אחדות אינה ויתור - דעת - לימודי יהדות באור החסידות

אחדות אינה ויתור

יש להתבונן מעט בעניין זה: האם היכולת של כל אחד מאיתנו לנהוג כבוד בזולת שלהבנתו מפרש את דעת רבי עקיבא בדרך אחרת מדרכו, יש בה משום 'ויתור' על הדעה האישית למען האידאל הנעלה והחשוב של 'אהבת ישראל'?
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב print

אחדות אינה ויתור

ב"ה

אחדות אינה ויתור

ימי ספירת העומר מתאפיינים במנהגי האבלות שאנו נוהגים בהם. אנו אבלים על עשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא שמתו במגפה, שכמאמר רז"ל פרצה משום "שלא נהגו כבוד זה בזה".

בשיחה ידועה של הרבי, הוא שואל: כיצד ייתכן שדווקא תלמידי רבי עקיבא, שרבם הוא שקבע את הכלל "ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה", נכשלו בעניין זה? הרבי מבאר שתלמידי רבי עקיבא דבקו בכל נפשם ומאודם בתורת רבם, אלא שלכל אחד מהם היו הבנה והדגשים משלו לתורת רבו. ההבדלים בין דרכי הפרשנות היו מקור מחלוקתם. חז"ל אמרו: "כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות". אותה המסירות לתורת רבם שלפיה "ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה" – דווקא בגללה, התלמידים לא היו מוכנים לעצום עיניהם ולהתעלם מדעת חבריהם. אהבת חבריהם בערה בעצמותיהם, ודעתם לא נחה כל זמן שחבריהם לא קיבלו את הפרשנות שלהם לתורת רבם – שהיא היחידה האמיתית, לדעתם.

ולמרות זאת, למרות דבקותם בתורת רבם, אהבת ישראל שפיעמה בהם ורצונם העז שחברם ינהג כמותם, היה עליהם לנהוג כבוד זה בזה.

יש להתבונן מעט בעניין זה: האם היכולת של כל אחד מאיתנו לנהוג כבוד בזולת שלהבנתו מפרש את דעת רבי עקיבא בדרך אחרת מדרכו, יש בה משום 'ויתור' על הדעה האישית למען האידאל הנעלה והחשוב של 'אהבת ישראל'?

מובן שלא. אין כאן ויתור על ערך אחד למען ערך אחר אלא הסתכלות מעמיקה ושלמה יותר על 'תורת רבי עקיבא'.

כדי להבין זאת כדאי להזכיר את מה שמבואר במאמרי החסידות בנוגע ל"מחלוקת לשם שמיים" (כמובא בפרקי אבות) המוכרת והגדולה ביותר לכאורה, בין בית הלל לבית שמאי.

הלל ושמאי שניהם למדו באותו בית מדרש וקיבלו יחד את התורה מרבותיהם שמעיה ואבטליון. שניהם שמעו עניין שכלי אחד – והינה, הפלא ופלא: שמאי אוסר, והלל מתיר. הכיצד? שמאי שבשורש נשמתו נמשך לצד הגבורה, לוקח את אותו עניין למקום הגבורה ונוטה לאיסור, ולעומתו הלל שבשורש נשמתו נמשך לצד החסד, לוקח את העניין למקום החסד ונוטה להיתר.

ומה באמת התכוונו שמעיה ואבטליון? במאמרי החסידות מוסבר שהעניין השכלי שקיבלו הלל ושמאי מרבותיהם עמוק ומופשט ואינו נוטה באופן מובהק לחסד או לגבורה אלא מכיל – אומנם בהעלם – את החסד ואת הגבורה גם יחד, ומשום כך ניתן להטותו לשני הצדדים, פעם לצד החסד ופעם לצד הגבורה, ושתי הדרכים הן בבחינת "אלו ואלו דברי אלוקים חיים".

וכשם שאנו רואים במוחש ייתכן שאדם ילמד עניין שכלי מסוים וישיגו בדרך אחת, אבל כשילמד אותו ויעיין בו פעם נוספת ייתכן שישיגו באופן אחר. האם במקרה כזה נאמר בהכרח שבפעם הראשונה טעה בהבנתו, ובפעם האחרונה – הצליח להבין הרעיון כראוי? נראה שלא. מקור השינוי באופיו של הרעיון השכלי – משום שהוא מופשט, ביכולתו להיות מושג בכמה דרכים, וייתכן שההשגה הראשונה תתחלף בהשגה אחרת, ואפילו הפוכה ממנה תכלית ההיפוך.

וכך שמאי והלל הם בבחינת 'כלים' להשפעת השכל משמעיה ואבטליון, והשינוי בסברה נעשה בכלים שלהם וגילה את מה שהיה בהעלם אצל שמעיה ואבטליון.

ועל דרך זה אצל תלמידי רבי עקיבא, וגם בדורנו "דור השביעי" – בדבריו של הרבי – יש מקום לגישות ותפיסות שונות, שנובעות מהרצון לכוון לכוונת הרבי האמיתית. ומדוע כל אחד מאיתנו מגיע להבנה השונה מזו של חברו? משום החיסרון הטמון בנו: קוצר השגתנו ומוגבלות שכלנו אינם מאפשרים לנו לקלוט הכול, וכל אחד, על פי נטייתו הטבעית, תפקידו ושליחותו המיוחדים לו, קולט חלק מסוים, אבל בדעתו מצטיירת תמונה שהיא לכאורה שלמה.

ולכן, כאשר האחד מוכן לתת מקום לדעה של רעהו ולכבד אותה, אין פירוש הדבר שהוא 'עושה לו טובה' ו'מוותר' על ה'אמת' שלו, אדרבה במעשה זה הוא מתרומם ומתעלה מעל אותו פן, שהוא אמיתי ונכון כמובן – אבל הוא אחד מני רבים, ואותו אדם הגיע אליו באמצעות הכלים האישיים שלו: יכולת תפיסתו, תפקידו וכדומה (ואנשים אחרים, שכליהם האישיים שונים משלו, הגיעו לפנים אחרים, שגם הם אמיתיים ונכונים) – ומתמסר בביטול אמיתי לעומק 'דעת עליון' שבתורת הרבי, המכילה את כל ההפכים.

כשמבינים את עומק הרעיון, ניתן לקיים באופן מעשי את הדרישה לתת כבוד לאחר, ולהגיע לאחדות והתכללות גם עם מי שחושב אחרת מאיתנו, לא רק בתור 'פשרה' לשם הערך החשוב והנעלה של 'אהבת ישראל', אלא מתוך הבנה שרק באופן כזה ניתן להתחבר ולהתעצם באמת עם דעתו ועם רצונו הקדוש של הרבי.

אומנם איננו בדרגה הנעלית של תלמידי רבי עקיבא או של הלל ושמאי, ולכן אנו עלולים גם לטעות בהבנת דברי הרבי, אך יש לזכור את דבריו המפורשים של הרבי הרש"ב בקונטרס "החלצו" על החשיבות של אהבת ישראל בין עובדי ה' ועל המאמץ להתמקד בטוב הטמון בכל אחד, ומתוך כך, גם אם נזהה חיסרון באדם מסוים, לא נבטל בגללו את כל החלק הטוב שיש בו.

עניין זה מודגש מיוחד כשנמצאים בסמיכות ל"ג בעומר – יום ההילולא של התנא האלוקי רשב"י, שעליו נאמר שהסיר את המחיצות שבין החלקים השונים שבתורה וחיבר את כולה באחדות אחת. זו הסיבה להדגשה המיוחדת שהדגיש רשב"י בעניין אחדותם של ישראל, כפי שדרש על הפסוק "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד". אחדות ישראל קשורה לפנימיות התורה. ומאחר שהתורה וישראל הם במהותם דבר אחד, הרי על ידי פנימיות התורה ניתן לחשוף ולגלות את הפנימיות של הנשמה, ומצד הפנימיות  – קיימת אחדות שלמה.

"כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק", ואין דחק כדחק הגלות. ובזכות ההתקשרות לעומק תורתו של הרבי, שהיא תורתו של משיח, באהבה ואחדות אמיתית, ניגאל בגאולה האמיתית והשלמה, תכף ומיד ממש.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן