כ'שם תואר'
מה שנשאר להסביר הוא, כיצד נתווך את המסקנא האחרונה שהבינוני לא חוטא מעולם, עם ריבוי המקורות בחז"ל, שאת מסקנתם הזכרנו לעיל, מקורות המגדירים את הבינוני בתור אדם שיש בו "מחצה זכויות ומחצה עוונות"?
כדי ליישב את זה, נותן האדמו"ר הגדרה חדה וברורה: יש 'שם התואר' ויש 'שם המושאל': שם התואר הוא שם והגדרה הבאים לתמצת ולהגדיר מושגים, במשמעותם המדויקת. לעומת זאת שם המושאל זהו סוג של שם כינוי, שאינו מנסה להגדיר את המושג במדויק, אלא זהו שם הנלקח ממושג אחד, אמיתי, ו'מודבק' בתור כינוי למושג אחר לחלוטין.
בענייננו: 'שם התואר' בתור הגדרה מדויקת של האדם הבינוני, ניתן רק לאדם שאין בו אפילו עבירה אחת בלבד. הוא, ורק הוא, זכאי לשם התואר 'בינוני' (והסיבה שהוא נקרא 'בינוני', הוא מפני שהחלק הפנימי שלו עדיין לא טהור ונקי). כל אחד אחר, אפילו אדם שחטא חטא קל ובודד, כבר לא זכאי לשם התואר 'בינוני', אלא לתואר 'רשע'…
אמנם, בתור שם כינוי, משתמשים פעמים רבות במושגים 'בינוני' ו'רשע' כאשר באים למדוד ולבחון את מעשיהם של בני האדם, אזי מכנים את האדם שמעשיו מחולקים לשני חלקים: חצי זכויות וחצי עבירות, בשם הכינוי 'בינוני', ואת האדם שרוב מעשיו אינם טובים מכנים בשם 'רשע'
בהתאם לזה, מובן אשר גם המושג 'צדיק' מתחלק לשני סוגים: שם התואר ושם המושאל. בשם התואר של הצדיק זוכה רק האדם שהפך את כל הפנימיות שלו לטוב, וכפי שמופיע בגמרא, שהצדיק הוא אדם כזה שהרג את יצרו הרע. אך מכל מקום משתמשים בשם הזה גם ככינוי לאדם שרוב המעשים שלו הם טובים.

"ספר של בינונים"
לאחר פתיחה זו, המשולבת במאמרי חז"ל נוספים שלא הוזכרו כאן, מאמרים שפותחים את עינינו לעולם האמיתי והפנימי של המושגים "צדיק", "רשע" ו"בינוני", כעת אנחנו יכולים לגשת ולנתח לפרטי פרטים את שלשת הסוגים האמורים, מתוך מטרה להדריך את האדם כיצד יוכל להגשים את תכלית בריאתו בצורה הכי שלימה שיכולה להיות.
כדי להבין את זה יקדים אדמו"ר הזקן את המבנה הפנימי של האדם ואז מתוך זה תובן לנו ההגדרה האמיתית של ההתמודדות ובהמשך נוכל גם להבין כיצד מנצחים את ההתמודדות הזו בעזרת ה'.

(על פי פרק א בתניא.
מעובד משיעוריו של הרב יצחק ערד.
כתיבה ועריכה: ר' נחמיה גרייזמן)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *