הגיע הזמן לפתור מהשורש! - דעת - לימודי יהדות באור החסידות

הגיע הזמן לפתור מהשורש!

בין מכלול הבעיות הפנימיות והחיצוניות שאנו נדרשים להתמודד איתן, בולטת בעיית חוסר האחדות המתבטאת במחלוקת ומריבה, ובייחוד בשנאת החינם: מצב שבו אדם אחד אינו יכול לסבול את זולתו. לכאורה, נדמה שבעיה זו, על כל השפעותיה השליליות, היא רק אחת מני רבות, ויש בעיות נוספות, שחלקן קשות וחמורות ממנה. גישה זו בטעות יסודה: כל התופעות האלה – כולן יחד – הן שורש כל הבעיות הפנימיות והחיצוניות של הפרט ושל הכלל, וכל שאר הבעיות נובעות וניזונות מאותו השורש. ההתמודדות עם השורש, הנמצא בעומק הדברים, קשה מאוד. קל יותר להתמודד עם התופעות החיצוניות, לטפל בתסמינים (סימפטומים), אך טיפול בשורש הבעיה הוא הטיפול הנכון, אם כי חשוב לדעת שהוא מחייב מאמץ ותשומת לב מיוחדים.
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב print

הגיע הזמן לפתור מהשורש!

ב"ה

הגיע הזמן לפתור מהשורש!

בין מכלול הבעיות הפנימיות והחיצוניות שאנו נדרשים להתמודד איתן, בולטת בעיית חוסר האחדות המתבטאת במחלוקת ומריבה, ובייחוד בשנאת החינם: מצב שבו אדם אחד אינו יכול לסבול את זולתו.

לכאורה, נדמה שבעיה זו, על כל השפעותיה השליליות, היא רק אחת מני רבות, ויש בעיות נוספות, שחלקן קשות וחמורות ממנה. גישה זו בטעות יסודה: כל התופעות האלה – כולן יחד – הן שורש כל הבעיות הפנימיות והחיצוניות של הפרט ושל הכלל, וכל שאר הבעיות נובעות וניזונות מאותו השורש. ההתמודדות עם השורש, הנמצא בעומק הדברים, קשה מאוד. קל יותר להתמודד עם התופעות החיצוניות, לטפל בתסמינים (סימפטומים), אך טיפול בשורש הבעיה הוא הטיפול הנכון, אם כי חשוב לדעת שהוא מחייב מאמץ ותשומת לב מיוחדים.

כאשר פותרים את הבעיה השורשית, ממילא מִיתַקנוֹת התוצאות השליליות שהיא יוצרת סביבה. ואולם, כאשר מתעלמים מהשורש, פתרון התופעות הנלוות יהיה פתרון זמני בלבד, והבעיה העיקרית תישאר בעינה.

הדברים נכונים וחשובים במיוחד כאשר אנו נמצאים בימי ספירת העומר, שבהם צריך להתחזק עוד יותר בנתינת כבוד אמיתי זה לזה, ובתוספת אהבת ישראל.

סיבת הפירוד – הרגשת הישות

בקונטרס "החלצו" של כ"ק אדמו"ר הרש"ב נ"ע, הדן כולו בחומרת האיסור של שנאת חינם ובמקורו בנפש האדם, הרבי נ"ע מבאר שהמפתח להבנה של הסיבה לפירוד ולמחלוקת היא הישות של האדם. האדם מרגיש את מציאותו ומחשיב אותה בכל פרט ופרט, עד אשר כל מציאות אחרת מפריעה למציאותו. בשל אותה ההפרעה הוא בוחר להיות במצב של פירוד מהזולת.

באותו קונטרס מודגשת בהקשר זה נקודה מעניינת: חוסר האחדות רווח בין אנשים בעלי דעה ותלמידי חכמים יותר משהוא רווח בין אנשים פשוטים.

הסיבה לכך היא שאם מתפתחת אצל אדם תפיסה עצמית לא נכונה, קשה לו לראות את מעלת הדומה לו, כיוון שעצם ראיית המעלה של הזולת מקטינה את ההערכה העצמית שלו. והתוצאה – אותם אנשים שאין ספק שיש בהם מעלות גלויות והם עוסקים בתחומים דומים לתחום עיסוקו של אותו אדם – נוכחותם נתפסת בעיניו כאיום על מעמדו: להבנתו, קיומם של בעלי מעלה, מקטין בהכרח את ערכו ומעלתו.

לכל אחד יש תפקיד

כשמתבוננים בתופעה לעומק מבינים שהבעיה מתחילה כאשר חסרה לאדם הערכה עצמית אמיתית. בשל חוסר זה כל מעלה שיזהה אצל חברו – נתפסת בעיניו כגורם הממעיט מחשיבותו וממציאותו שלו. אם לא יהיו סביבו בעלי מעלה, והוא יהיה בעל המעלה היחיד, חשיבותו תישאר במלוא תוקפה. מחשבה זו מונעת ממנו את היכולת להיות עם זולתו בהתאחדות והתכללות.

היחס האמיתי והנכון לזולת יתפתח דווקא מתוך הכרה במעלותיו של כל אחד מבלי לחשוש שהכרה כזאת תפגע במעלותיו שלו. לדוגמה: אדם שיש לו מעלה ויתרון מיוחד בתחום מסוים, צריך לדעת שבתחום זה הוא בחינת 'ראש' לגבי זולתו, אך בתחום אחר חברו נחשב ל'ראש' לעומתו (כדבריו של האדמו"ר הזקן בליקוטי תורה לפרשת נצבים), וממילא אין שום מניעה שהם יהיו באחדות והתכללות. אדרבה, כל אחד משפיע על האחר ממעלותיו ותכונותיו, ועל ידי זה מתווספת אצל כל אחד מהם השלֵמות שישנה אצל חברו, כפי שעולה מן המשל על איברי האדם, שהראש משפיע על הרגל והרגל משפיעה על הראש.

ככל שגוברת ההכרה בנותן הערך האמיתי שהוא כמובן הבורא נותן החיים, כך מתגלה בעוצמה יתרה הכרת הערך העצמי. רעיון זה מבוסס על מאמרי הרבי הרש"ב שלפיהם הכרת הערך הלא מותנה תלויה בחוויה של ביטול, דהיינו: ההכרה בעובדה שהמעלות אינן נרכשות על ידי האדם (ישות) אלא ניתנות בו מהבורא. וממילא, כשם שהן ניתנות בי ויש לי מקום ייחודי בעולמו של הבורא, כך הן ניתנות בחברי ובכולם.

אם אדם שולל את חברו או את מקומו, הוא משפיל למעשה את הייחודיות שניתנה לו ומציג אותו כחסר ערך (ומרומם את עצמו באמצעות השפלת הזולת). מעשהו מבטא חוסר אמונה בערך האמיתי שניתן לו מהבורא, וכנאמר: "אל תהי בז לכל אדם ואל תהי מפליג לכל דבר, שאין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום".

תחושת הביטול וההכרה שהערך ניתן מלמעלה ואיננו מותנה בשום דבר – דווקא הן מעניקות את הרוגע האמיתי ומאפשרות לתת לכל אחד את מקומו מבלי לחוש מאוימים. לעומת זאת ניסיונו של האדם לראות במעלות זכות שמקורה בכוח עצמו ('ישות'), יגרום לו לחוש מאוים מעצם מציאות הזולת.

הכבוד לכל אדם איננו מצטמצם רק למקומו כאדם. הוא צריך להתבטא גם כלפי דרכו השונה בעבודת ה' ובהנהגה חסידית. האחדות אין עניינה לוותר על המקום האישי של האדם אלא לתת כבוד ומקום גם לדרך של זולתו.

למצוא את ההתכללות

ביתר פירוט, ניתן לראות זאת כחלק מהעבודה של ימי ספירת העומר, שהם שבעה שבועות, היא בירור שבע המידות ותיקונן. הרגשות זקוקים ל'עבודה' – היינו 'עיבוד' פנימי וזיכוך.

כיצד מזככים ומתקנים את המידות? הרבי מתייחס לשאלה זו ב"היום־ יום"  (י' באייר), ומביא שם מדברי הצמח צדק שהביא דברים שאמר אדמו"ר הזקן בשם המגיד: "'וספרתם' – הוא מלשון ספירות ובהירות. 'וספרתם לכם' – צריכים לעשות שיהיה ה'לכם' בהיר. וישען כ"ק אבי אדוני זקני מורי ורבי על זרועות קדשו וישורר את הניגון של ד' בבות בדבקות גדולה. אחר כך הגביה את ראשו הקדוש ויאמר – בניגון של שאלה: 'ובמה מספרים את ה'לכם'?' ותוך כדי דיבור אמר – בניגון של תשובה: 'בשבע שבתות תמימות, בבירור שבע המדות, שכל מדה ומדה תהיה כלולה משבע, ושבע המדות עצמם יהיו שבע שבתות, דשבת אינה צריכה בירור'".

הנקודה הראשונה באותו בירור, המודגשת ב"היום־יום" האמור, היא שסגולתן של המידות היא היכולת שלהן להתכלל יחד באופן שכל מידה מוצאת בתוכה גם את המידה האחרות.

המידות ללא הבירור מתבטאות בעוצמה ובתוקף: כל מידה מרגישה את מציאותה בתוקף ומנסה למלא את החלל כולו מבלי לתת מקום לשום מידה האחרת.

תיקון המידות וזיכוכן נעשים באמצעות "החלשתן". המידה ה"מוחלשת" מסוגלת "לסבול" גם את המידה האחרת, ההופכית לה, ולתת לה מקום.

להבנת התהליך אפשר להסתייע במשל מתחום יחסי אנוש: המידה התקיפה כמוה כאדם שמידותיו תקיפות. אדם כזה חושב שהכול צריך להתנהל על פי רצונו. אם לטעמו זולתו מתפלל מהר מדי הוא מעיר לו…, ואם לאט מדי – גם אז הוא גם מעיר לו… כי זה לא על פי רצונו.

העבודה של בירור המידות עניינה שכל מידה "תכבד" את המידה האחרת ותאפשר לה להתגלות ולפעול.

הכלים שבעזרתם נעשה בירור המידות הם השכל והחוכמה, וכביטוי המובא בחסידות – "בחוכמה אתברירו". הבירור נעשה על ידי השכל. שיפוט רגשי הוא מטבעו קיצוני מאוד, אבל אם מאפשרים לאור השכלי להיכנס, הוא מסייע לראות את התמונה השלמה ושאר פרטי המציאות, ואזי מתאפשר לראות שיש גם צד נוסף לעניין, ולא הכול צבוע בגוון אחד בלבד.

כאשר השכל מאיר, מתעוררת הבנה שיש מקום למידות ולרגשות שונים להתקיים ולפעול בעת ובעונה אחת. הבנה זו תורמת להסתכלות אובייקטיבית, הרואה את המכלול ומאפשרת לזהות ולהבין שבכל מידה אמיתית ישנן כל המידות. חתירת השכל למצוא טעם וסברה שכלית לכל דבר, לחלק ולפרט כל מידה לפרטיה ולבררם, מאירה את ההבנה שבתוך מידת החסד יכולה להתגלות הגבורה, ובתוך הגבורה יתגלה החסד.

האחר נמצא בתוכי

כך גם ביחסי אנוש: בעיית חוסר האחדות והמחלוקת היא בעיה שורשית שמקורה ב'ישות', והיא שגורמת להופעת המידות הלא טובות והלא מאוזנות. חוסר היכולת לתת מקום לזולת, לדעותיו, לסגנונו ולרגשותיו, מביא למשברים וריחוק בין אדם לחברו, בין איש לאשתו, ולמרבה הצער, לפעמים גם בין חסידים.

העבודה של בירור המידות ותיקונן בתוכנו – בספירת העומר – קשורה באופן ישיר ליכולת שלנו לראות את מקומו ומעלותיו של האחר ולכבד אותו ואת דעותיו אפילו הן שונות מדעותינו, ואפילו ללמוד ולקבל ממנו.

היכולת לנהוג כך תתפתח אם כל אחד מאיתנו יהיה מסוגל למצוא את רעהו בתוכו.

בני אדם שונים זה מזה: יש אדם הנוטה יותר למידת החסד, ויש –למידת הגבורה וכו'. השוני ביניהם לכאורה מונע מהם להסתדר יחד. אך היכולת השכלית להכיר ולמצוא בתוכנו גם את המידה ההפוכה, מאפשרת לנו לזהות ולהעריך גם מידה שאינה מבטאת את הטבע הבסיסי שלנו, ומתוך כך להעריך ולכבד מישהו אחר, שאצלו מידה זו מתבטאת במידה רבה יותר.

בשיחותיו הקדושות, הרבי מחדש שכאשר נמצאים ערב הגאולה האמיתית, העבודה של 'אהבת ישראל' אינה צריכה להסתפק במאמץ לבטל את סיבת הגלות, אלא גם ובעיקר, לחתור לטעום מהגאולה עצמה. הגאולה עניינה אחדות: אחדות ה' ואחדות בין כל עם ישראל. תודעה פנימית של אחדות וחיבור עם יהודי אחר, גם אם הוא חושב קצת אחרת ממני, היא טעימה מהגאולה. זה נכון בין יהודים בכלל, ועל אחת כמה וכמה בין חסידים.

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן