תוהו ותיקון בהנהגת האדם - דעת - לימודי יהדות באור החסידות

תוהו ותיקון בהנהגת האדם

לקראת ב' ניסן, יום ההילולא של הרבי הרש"ב, אנו שמחים להגיש שוב, סיכום וביאור כללי בנושא "תוהו תיקון בהנהגת האדם" ובו יסודות חשובים בהנהגה המתוקנת של האדם, בהערכה העצמית נכונה ועוד, על פי החילוקים בין עולם התוהו לעולם התיקון, מבוססים על המאמרים של הרבי הרש"ב שיצאו לאור בכרך החדש "שיעורים בספר המאמרים תער"ב".
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב print

תוהו ותיקון בהנהגת האדם

מוגש לקראת ב' ניסן על פי מאמרי תער"ב

 

לקראת ב' ניסן יום ההילולה של הרבי הרש"ב, אנו שמחים להגיש שוב, סיכום וביאור כללי בנושא "תוהו תיקון בהנהגת האדם" ובו יסודות חשובים בהנהגה המתוקנת של האדם, בהערכה העצמית נכונה ועוד, על פי החילוקים בין עולם התוהו לעולם התיקון, מבוססים על המאמרים של הרבי הרש"ב בהמשך תער"ב.

תהו ותיקון בהנהגת האדם
-סיכום וביאור כללי על פי מאמרי הרבי הרש"ב-

א. הנושא העיקרי המבואר במאמרים בכרך השביעי בסדרת "שיעורים בספר המאמרים תער"ב, הוא ההבדל בין עולם התוהו לעולם התיקון, סיבת השבירה הרוחנית בעולם התוהו ותיקונה בעולם התיקון.

במהלך המאמרים, כפי שנפרט, נוכל לראות סדר ותהליך רוחני, המהווה מקור גם לתהליך נפשי שהאדם צריך לעשות כדי לצאת מהתהו הפנימי אל התיקון.

עולם התוהו הוא עולם נעלה וקדוש, ובו שורות עוצמות גדולות מאוד של אור והתגלות אלוקית. אך אין לאותו עולם יכולת להכיל את אותן עוצמות, והוא נשבר ומתמוטט. לאחר שבירת עולם התוהו, הבורא אוסף כביכול את השברים ובונה מהם עולם מסודר והרמוני, הנקרא בשם עולם התיקון.

חשוב להדגיש: אין זאת חלילה "תקלה" בתוכנית, אלא זהו חלק מהסדר האלוקי המתוכנן והמדויק ביותר, כמפורש בחסידות[1] על לשון חכמים ביחס לעניין אחר[2] – "בונה על מנת לסתור" – שכל בניית עולם התוהו היתה מלכתחילה כדי להביא לסתירתו ושבירתו. וכן "סותר על מנת לבנות" פירושו, שכל סתירת עולם התוהו היא בעבור בניית עולם התיקון משבריו.

לכל אחד משני העולמות האלה יש תכונות אלוקיות המאפיינות אותו, והן המניעות את התהליכים המתחוללים בו.

כשם שעולם התוהו למעלה – נשבר, כך הנהגה של האדם באופן של תוהו נועדו לכישלון. וכשם שעולם התיקון, הבא אחריו, הוא עולם של סדר ושלמות, המסוגל לתקן את שברי התוהו, כך הנהגה מתוקנת של האדם, נאפשר להגיע לשלימות ויציבות.

תוהו ותיקון בתוך האדם הם שני אופני חשיבה והרגשה, דרכים שונות לפירוש המציאות, מקומות פנימיים שונים, שמהם האדם שואף ומציב לעצמו את יעדיו.

החלוקה בין תוהו לתיקון איננה בהכרח החלוקה המוכרת בין טוב לרע. פעמים רבות כישלונות נובעים מעודף של טוב כביכול. טוב לב המתבטא באופן לא מאוזן עלול להיות מקור למשבר וכישלון. לימוד ההגדרות והמאפיינים של התוהו והתיקון יעזור לנו לזהות מקום לא מתוקן בתוכנו, המביא למשברים ולכישלונות.

ב. בפרקים הראשונים שבסדרת מאמרים זו, הרבי נ"ע מבאר כי היסוד לשבירה של התוהו ולאידך הבסיס לתיקונו, הוא הרגשת הישות מול הביטול.

אחד הגורמים המשמעותיים והשכיחים ביותר, המביאים לכישלונות ומשברים בחיי האדם, היא הגאווה, והוא אחד הביטויים העיקריים של תפיסה של תוהו.

אין פירוש הדבר, שאין מקום להרגשת רוממות ולאמונה של האדם בכוחותיו ויכולותיו. אדרבא, האמונה בערך העצמי האלוקי של האדם היא חשובה ומשמשת בסיס לתודעה נכונה. גאווה, במובן השלילי, היא תפיסה עצמית שגויה של האדם, הגורמת לו להיות מרוכז בעצמו באופן לא נכון, בלא יכולת לראות את מציאות חייו בצורה נכונה. התרכזות עצמית זו גורמת לאדם להגיב ולפעול באופן שמביא בסופו של דבר למשברים וכישלונות.

תודעה זו מכונה בלשון החסידות 'יישות", מושג המבטא תחושת "יש" חזקה של האדם.

הרבי נ"ע מלמד אותנו במאמרים אלו (מפרק רל"ב ואילך), כי מאחורי ה"יישות" של האדם קיימת חוויה בסיסית של חוסר הערכה עצמית אמיתית, המביאה אותו להתנשאות חיצונית, שהיא המקור לכישלונותיו.

במצב של "ישות", האדם משדר כלפי חוץ כוח ועוצמה לכאורה, אך בפנימיות אין הוא מכיר באמת בערך העצמי שניתן לו מאת הבורא; בחוויה הפנימית שלו הוא מרגיש חלל ריק. התחושה של חוסר ערך עצמי מערערת את תחושת הקיום העצמי שלו. כדי להשיב לעצמו את תחושת הקיום העצמי והערך, כדי להרגיש שהוא "בסדר", הוא נאלץ לחפש אישור והערכה מהסביבה.

צורך זה מביא אותו לרומם את עצמו מעל הזולת – שהרי אם הוא טוב יותר מהזולת, הוא נעשה "שווה משהו". לחלופין, הוא מנסה להשפיל ולהנמיך את הזולת – שהרי אם הזולת מתחתיו, בולט יותר ערכו שלו, המרומם כביכול.

לאדם המודד את עצמו ואת ערכו על פי היחס של הסביבה אליו קשה להישאר יציב ורגוע: הצלחה חיצונית (בפרט אם הזולת מבחין בהצלחה זו) גורמת לו לחוש טוב עם עצמו, ולכן הוא יחפש בלא הרף את ההצלחה החיצונית ואת הכרת הזולת בהצלחתו ובערכו. כישלון, ובפרט אם הוא יוצר חוסר הערכה כלפיו או זלזול של הסביבה, עלול למוטט ולשבור אותו.

במצב של "ישות", תחושת הערך היא מותנית (תלוית סביבה), ואיננה תחושת ערך עצמית.

ערך עצמי מותנה, המבוסס על השוואה לזולת, אינו אמיתי ואינו יציב, ולכן במוקדם או במאוחר האדם יאבד את תחושת הערך העצמי, והוא עלול להתמוטט ולהישבר.

חוויית הישות לדרגותיה השונות היא השורש העמוק של כל הכישלונות, המחסומים והתקיעויות של האדם.

ההיפוך של הגאווה והישות – שהן תפיסת הערך באופן שגוי – הוא הענווה, ובלשון החסידות: הביטול העצמי.

המשמעות של המושג "ביטול" היא הערכה עצמית נכונה ומתוקנת, המאפשרת לאדם "לבטל" את הצורך להוכיח את ערכו מול האחרים. תחושת הערך העצמי המתוקנת, היא בסיסית וחיונית לתודעה הבריאה של האדם.

דווקא על ידי הענווה והביטול האדם משתחרר מהתרכזות עצמית לא נכונה, ונעשה מסוגל להתחבר באופן מתוקן ואמיתי עם העולם שסביבו.

אין הוא מבטל את עצמו ואת ערכו, אלא להיפך: הוא מבטל את הצורך לקבל אישורים חיצוניים מהסביבה. הוא מקבל את עצמו כמו שהוא, מעריך את עצמו בלא תלות בתוצאות החיצוניות או במעלותיו הגלויות ובמימוש שלהן בעולם.

במצב של ענווה נכונה ומתוקנת, האדם מעריך את עצמו בגלל מה שהוא, ולא בגלל מה שהסביבה נותנת לו או לוקחת ממנו. מובן שיש יחסי גומלין בינו לבין הסביבה, וערכו העצמי מתבטא גם ביחסים אלה, אך הגרעין הפנימי והעצמי של ההערכה העצמית איננו תלוי ואיננו מותנה בסביבה.

האדם יודע שהוא לא יצר את עצמו, וממילא אין הצלחותיו או כישלונותיו הם קובעים את ערכו בעולם. מהותו וערכו האמיתי נובע ממה שניתן לו מהבורא, ואיש בעולם, גם לא הוא בפעולותיו החיצוניות, אינו יכול לבטל אותם.

בראייה כזאת, ההתמודדות של האדם איננה עם הסביבה והעולם שבחוץ, אלא עם עצמו. הוא יודע שקיימות בו מעלות ושעליו לחשוף ולגלות אותן בעולם אך לא ההצלחות החיצוניות קובעות את ערכו האמיתי.

אמנם חלק מתפקידו ושליחותו בעולם הוא לגלות ולממש את עצמו בתוך המציאות, אבל לא על ידי מאבק והשוואה של עצמו לאחרים.

מאחורי ה"ביטול" עומדת תפיסה פנימית, האומרת, שלכל אדם יש שלמות וערך עצמי מוחלט, תפקיד ייחודי שאין לשום אדם אחר בעולם.

על פי התפיסה של "ביטול", החשיבות של האדם איננה מותנית בביצוע מוצלח של המשימות והיעדים שלו; חשיבותו היא מצד היכולות האלוקיות הטמונות בו, עוד לפני הביטוי שלהן בפועל. עצם העובדה שהאדם נמצא וחי בעולם מעידה על כך שיש לו ערך ותפקיד ייחודי בעולם.

תודעה בסיסית זו של ערך וקיום בלתי מותנה גורמת לאדם להיות רגוע ומאפשרת לו להיות הגיוני, לנתח את המציאות בצורה נכונה, להתייחס אל עצמו באופן הנכון, ומתוך כך גם להצליח במה שהוא עושה.

לתודעת הביטול והענווה, מצד אחד, ולתחושת הישות והערך המותנה, מצד אחר, ביטויים ומאפיינים רבים במציאות. שתי גישות שונות אלה מביאות את האדם להתייחסות פנימית שונה אל עצמו ואל הסביבה, והן המקור לכישלונותיו או להצלחותיו.

ג. החילוק בין תודעת הביטול לתודעת הישות מתבאר (בפרק רלג) על ידי דוגמא בהבדל שבין רוממות המלך לרוממות השר.

ההתנשאות של מלך על העם איננה באופן שעליו להשפיל אותם ולהוכיח להם שהם כפופים לו. ההתנשאות שלו היא המשכיות והתפשטות של הרוממות העצמית ושל תכונותיו הנעלות, שהיו קיימות בו כבר קודם.

הרוממות של המלך נמצאת בעצמותו, בלי קשר לאלה שהוא מתנשא ומולך עליהם. ההתפשטות בפועל של הרוממות העצמית מגלה וחושפת את המקום העצמי של המלוכה.

לעומת זאת, לשר, אין רוממות עצמית, ולכן יכולה להיות אצלו התנשאות יתרה, הרבה מעבר למהותו הפנימית, כי הוא מרומם את עצמו רק בעקבות התפקיד שקיבל.

הערך שלו נחווה בעיני עצמו מתוך מקום חיצוני של התנשאות על אחרים. כלפי חוץ הוא מתנהג כמי שאינו מחשיב איש והוא משפיל את כולם, אבל באמת כל דבר תופס מקום אצלו.

אם הוא היה בטוח בערך העצמי שלו, הוא לא היה חושש לתת גם לזולת את ערכו ומקומו, אבל כיוון שכל ערכו בנוי על התנשאות על הזולת, הרי אם ייתן לו ערך ומקום, זה יפריע לרוממות שלו. הוא מרגיש 'מאויים' ממנו, ולכן עסוק להשפילו ולבטלו.

הסיבה לכך שהוא רואה את הזולת בבחינת "מציאות" היא, כי הוא רואה את הזולת במשקפיים של עצמו, כיוון שהוא בישות ומציאות חיצונית, הרי הוא תופס גם את מציאות הזולת כמציאות מתנשאת, העלולה לגרוע ממקומו שלו.

אף על פי שבגלוי הוא מבטא התנשאות על הזולת וביטול של ערכו, הרי שבפנימיותו הוא מחשיב מאוד את הזולת ומציאותו מאיימת עליו, לכן הוא מנסה לבטלו.

הרוממות של המלך היא עצמית ואמיתית, מציאות הזולת אינה מפריעה לו, כי הרוממות שלו אינה תלויה בהתנשאות על הזולת. כיוון שהערך שלו לא נבנה על חשבון הזולת, אלא הוא חלק ממהותו, מה שה' נתן לו, הרי לא אכפת לו שגם לזולת יהיו ערך וחשיבות, והערך של הזולת אינו יכול לגרוע מרוממותו וערכו שלו.

"מלך בעצם" הוא מלך במהותו. הוא פשוט נולד כזה. הרוממות והחשיבות הערכית של "מלך בעצם" אינן תלויות בשום דבר, הן מאוחדות עם עצם הקיום שלו.

תודעה מתוקנת של האדם מבוססת על הרעיון של "מלך בעצם". תודעה כזאת מושתתת על כך, שהחשיבות של האדם נובעת ממהותו הפנימית, מערכו המוחלט, שהבורא נתן לו, ולא מפעולות ויחס סביבתי כזה או אחר. ואילו תודעה של תוהו, שהגרעין הפנימי שלה הוא הערכה עצמית התלויה בסביבה, גורמת לאדם לרצות להיות בעל ערך ומרומם בעיני הסביבה – שהסביבה "תמליך" אותו – ואז הוא נעשה תלוי בה וחרד מהאפשרות שהיא תחדל מלהמליך אותו.

כל אדם בעומק נפשו הוא "מלך בעצם", אך יש לגלות זאת בתהליך של גדילה והתפתחות פנימית.

התודעה של תוהו היא תודעה ראשונית ובסיסית בסדר התפתחות התודעה, כשם שתינוק שנולד – תלוי וזקוק לאחרים, ורק בהשלמת תהליך ההתבגרות, הוא חושף את הערך העצמי שלו ("מלך בעצם")

מכאן מובן, מדוע ביטול מכונה "תיקון". כי העבודה האמיתית של האדם היא לתקן בתוכו את נקודת התפיסה התלותית של תוהו.

כדי לתקן את נקודת התפיסה של תוהו אין צורך ליצור דבר חדש בבחינת "יש מאין". על האדם לגלות ולחשוף את ה"מלך בעצם" שבו – את השלמות הפנימית שכבר קיימת וטמונה בו.

פיתוח תודעה של הערכה עצמית שאינה תלויה בסביבה יפתח באדם יכולת ליחסים מתוקנים עם הסביבה, כאלה שאין פחדים ואיום מהנוכחות של הזולת ומהצלחותיו, ועל ידי זה יגיע להצלחה ולמימוש עצמי מתוך חשיפת והעצמת המקום המתוקן שבו.

ד. לאחר מכן מבאר הרבי נ"ע (בפרק רלו) את הסיבה השורשית לההבדל בין תודעה של תוהו של האדם (שהיא, כאמור, חוסר הערכה עצמית, המביא להתנשאות חיצונית) לבין תודעה מתוקנת של האדם (שעניינה הערכה עצמית אמיתית, המאפשרת ענווה וחיבור).

נקודת הביאור היא, שבעולם התוהו התגלה החיצוניות של הספירות (דרגת חיצוניות הכתר בלבד), ואילו בעולם התיקון נתגלה גם העצמיות (דרגת פנימיות הכתר)

ובהקדים, שכוחות העל-מודע של האדם מחולקים (בכללות) לשני חלקים: תענוג ורצון.

כוח התענוג הוא חוויה פנימית, שבה האדם מתענג מעצם ההוויה והקיום שלו, וזהו התענוג הגדול ביותר של האדם.

אפשר ללמוד על עוצמת התענוג שיש בעצם החיים מתוך הצער הגדול שנגרם חלילה מחוויה של היפך החיים. כפי שאיום על היפך החיים הוא שורש לצער הגדול ביותר, כך חוויית החיים היא השורש לתענוג הגדול ביותר.

במקום הזה, של התענוג וחוויית החיים, האדם נמצא בתודעה ובתחושה של שלמות פנימית.

כוח הרצון, לעומת זאת, אף הוא כוח הנמצא בעל-מודע, הוא תנועה של יציאה החוצה מהשלמות הפנימית. המניע של הרצון איננו השלמות, אלא החסרון: כאשר יש תחושה של חוסר, מתעורר בנפש רצון למלא אותו.

המבנה הפנימי של נפש האדם הוא שיקוף של המבנה הרוחני של הכוחות האלוקיים.

פנימיות הכתר היא דרגת ה"תענוג", הנקראת בלשון הקבלה "עתיק יומין", ועניינה התענוג האלוקי השלם, שמעבר להתגלות וביטוי חיצוני. חיצוניות הכתר היא דרגת ה"רצון", הנקראת בלשון הקבלה "אריך אנפין", ועניינה הרצון של ה' להאציל ולברוא את העולמות. רצון זה הוא המקור להתגלות הכוחות האלוקיים של הבורא (-עשר הספירות).

אף על פי שלשני העולמות, עולם התוהו ועולם התיקון, שהם השורש של שתי התפיסות של ההערכה העצמית, יש אותו מבנה כללי – דהיינו, בשניהם יש עשר ספירות אלוקיות – יש הבדל מהותי ביניהם. ההבדל נובע מההשפעה של הכתר על העולמות. ההשפעה הזאת באה לידי ביטוי במהות של כל עולם, וממילא בהתנהגויות ובחוויות של האדם, המשתלשלות מהכוחות האלוקיים.

בעולם התוהו מאיר רק החלק החיצוני של הכתר – הרצון, ואילו בעולם התיקון מאיר בנוסף לרצון גם החלק הפנימי של הכתר – התענוג.

בעולם התיקון – ההתפשטות מגלה את הרוממות העצמית. אף על פי שקיימת התייחסות אל החוץ (רצון להשיג משהו מהחוץ), זוכרים את העצמיות (התענוג). בעולם התוהו – התפשטות מנותקת מהעצמיות, הגילוי של דרגת הרצון בלבד, לא על בסיס התענוג.

שני סוגים אלה של גילוי והתפשטות הם המקור להבדל בין המבנה הנשבר של עולם התוהו לבין המבנה של עולם התיקון.

מאחר שבעולם התוהו מאיר הרצון האלקי ללא התענוג, חסרה לעולם התוהו חוויית ערך וקיום אמיתי. חוסר זה גורם לכך שהרצון יהיה בעוצמה, שתביא בסופו של דבר לשבירה רוחנית.

בעולם התיקון, לעומת זאת, מאחר שהתענוג קדם לרצון והוא המניע אותו, הרצון הוא מלכתחילה מאוזן ו"רגוע" יותר, הגורם לכן שהספירות האלוקיות בעולם התיקון 'מאוזנות' יותר ומסוגלות להתכלל יחד.

כאמור, כוחות האדם מקבילים למבנה הרוחני האלוקי. לכל אדם יש ממד של על-מודע, כתר. בכתר, בשורש, יש גם תענוג וגם רצון. כאשר בתודעה הגלויה והמורגשת של האדם מתגלה התענוג, יתגלו אצלו כוחות ומאפיינים של תיקון. כאשר בתודעה המורגשת של האדם יש חוויה של רצון בלבד, והתענוג מכוסה ונסתר, יתגלו אצלו כוחות ומאפיינים של תוהו.

אחד העקרונות החשובים המאפשרים לאדם הליכה והתקדמות אמיתית ויציבה, הוא מנוחה פנימית הנובעת מהאמונה בערך העצמי שלו, שאינו תלוי בתוצאות מעשיו ופעולותיו הגלויות.

מנוחה אמיתית נובעת מהתענוג המאיר בנפש, המקום שבו האדם מאמין בעצמו וביכולות שלו, ללא צורך לקבל לשם כך משוב מהמציאות. זהו המצב התודעתי של התענוג, המאיר בתיקון. המשוב מהחוץ שמקבל אדם בתודעה של תיקון אמנם משמח אותו ומקדם אותו, אבל אין הוא קיומי בעבורו.

אם מסיבה כלשהי יהיה עיכוב או קושי במימוש של הרצון, לא יגרום הדבר להתמוטטות ולמשבר כי לאדם יש תודעת ערך עצמי בלתי מותנה, הנובע מהעונג שבכתר.

בתודעה של תוהו, שחסר בה ממד התענוג, האדם מרוכז ברצונות שלו בלבד. הרצונות חזקים ותקיפים, הלחץ למימושם מטה אותו, הוא עלול לאבד את מנוחת הנפש, וממילא גם את היכולת לראות את המציאות בצורה מאוזנת ונכונה.

רצון, ללא מימד התענוג מאחוריו, עלול להיות רצון שמימושו נעשה הכרח קיומי. מאחר שחסרה לאדם חוויית התענוג מעצם הקיום ואין לו הערכה עצמית, הרצון מופיע בצורה קיצונית וחזקה. נלווית לכך תחושה של האדם, שרק מימוש מלא של הרצון שלו ייצור את הערך והשלמות, ושחוסר מימושו יגרום ערעור בכל חוויית הערך והקיום שלו.

בתודעה של הערכה עצמית התלויה בסביבה, תודעה שאין בה שלמות עצמית, ככל שהאדם רודף ורץ להשגת יעדים, הוא נשאר חסר. התוצאה של מצב זה היא מרדף אינסופי בחוץ, ללא מנוחה ועונג, העלול לשבור את האדם.

בתודעת התיקון מאירים גם התענוג וגם הרצון, ולכן יש בה איזון, המאפשר לחוות את המציאות באופן מציאותי יותר. האדם פועל בעולם מתוך רצון להשלים את החוסר שיש לו, אך הוא גם חווה תענוג פנימי ושלמות עצמית.

ה. בפרק רלז ואילך הרבי נ"ע מוסיף ומבאר שמצד הישות של הספירות בתוהו לא רצו הספירות להשפיע ולקבל זו מזו.

מאחר והשפעה כרוכה בטורח ויגיעה, המניע הפנימי של משפיע להתייגע ולרדת למקבל, הוא שעל ידי הירידה הוא יקבל תוספת והתחדשות.

נמצא איפוא, שאחד המרגיש עצמו שלם, וחושב שאינו זקוק לתוספת בענין כלשהו, לא ירצה להתאמץ ולהשפיע לזולתו.

וכך הדבר בספירות בעולם התוהו: כיון שכל אחת מהן בפני עצמה חושבת שיש בה כבר את השלימות, הן אינן מוצאות לנכון לרדת ולהשפיע לספירה השניה.

הספירה בעולם התוהו לא מתנגדת לעצם ההשפעה, אלא למה שמתלווה לה. אם ההשפעה לא היתה כרוכה בטורח ויגיעה, ואם ההשפעה לא היתה מביאה תוספת אצל המשפיע, יתכן שמצד הישות של הספירה היתה רוצה להיות בעמדה של השפעה, אך כיון שהמשפיע צריך לוותר ולהשפיל את עצמו לצורך ההשפעה, והשפעה אמיתית היא בעצם לקבל גם מהמקבל, לכן הספירות דתוהו שהרגישו את עצמם בשלימות עצמית, לא רצו גם להשפיע זו לזו.

בעומק יותר מבאר הרבי נ"ע, כי שרש הבעיה בספירות של התוהו שלא רצו לקבל ולהשפיע זה לזה, איננה מתחילה רק מהיחסים השוררים בין ספירה לחברתה, אלא בניתוק מהעצמיות שהוא השורש האמיתי שלהם.

כאמור, כל השפעה כרוכה בהתעסקות של המשפיע לצמצם עצמו ולהתאים את השפעתו לפי כלי המקבל. צמצום זה נובע מתחושת ביטול פנימית הקיימת במשפיע. ביטול זה, למרות שבחיצוניות הוא מופנה כלפי המקבל, אינו אליו, אלא אל אמיתת הכוונה האלוקית.

ולמשל, שליח של הרבי שהולך להשפיע וללמד יהודים אחרים, הרי היה אפשר לבאר, כי זה שמוכן להשקיע מזמנו ולרדת לרמה של המקבלים בטורח ויגיעה, היא בגלל שמאמין שמצד האמת בכל אחד יש מעלה שאין בשני, וגם במקבל יש מעלה על המשפיע, ועל ידי השפעתו אליהם, הוא יכול להגיע לשלימותו הוא.

אך באמת, לא זה המניע הפנימי שלו להשפעה, אלא בעומק הענין, היסוד הוא ביטולו לרצון של הרבי, המשלח, שרוצה שיצא לשליחות ויפיץ את מעיינות החסידות.

וכשם שבתיקון, ההשפעה והקבלה של הספירות זה לזה, הוא בגלל הביטול הוא אל רצון העצמי ולא אל המקבל, כך בתוהו, הסיבה שהספירות לא משפיעות זה לזה, הוא בשרש הענין, מחמת שאין להם ביטול אל הרצון העצמי.

נמצאנו למדים, כי בעולם התוהו יש חלל פנימי (חוסר רוממות עצמית), שגורמת תחושה דמיונית של שלימות, תחושה זו יוצרת נתק וחוסר התכללות: כי לקבל מהשני זה להודות בחיסרון עצמי, וכיון שענין הנתינה נובע מקבלה מהשני ממילא גם לא רוצה להשקיע מאמצים בשביל לתת לשני.

לעומת זאת, התיקון הוא שלימות עצמית, ויש בה ביטול אל העצמיות, דבר הנותן את ההרגש שיש בזולת מה שאין בו, ולכן מוכן לקבל ממנו, וגם מוכן לטרוח ולהשפיע לו, כי על ידי זה מקבל. הבסיס הפנימי היא אותה חשיבה, שבשביל השלימות העצמית צריך גם נתינה וקבלה.

ו. בהמשך הפרקים[3] מבאר הרבי נ"ע מהלך נוסף, שבסיכומו מסביר[4] כי במידות של התוהו היו שתי חסרונות, מצד האורות ומצד הכלים:

מצד האורות: המידות לא יכלו לסבול זו את זו; מידת החסד התגלתה באופן בלתי מוגבל ו'לא יכלה לסבול' את מידת הגבורה. ומצד שני, מידת הגבורה 'לא יכלה לסבול' את מידת החסד וכו'.

מצד הכלים: המידות לא רצו לקבל ולהשפיע זו לזו, כל אחד הרגישה את שלימותה ולא היתה מוכנה לקבל מהשנייה ואף גם לא להשפיע אליה.

ולכן גם התיקון צריך להיות בב' עניינים: שהספירות יהיו נותנים מקום זה לזה, ושיהיו מקבלים זה מזה ומשפיעים זה לזה.

גם ביחסי אנוש, ההתכללות המתוקנת צריכה להיות בשני שלבים:

א. כל אחד מכבד את השני ונותן לו מקום. ב. יש יחסי נתינה וקבלה ביניהם.

התיקון באופן כללי נעשה על ידי הנהגת השכל את המידות, אלא שיש בזה שלבים שונים, כפי שמפרט הרבי נ"ע ומסכם במאמר האחרון שהובא בכרך הנוכחי[5]:

השלב הראשון בתיקון נעשה על ידי החלשת המידות, וזה מאפשר שכל מידה נותנת מקום ו"סובלת" גם את המידה האחרת, ההופכית ממנה.

כאשר כל מידה מרגישה את מציאותה בתוקף, אינה נותנת מקום לספירה השניה, ורוצה לתפוס את כל מקום החלל, ובדוגמת אדם שיש לו מידות תקיפות, ולכן חושב שהכל צריך להתנהל על פי רצונו. כאשר השני מתפלל מהר מידי, הוא מעיר לו.. לאט מידי הוא גם מעיר לו.. כי זה לא על פי רצונו.

וכל זה הוא בגלל שחסר האור שמאיר בחכמה, שזהו התענוג העצמי, וכאשר זה חסר, נעשה "תלות" בשני, כלומר, שהערך מותנה בחיצוניות, בהערכה חיצונית וביחסים סביבתיים.

הסיבה לחיסרון של התענוג הפנימי יכול להיות מכל מיני סיבות, אבל השפעתה היא כאמור, שהמידות-רגשות נעשות מאוד תקיפות ולא מאפשרות התכללות.

החלישות של המידות מאפשרת שכל מידה "תכבד" ותאפשר למידה השניה גם כן להתגלות ולפעול.

פעולה זו של נתינת מקום על ידי חלישות המידות נעשית על ידי השכל. כאשר השכל מאיר, ישנה הבנה שיש מקום למידות ורגשות שונות בו זמנית, על ידי ההבנה וההסתכלות אובייקטיבית, הרואה את המכלול.

ובעיקר זה נעשה על ידי האור שמאיר בחכמה, כלומר, לא השכל עצמו אלא האור שמאיר בו, שהוא הרגשת השלימות והעונג.

לעומת זאת, כאשר אין לו את הרגשת העונג, וכמו אדם שלא טוב לו עם עצמו מסיבות שונות, הרי המידות שלו נעשות תקיפות וסותרות אחת את השניה – כשהוא בלחץ הוא לא מסוגל להירגע, כשהוא שונא הוא לא מסוגל לאהוב, וגם כשהוא אוהב – האהבה עלולה להיות עוצמתית מידי, ללא גבולות.

למרות שכל מידה נראית בעוצמה בגלל סיבה אחרת, הרי באמת יש לחוסר האיזון סיבה שורשית, שחסר לו את הרגשת הטוב והשלימות. חוסר המנוחה והרוגע הפנימי, גורם לו להתגברות עוצמת המידות ואי יכולת להכיל מצבים שונים יחד.

כאשר הוא יצליח לגלות עונג ושלימות פנימית בתוכו, הוא יהיה מסוגל להכיל מידות שונות ומצבים שונים מבלי שהם יסתרו זה לזה.

השלב השני בתיקון הוא שיהיה גם התכללות בין הספירות, לא רק שכל מידה נותנת מקום למידה השניה, אלא שכל מדה תהיה כלולה מהמדה ההופכית.

התכללות זו נעשית על ידי התעסקות השכל למצוא טעם וסברה שכלית לכל דבר, לחלק ולפרט כל מדה לפרטים שונים, ומצד הפרטים השונים, יש מקום בתוך מידת החסד תתגלה הגבורה, ובתוך הגבורה תתגלה החסד.

רק אחרי השלב הראשון של החלשת המידה ונתינת המקום למידה השניה, מתאפשר השלב השני, של ראיית הפרטים השונים והיכולת של המידות להתכלל בניהם.

כאשר האור-הרצונות, בתוקף, הכלי לא כל כך רלוונטי, אך לאחר החלשת הרצונות על ידי התעוררות התענוג, אפשר להרחיב את הכלים ולאפשר להם יכולת הכלה גדולה יותר, בכוח הבינה וההשגה.

בחסידות מבואר, כי בעולם התוהו "אורות מרובים וכלים מועטים", בניגוד לעולם התיקון, שבו למרות שהאורות מועטים – הכלים הם גדולים ורחבים והאור מקבל את גבולותיו על ידי הכלי שמכילו.

המצב השלם, הנכון – כמובא בחסידות[6] – הוא מצב שבו האורות המרובים של התוהו נכנסים לכלים הרחבים של התיקון.

האורות של התוהו הם עוצמות גבוהות, שיש להשתמש בהן, אך בתנאי שיהיו כלים רחבים להכילן. כאשר האורות מרובים אך הכלים מועטים וקטנים, מתחוללת "שבירת הכלים".

המשמעות הנפשית של "אור" היא חוויה פנימית. אור יכול להיות תענוג שנגרם ממשהו, או רצון להשיג משהו. "אור" זה חלום, שאיפה, או רעיון. האור הוא מופשט ונוטה לניתוק מהמציאות.

ה"כלי" הוא המקום המכיל את האור ומסוגל לממש ולבצע את החלום, השאיפה, או הרעיון.

בעולם התיקון ההתנהלות היא מציאותית, מעשית ובת-השגה, ולכן היא גם מצליחה. לעומת זאת בעולם התוהו האור יכול להיות גדול – כלומר, הרצון והשאיפה יכולים להיות חיוביים ומוצלחים – אבל חסרות בו התחשבות עם המציאות ודרכי יישום אפשריות והגיוניות.

תחילת גילוי הכלים היא בספירת הבינה, שעניינה ניתוח הרעיון והרחבתו לפרטים. על ידי הרחבת הרעיון להיבטים ופרטים שונים מתגלים אט אט הכלים – כלומר, האפשרויות ודרכי הביצוע. בספירת החוכמה הכלים אינם גלויים, מכיוון שבה הרעיון הוא עדיין מופשט ונמצא בראשיתו. ההתחלה של הכלים היא בבינה, בסוג החשיבה המעשי, המתחיל לתכנן את דרכי היישום של הרעיון.

כלים רחבים פירושם לצאת מהראייה הנקודתית, לבחון ולפתח כיוונים נוספים, ועל ידי זה ניתן להגיע להתכללות המידות, שכל מידה תמצא בתוכה גם את המידה השניה.

כך גם ביחסי אנוש, בכח ההתבוננות של הבינה, כל אחד יוכל למצוא בתוכו גם את תכונתו של השני, וממילא להתחשב בו וללמוד ממנו.

ז. בסיום המאמר[7] מבאר הרבי נ"ע אופן נוסף ונעלה יותר של ההתכללות בעולם התיקון.

ההתכללות כפי שנתבאר עד עכשיו פירושה, שכל מידה נשארת במקומה, אלא שהיא מסוגלת למצוא בתוכה גם את המידה ההופכית ממנה. ביחסי אנוש זה כאילו שאומרים לאדם, תתבונן בשכלך, ותמצא בתוכך את גם את מידתו של חברך השונה ממך.

ואילו כעת מתווסף, כי לא מספיק שהמידה מוצאת בתוכה את המידה השניה, אלא היא צריכה כביכול להשפיע למידה השניה ולקבל ממנה.

וביחסי אנוש: לא מספיק שאתה נשאר במקומך, מכבד את השני, ומוצא את מידתו בתוכך, אלא אתם צריכים לעבוד ביחד בשיתוף פעולה, לתת ולקבל אחד מהשני בו זמנית.

חיבור זה יוכל להיות על ידי האמונה שבכל אחד יש מעלה עצמית ייחודית שניתנת לו מהבורא.

אדם שיש לו מעלה ויתרון מיוחד בעניין מסוים צריך לדעת שבעניין זה הוא בחינת ראש לגבי זולתו, אך בעניין אחר הרי חברו נחשב לראש לעומתו, ולכן, על ידי שכל אחד משפיע לשני ממעלותיו ותכונותיו על-ידי זה מתווספת אצלו השלֵמות שישנה אצל חברו, כפי שעולה מן המשל של אברי האדם, שהראש משפיע על הרגל והרגל משפיעה על ראש.

הבעיה מתחילה, כאשר אדם רוצה להיות היחיד בעל המעלה, כי חסרה לו הערכה עצמית אמתית, וממילא כאשר רואה בחברו מעלה עליו, הרי זה ממעט ומפחית ממציאותו, ולכן לא יכול להיות אתו בהתאחדות והתכללות.

אך אם הוא מבין ויודע, שכל אחד בבחינה מסוימת הוא ראש לגבי זולתו, הרי אפילו שבמכלול של המעלות יכול להיות שבאחרים מצויות מעלות נעלות ממנו, אך תמיד יש בו מעלה עצמית שבה הוא נעלה מכולם.

ככל שמתחזקת אצל האדם ההכרה בנותן הערך האמתי שהוא כמובן הבורא נותן החיים, מתגלה יותר בתוכו הכרת הערך העצמי, הלא-מותנית. זהו עומקו של המושג 'ביטול', ההכרה כי המעלות לא נרכשות על-ידי האדם (ישות) אלא ניתנות בו מהבורא. ממילא, כשם שהן ניתנות בו ויש לו מקום ייחודי מול הבורא, כך הן ניתנות בחבריו ובכולם.

ההכרה בערכו האמתי מאפשר להרגיש ולכבד באמת את מקום הזולת ורוממותו העצמית, ואף להיות פתוח ונכון לקבל ממנו את מעלותיו הייחודיות, כמו שהוא צריך לתת לו ממעלותיו ומייחודיותו.

לעומת זאת, כאשר אדם שולל את חברו או שולל את מקומו, הוא בעצם מתכחש בזה לייחודיות שניתנה לו.

תחושת הביטול וההכרה שהערך ניתן מלמעלה והוא אינו מותנה בשום דבר, נותן את הרוגע האמתי, לתת לכל אחד את מקומו בלי להיות מאויים ממנו. בעוד שהניסיון לקחת מעלות מכוח עצמך ('ישות'), גורם לאדם להיות מאוים מעצם מציאות הזולת.

מדברים אלו עולה, שכדי לפתור את הבעייתיות הבסיסית של המחלוקות ושנאת חינם יש לחזק את תחושת ההערכה העצמית והביטחון העצמי האמתי, שהוא אינו מותנה בזולת, מתוך אמונה אמתית שיש לכל אחד מקום ייחודי בעולם. מתוך הכרה זו נפתחת בלב האפשרות לתת מקום לכולם. ויתירה מזו, נוצרת תביעה פנימית אמתית להתאחדות עם הזולת, כיון שכל אחד מאִתנו מגלה פרט אחר מהשלֵמות האלוקית.

[1] ראה לדוגמא ספר המאמרים תקס"ג חלק ב' עמוד תשכח, ועוד.
[2] גבי הלכות שבת, ראה מסכת שבת דף לא, עמוד ב.
[3] בעקבות שאלה ששואל הרבי נ"ע בפרק ר"מ ואריכות שבאה לאחר מכן.
[4] כפי שמובא בתחילת מאמר ד"ה בהעלותך.
[5] פרק רנט ואילך.
[6] וכמוזכר בשיחה הידועה של הרבי (מתאריך כ"ח ניסן תשנ"א) "עשו כל אשר ביכולתכם להביא את בפועל את משיח צדקינו", שזה יהיה על ידי "עניינים שהם באופן של אורות דתוהו, אבל בכלים דתיקון".
[7] פרקים רסא-ב.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן