"שבענו מטובך" - השלימות שמעוררת את הבקשה - דעת - לימודי יהדות באור החסידות

"שבענו מטובך" – השלימות שמעוררת את הבקשה

כל מי שזכה להיות אצל הרבי ראה והרגיש בהנהגת הרבי את המידה שבה הוא מדגיש שכל העניינים יהיו מתוך שמחה וטוב לבב. דגש זה בא לידי ביטוי כשבכל הזדמנות עודד הרבי את השירה ועוד.
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב print

"שבענו מטובך" – השלימות שמעוררת את הבקשה

"שבענו מטובך" – השלימות שמעוררת את הבקשה

כל מי שזכה להיות אצל הרבי ראה והרגיש בהנהגת הרבי את המידה שבה הוא מדגיש שכל העניינים יהיו מתוך שמחה וטוב לבב. דגש זה בא לידי ביטוי כשבכל הזדמנות עודד הרבי את השירה ועוד.
גם ההתעוררות לציפייה לגאולה, שמטבעה יכולה להיות ב'תנועה' של מרירות וזעקה, הייתה בדרך כלל מלווה בשירה וגם בשמחה – שעל פי מאמר הרבי בשיחותיו, שתיהן כלים חשובים להבאת הגאולה.
ב"יחידות" של האדמו"ר מסקולען זצ"ל אצל הרבי (בכ' בשבט תשל"ד), נאמרו ביטויים מיוחדים ומפליאים על הצורך בגאולה ועל דרישתה, ובין השאר דיבר הרבי על אופן הדרישה הראוי והנכון:
"הצרות צריכות להיפסק מיד, גם אם נגזר עלינו להיות עוד רגע בגלות. אנו אומרים בתפילה 'שבענו מטובך ושמחנו בישועתך'. מהו כפל הלשון? אלא כשיהודים לא טוב להם, כשיש צרות, הם מבקשים שמשיח יבוא. אבל לא זו הסיבה האמיתית שאנחנו צריכים משיח. אנחנו צריכים משיח כי 'שכינתא בגלותא' ולכן מבקשים שיהיה קודם 'שבענו מטובך', שלכל יהודי יהיה טוב האמיתי מידו המלאה הפתוחה הגדושה והרחבה, ואז הוא לא יבקש משיח בגלל הצרות שלו אלא בגלל שכינתא בגלותא, וזהו שלאחר שיהיה 'שבענו מטובך', אזי כשמשיח יבוא יהיה 'שמחנו בישועתך': השמחה תהיה לא משום שנפטרנו מהצרות שלנו (כי כבר נפטרנו מהן קודם) אלא 'בישועתך' – בגלל הישועה של הקב"ה כביכול, שניוושע ממצב של שכינתא בגלותא".
הרבי הוסיף: "אבל בין כך ובין כך שמשיח יבוא. אנחנו מוותרים כבר מה רגע קודם ומה רגע אחרי כן. שלצרות לא יהיה תירוץ לחכות עד שמשיח יבוא, ושלמשיח לא יהיה תירוץ כביכול לחכות עד שייפטרו מהצרות. זה יכול להיות בשעתא חדא ובסמיכות ממש והעיקר שיהיה רגע אחד קודם!"
נראה שבדברים אלו של הרבי טמון יסוד חשוב הנוגע לאופן הציפייה שלנו לגאולה, והדברים נכונים וחשובים במיוחד כשנמצאים בסמיכות לג' בתמוז, יום שבו מתעורר רגש הציפייה לגאולה.
נקדים ונזכיר שאחת הבעיות הקשות של האדם היא היעדר אמונה אמיתית ועמוקה שהשינוי אפשרי. מדוע הוא מרגיש שאין סיכוי? משום שהוא מרוכז בעצמו ובקשיים שלו. אדם שנמצא במצוקה אישית הוא שקוע בתוך עצמו, וקשה לו (ולפעמים הוא איננו מסוגל כלל) לראות מציאות אחרת שנמצאת מחוצה לו. כדי שהאדם יהיה מסוגל לצאת מעצמו, ולרצות שיהיה אחרת, לרצות גאולה, הוא צריך לחוות חוויית שלמות.
ברוח זו ניתן לבאר את המשמעות העמוקה שבדברי הרבי: כאשר יהיה "שבענו מטובך", שלא יהיו צרות אלא הרגשה של שובע ושלמות, נוכל לרצות שתבוא הגאולה, מתוך מקום אמיתי של שלמות. כל עוד האדם מרוכז בחוויית החיסרון האישי שלו – גם הבקשה שלו לגאולה תהיה מצומצמת ותתמקד בתחינה לפתרון בעיותיו האישיות ותו לא, ולא תוכל לדמות לבקשה הנובעת מתוך שלמות אמיתית.
משל למה הדבר דומה? לאדם אחד שהיה מחזר על הפתחים ומוכר מיני סדקית: מחטים, דסקיות וכדומה. פעם אחת נקרתה לו הזדמנות, וזכה והציל את המלך. ביקש המלך לגמול לו טובה, ואמר שייתן לו כל מה שירצה, ועליו – רק לבחור. שקל הרוכל בדעתו, וביקש שלא ייתנו למתחרה שלו להסתובב ולמכור מיני סדקית בעיר שבה הוא מסתובב… מובן שהמלך מילא את בקשתו, כפי שהבטיח, אבל כולנו מבינים שהבקשה שלו נבעה מתוך מוח של 'קטנות' שמרוכז בעצמו ולא מסוגל לראות שלמות או מהות הגדולה מן המהות הצרה שהייתה לנגד עיניו. אילו הייתה לו רוממות נפש, הוא היה יכול לבקש שכל אוצרות המלך ייפתחו לפניו, אבל הצרות וההרגל שנטבע בו – לחיות חיי עניות ולדלות – הסתירו ממנו את היד המושטת אליו להיגאל, והוא לא הושיט את ידו כדי לאחוז בה.
לפעמים גם אנחנו 'נופלים' לאותה חשיבה מוטעית: אנו סגורים בתוך התפיסה המצומצמת שלנו של הגלות, ואיננו מסוגלים לצאת ממנה. גם כשאנו מבקשים גאולה, ה'גאולה' הזאת מצטיירת בתודעתנו על פי המושגים והתפיסה של הגלות.
לכן צריך להקדים את "שבענו מטובך" – לראות את עצמנו ואת העולם שסביבנו מתוך חוויית שלמות. זו השליחות שהרבי הטיל עלינו. בתודעת השליחות הרבי מרומם אותנו מההסתכלות האישית הצרה שלנו ומאפשר לנו לראות את התכלית האמיתית והעליונה של כל המציאות.
זה גם הסיבה שהרבי עורר פעמים רבות על הצורך של יהודים להיות עשירים בגשמיות וברוחניות. העשירות היא תחושת השלמות הקיימת בנו, מתוך אותה הכרה שהקב"ה נמצא איתנו ומלווה אותנו בכל רגע. השלמות הרוחנית מתבטאת גם בעשירות הגשמית כפשוטו.
הרבי מגלה לנו שהעשירות כבר קיימת בתוכנו. השאלה היא אם אנחנו מודעים לה. כאשר איננו רואים אותה בגלוי, נדרש מאיתנו לעשות 'עבודה' (לא כדי ליצור אותה 'יש מאין' אלא כדי) לגלות אותה אצלנו. היא כבר קיימת, וככל שהמודעות שלנו אליה תגבר, התממשותה בגלוי תהיה קלה ומהירה יותר, וגם עוצמתה – רבה יותר.
משום כך מצב רוח תמידי של שמחה, דווקא הוא מביא לציפייה נעלית יותר לגאולה, כי תחושת השלמות והרוממות מאפשרת לרצות שינוי אמיתי של המציאות, שינוי של גאולה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן