לא לכפיות טובה! - דעת - לימודי יהדות באור החסידות

לא לכפיות טובה!

התנועה המתאפיינת בשאיפה ובמאמץ להתקדמות בחיים חשובה והכרחית, והיא־היא המימוש של הציווי "לך לך", שאותו נקרא בשבוע הבא, אך לפני שנפעל לממש ציווי זה, צריכה להתפתח אצלנו התודעה של "נח" – מנוחה ורוגע מתוך הכרת הטוב שכבר זכינו בו והוא קיים אצלנו.  
התנועה המתאפיינת בשאיפה ובמאמץ להתקדמות בחיים חשובה והכרחית, והיא־היא המימוש של הציווי "לך לך", שאותו נקרא בשבוע הבא, אך לפני שנפעל לממש ציווי זה, צריכה להתפתח אצלנו התודעה של "נח" – מנוחה ורוגע מתוך הכרת הטוב שכבר זכינו בו והוא קיים אצלנו.  
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב print

לא לכפיות טובה!

לא לכפיות טובה

טובו וחסדו של ה' מלווים כל אדם מרגע לידתו ובמהלך כל חיים, בין שהוא מודע לכך ובין שאיננו מודע. יש שהליווי בא לידי ביטוי בשכר שהוא מקבל על מעשיו הטובים, ויש שה' מרעיף עליו חסד חינם ללא התניה ותמורה. בין כך ובין כך  מוטל עלינו בטוב המושפע עלינו ממרום ולהודות עליו בפירוש לקב"ה, ולא לראות בו דבר מובן מאליו.

ישאל השואל: אבל יש אנשים שאינם מכירים טובה ואף 'מתלוננים' על מה שחסר להם?!

את היחס החמור לתופעה זו נוכל ללמוד ממכתבו של הרבי המובא להלן (חלקים ממנו בלבד. המכתב מובא במלואו באגרות קודש כרך י"ב איגרת ד"צ):

"במענה על מכתבו… בו כותב מצבו עתה וכן אשר כל משך ימי חייו לא ראה טוב, ומבקש להזכירו וכן זוגתו וילידיהם שיחיו לברכה. וכנראה שאינו מרגיש בהסתירה במכתבו עצמו. כי איש אשר בורא עולם הזמין לו את בת גילו וברכם בילדים – שליט"א, יאמר שלא ראה טוב מימיו, הרי הוא כפוי טובה במדה מבהילה…

והרי מאות ואלפים מבני אדם מתפללים כל יום ויום להתברך בפרי בטן, והיו נותנים את כל אשר להם בשביל בן יחיד או בת יחידה, ועדיין לא זכו לזה – יברכם השם יתברך במילוי משאלות לבבם לטובה בקרוב – והוא אשר קבל ברכה זו, וכנראה מבלי תפִלה יתירה על הדבר, אינו מכיר בהעושר והאושר אשר בזה וכופל במכתבו כהאמור לעיל! ועוד מסיים אשר אינו מאמין ח"ו שיעזרו לו מלמעלה, כי נגזר ח"ו שכל ימיו יהיו עניים ומרודים!

מובן שאין כוונתי לומר שהפרנסה צריכה להיות בצמצום או מצב הבריאות בחלישות וכו' – אלא באתי לעורר, אשר אפשר זהו הטעם לחלישות הבריאות ולהעדר הרחבה בפרנסה, כיון שאיננו מכיר כלל בברכת השם יתברך בענין עוד יותר עיקרי מאשר שלימות בריאות והרחבת הפרנסה, והיא הברכה בבנים ובנות הולכים בדרך ד'. וכשאין מכירים בטוב הנראה והנגלה הנִתן מלמעלה, ובפרט כאשר אי ההכרה היא באופן מבהיל כל כך עד שבא לביטוים החריפים שבמכתבו, מהו הפלא, אם מלמעלה אין ממשיכים ברכה בשאר הענינים?"

 

מתרגלים לטוב

בשער הביטחון רבנו בחיי מציין כי ישנן סיבות אחדות שמונעות מהאדם לראות את הטוב ולהכיר בו.

לפעמים הדבר נמנע ממנו משום שהוא מלא שאיפות ורצונות עתידיים. מחשבותיו נתונות רק לעתיד – להתקדם הלאה. כשכל מעייניו בעתיד, הוא איננו שם לב להווה ולדברים שכבר קיימים אצלו.

התנועה המתאפיינת בשאיפה ובמאמץ להתקדמות בחיים חשובה והכרחית, והיא־היא המימוש של הציווי "לך לך", שאותו נקרא בשבוע הבא, אך לפני שנפעל לממש ציווי זה, צריכה להתפתח אצלנו התודעה של "נח" – מנוחה ורוגע מתוך הכרת הטוב שכבר זכינו בו והוא קיים אצלנו.

סיבה נוספת ועיקרית שמונעת מאדם להרגיש את הטוב היא ההרגל – כיוון שהטוב נמצא אצלו תדיר, הוא, בקטנותו, התרגל אליו ואיננו מרגיש שיש בו זכות ושפע שניתנו לו. נדמה לו שהם 'פשוט שם'.

משל לכך: אדם בוגר שנמצא במצב ירוד מאוד, וזרוק ברחוב ללא בית ומזון, ולפתע בא מישהו ומרחם עליו ועוזר לו. אם יש בו מעט אנושיות, הוא בוודאי יודה לו מקרב לב. אך תינוק קטן שגידלו אותו ודאגו לו ונתנו לו מכל טוב (אף יותר ממה שקיבל האדם הבוגר), לא תמיד שם לב שהוא צריך להודות ולהכיר טובה, מאחר שהוא קיבל את הטוב בעודו "בלי דעת" – הוא נולד והתרגל לאותו טוב והוא נראה לו מובן מאליו.

ועל דרך זה אדם שחלילה לא רואה בעיניו, ובעקבות טיפול רפואי הראייה חוזרת אליו, ב"ה, הוא בוודאי מכיר טובה, מודה על הטוב שנפל בחלקו ומעריך זאת מאוד, אבל כל אדם שנולד בריא ורואה מיום לידתו, לא שם לב לריבוי הטובה הטמון בראייה. נדמה לו שהעובדה הזאת 'טבעית' ו'מובנת מאליה', ועל דרך זה כל פרט ופרט בחיינו.

וכך בחיים של כל אחד מאיתנו, אנו מקבלים את ריבוי הטובה כאילו הוא מובן מאליו. זהו טבעה של ההתרגלות לטוב: היא גורמת לנו שלא להכיר בטוב, אפילו כאשר יש לנו רב.

 

ראיית הטוב ממשיכה טוב

תחושה של כפיות טובה וחוסר הכרה בטוב, מתוך התבוננות בחיים מזווית ראייה שמתמקדת בחוויית 'חוסר' בלבד, מקשה על האדם לדמיין את הטוב העתידי שה' ישפיע עליו ולבטוח בו שהטוב הזה אכן יגיע.

ולכן מוטלת על האדם החובה להתבונן במהלך חייו ולראות את כל הטוב שהקב"ה נתן לו ומוסיף ונותן לו, מבלי שהיה ראוי לו מצד מעשיו. וכפי שמצטט רבנו בחיי שם מתהלים (פרק מ): "רַבּוֹת עָשִׂיתָ אַתָּה ה' אֱלֹקַי נִפְלְאֹתֶיךָ וּמַחְשְׁבֹתֶיךָ אֵלֵינוּ
אֵין עֲרֹךְ אֵלֶיךָ אַגִּידָה וַאֲדַבֵּרָה עָצְמוּ מִסַּפֵּר". אנו פונים לקב"ה ואומרים לו: הרבה דברים טובים עשית למעננו. הנפלאות והמחשבות שלך נתונות לנו כל הזמן. איננו מסוגלים כלל להעריך את כל הדברים הטובים שאתה עושה עבורנו ולדבר עליהם, משום עוצם מספרם.

מודעוּת זו דורשת השקעת מחשבה והתבוננות, ואחת ההזדמנויות המסוגלות לכך היא התפילה. בתפילה האדם צריך להתרכז בתוכו פנימה, לצייר ולהתבונן בתוכו שהקב"ה אוהב אותו, משגיח עליו ומעניק לו טוב תמידי. אם יתרכז כראוי ויפעל כפי הדרכה זו, המחשבות האלה יקנו להן אחיזה בליבו ויעוררו בו את מידת הביטחון.

המודעות וההכרה של האדם בטוב שכבר קיים אצלו, תאפשרנה לו לסמוך ביתר שאת על הקב"ה ולחזק ביטחונו בו הן בביטחון בטוב האלוקי השלם שיתגלה אלינו בגאולה האמיתית והשלמה, הן בחיים האישיים של כל אחד.

וכפי שממשיך הרבי באותו מכתב: "תקותי ששורותי אלה המעטות בכמות תספיקנה להאיר עיניו לראות את המצב כמו שהוא, וכשיתחיל לעבוד את השם יתברך מתוך שמחה אמיתית ופנימית, בודאי תתוסף ברכת השם יתברך גם בהנוגע לבריאות ופרנסה.."

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן