שמחה ללא משברים - פרשת חיי שרה - דעת - לימודי יהדות באור החסידות

שמחה ללא משברים – פרשת חיי שרה

השאיפה לשמחה טובה אבל לא די בה: ייתכן שאדם אכן ישאף לשמחה, אבל יפעל בדרך שגויה, ואזי הוא עלול ליפול השמחה ולהביא לתוצאות בלתי רצויות. שמחה אמיתית צריכה להיות מבוססת על מקום פנימי של ענווה ו'ביטול'. במקרים שבהם המניע הפנימי לשמחה הוא הרגשת ה'ישות', אי אפשר להגיע לשמחה אמיתית, וצפויים להגיע להפך הגמור שלה – למשברים ונפילות.
השאיפה לשמחה טובה אבל לא די בה: ייתכן שאדם אכן ישאף לשמחה, אבל יפעל בדרך שגויה, ואזי הוא עלול ליפול השמחה ולהביא לתוצאות בלתי רצויות. שמחה אמיתית צריכה להיות מבוססת על מקום פנימי של ענווה ו'ביטול'. במקרים שבהם המניע הפנימי לשמחה הוא הרגשת ה'ישות', אי אפשר להגיע לשמחה אמיתית, וצפויים להגיע להפך הגמור שלה - למשברים ונפילות.
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב print

שמחה ללא משברים – פרשת חיי שרה

שמחה מבסיס נכון

כל אחד מאיתנו רוצה בוודאי לחיות חיים של שמחה. רצון זה הוא בוודאי לגיטימי וחשוב. חיים של שמחה הם גם חיים של שלמות וגאולה, שהרי "אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק, פִּינוּ" (תהלים קכ"ו, ב), ועבודת ה' מתוך שמחה היא בוודאי עבודה שלמה ונעלית יותר.

במאמר נפלא העוסק בנושא זה (ד"ה ויהיו חיי שרה תשמ"א) הרבי מדגיש כי השאיפה לשמחה טובה אבל לא די בה: ייתכן שאדם אכן ישאף לשמחה, אבל יפעל בדרך שגויה, ואזי הוא עלול ליפול השמחה ולהביא לתוצאות בלתי רצויות. שמחה אמיתית צריכה להיות מבוססת על מקום פנימי של ענווה ו'ביטול'. במקרים שבהם המניע הפנימי לשמחה הוא הרגשת ה'ישות', אי אפשר להגיע לשמחה אמיתית, וצפויים להגיע להפך הגמור שלה – למשברים ונפילות.

באותו מאמר מובאות ומתבארות דוגמות אחדות למקרים כאלה  (על יסוד מאמר הזוהר בפרשתנו חיי שרה). מתברר כי חוה הייתה הראשונה שניסתה להגיע לחיים של שמחה, ונכשלה; גם נח, שחי עשרה דורות אחר כך, ניסה להגיע לשמחה ונכשל; ודווקא שרה, אימו של יצחק, ששמו נגזר מלשון צחוק ושמחה, הצליחה להגיע לשמחה אמיתית.

חוה רצתה להגיע לשמחה על ידי האכילה מעץ הדעת, שלפי אחת הדעות היה עץ גפן, והרי "יַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ" (תהלים ק"ד, טו). ובאמת, אילו המתינה עד כניסת השבת (שלוש שעות המתנה נדרשו לה. לא יותר), אזי הייתה יכולה לאכול מהעץ ולהגיע לאותה שלמות של שמחה. הבעיה הייתה שהשאיפה שלה לשמחה נבעה ממקום של 'ישות' והרגשה עצמית לא נכונה.

חוה הייתה בגן עדן ולא חסר לה מאומה, אבל הנחש 'צייר' לחוה ציור דמיוני שממנו עלה שלכאורה יש בה חיסרון גדול מאוד, וכדי למלא אותו ולהגיע למעלות נפלאות של "וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי, טוֹב וָרָע" (בראשית ג', ה) – יש דרך אחת בלבד: עליה לאכול מעץ הדעת. חוה שכחה שלשלמות האמיתית ניתן להגיע רק מתוך 'ביטול' לרצון ה', והתפתתה לאכול מהעץ, ובכך מנעה מעצמה את האפשרות לנסות להגיע למעלות גדולות ולשלמות עצמית בכוח עצמה.

התוצאה העגומה לא איחרה לבוא: שאיפת השלמות מתוך ה'ישות' שלה הובילה אותה ואת העולם להפך השמחה, למיתה ולעצבות: "בְּעֶצֶב, תֵּלְדִי בָנִים" (שם, טז), "בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה, כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ" (שם, יז).

דברים אלה כוחם יפה גם בחיי בני האדם בימינו. לפעמים האדם מחפש שלמות ושמחה, אבל כאשר החיפוש נובע מתוך התרכזות ו'ישות', במקום לעלות ולהתעלות – קורה בדיוק ההפך: הוא נופל לעצבות. חיפוש שלמות עצמית שהמרכז שלה הוא 'אני' והמחשבה "מגיע לי להיות שמח יותר", מביא את האדם לנפילות. ה'ישות' מנתקת את האדם מהבורא, וממילא גם מסביבתו, וגם מעצמו. ה'ישות' היא מקור המשברים, והשחרור ממנה הכרחי כי כל עוד אחוזים בה, היא מונעת את ההגעה לשמחה אמיתית.

 

טשטוש אינו שמחה

עשרה דורות אחרי אדם וחוה הגיע נח לעולם, והפיח בו תקווה: "זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ" (בראשית ה', כט), ואם כן, אפשר יהיה להגיע לעולם שמח יותר. נח הבין את הטעות של חוה וניסה להגיע לשמחה בדרך אחרת. הוא הבין שהתרכזות עצמית וחיפוש שלמות אישית, אינם מביאים שמחה.

כניסתו של נח לתיבה מנעה את הרס העולם כולו ואפשרה את קיומו. והנה, כשהוא יוצא ממנה – הוא משתכר. ההשתכרות של נח הייתה ניסיון להגיע לשמחה בדרך אחרת. כאשר האדם משתכר הוא לכאורה יוצא מעצמו ושוכח את עצמו, וכל הרגשת 'עצמו' פוחתת ונחלשת. יש בהשתכרות לכאורה 'בריחה' מה'אני'. ובכל זאת גם ניסיון זה לא צלח, וזאת משום שההשתכרות אינה ביטול ה'ישות' (ביטול הכרחי להגעה אל השמחה) אלא בלבול וטשטוש שלה בלבד.

גם בימינו, אנו עדים לניסיונם של אנשים רבים לצאת מהעצבות באמצעות בריחה למקומות אחרים וטשטוש המציאות הבעייתית. הצעדים האלה דוחקים את העצבות הצידה לזמן קצר, אבל אינם מצליחים לפוגגה ולהביא תחתיה שמחה אמיתית, ואם לא די בזה לפעמים ההשתכרות והבריחה מה'אני' דווקא הן חושפות מקום בעייתי וקשה יותר שעד עתה נמצא בעומק ובפנימיות, והשכרות משכה והעלתה אותו משם, כביכול שחררה אותו מ'כלאו', וכעת הוא נמצא על פני השטח, כפי שרואים גם אצל השיכור כפשוטו.

 

סבלנות לשמחה

ואז מגיעה שרה  לעולם שמחה אמיתית. אצל שרה היה ביטול אמיתי, שנבע מההכרה שכל מה שיש לה בחיים לא הגיע אליה בכוח עצמה אלא מהקב"ה. הביטול שלה בא לידי ביטוי בכך שגם כאשר הייתה במצב זמני של ירידה (במצרים), היא צמחה על ידי זה לעלייה גדולה יותר, ללא תוצאות בלתי רצויות.

כך גם בחיינו. אחד המבחנים העיקריים של האדם שמאפשר לקבוע אם הוא מרוכז בעצמו וב'ישות' הוא היכולת שלו לקבל מצבים או דברים המנוגדים לרצונו ומסיבים לו קושי. אדם המלא בהרגשת 'ישות' עלול להישבר מהם ולהגיע לייאוש ולעצבות; ולעומתו אדם הנמצא בתודעה של 'ענווה' וביטול, ויש בו 'סבלנות' לשאת מצבים שונים, מתוך הכרה שהקב"ה מנהל את העולם, וכל פרט בחיים הוא חלק מהעלייה והתכלית – סיכוייו להתעלות מאותם המצבים (ובוודאי שלא להישבר מהם) גדולים.

באותו מאמר הרבי מדגיש כי העניו מכיר את מעלותיו, הגלויות והנסתרות, אבל יודע שלא הוא 'ברא' אותן, אלא הן ניתנו לו מלמעלה. וכיוון שכך אין לו שום סיבה להתגאות בהן. ידיעה זו היא השלב ראשון בהשתחררות מה'ישות'.

בשלב הבא, ההכרה שכל המעלות שלו ניתנו לו מלמעלה, מאפשרת לאדם לצמוח מתוך חיי ענווה וביטול ו"להתעצם", עד אשר השמחה הופכת להיות חלק ממנו. הוא כבר לא מרגיש 'כנוע' ו'מקבל'. הוא כבר מזדהה עם ההרגשה החדשה והיא ממלאת אותו שמחה שאינה סתירה ל'ביטול' ולענווה – שמחה אמיתית.

כך גם ביחסי אנוש – בין אדם לחברו. האדם המרוכז בעצמו לא מסוגל לראות את זולתו באמת. הוא חושב רק על תועלת עצמו. האדם צריך 'לבטל' את עצמו ולהכיר שיש גם אחרים מבלעדיו, שגם להם יש רצונות ודעות וכדומה, גם אם זה כרוך בוויתור עצמי, בלימה והתאפקות. כל אלה הם התחלה של קשר ואפשרות ליצירת חיבור אמיתי. מתוך זה גם נוצרת הזדהות חזקה ועמוקה של כל אחד עם חברו או בן המשפחה שלו. כשהוא מרגיש מחובר אליהם, התחושה שהוא 'מוותר למענם' חדלה להציק לו, ולמעשה חדלה להתקיים. כעת הוא חש שהוא והחבר או הוא ובן המשפחה אינם שניים אלא שלמות החיים עצמם, והם מתאפיינים בשמחה ובתענוג.

הביטול של האדם מתוך ההכרה ש"אין עוד מלבדו", יתגלה בשלמותו בגאולה האמיתית והשלמה, שבהגיעה לעולם הוא יהפוך להיות עולם שמח באמת. העבודה כיום מתוך שמחה אמיתית של ענווה וביטול מאפשרת לנו כבר עכשיו לחיות חיים של גאולה, וגם לקרב ולזרז את הזמן השמח באמת.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן