וידום אהרן - דעת - לימודי יהדות באור החסידות

וידום אהרן

התרחשות אסון נורא כל כך, מזכירה ייד את האסון הנורא שקרה בזמן השמחה הגדולה לרגל חנוכת המשכן ובתוך המשכן עצמו – מותם של שני בני אהרן הכוהן נדב ואביהוא. אך גם "בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ" – איננו בבחינת טעם שכלי (אלא כגזירה שוה). זהו הזמן של "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן". זמן של שתיקה.
התרחשות אסון נורא כל כך, מזכירה ייד את האסון הנורא שקרה בזמן השמחה הגדולה לרגל חנוכת המשכן ובתוך המשכן עצמו – מותם של שני בני אהרן הכוהן נדב ואביהוא. אך גם "בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ" – איננו בבחינת טעם שכלי (אלא כגזירה שוה). זהו הזמן של "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן". זמן של שתיקה.
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב print

וידום אהרן

ב"ה

האסון הנורא שאירע בל"ג בעומר במירון הוא מסוג האירועים שלא ניתן להסביר או לפרש במילים – "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן".

ההתייחסות שלנו כיהודים וחסידים לכל מאורע, צריכה להיות כפי מה שכתוב ומוסבר בתורה, ועל פי מה שראינו בהתייחסותו של הרבי לאירועים כעין אלו.

באיגרת שכתב הרבי לאחר האסון ביד החמישה הוא כתב: "…נתעכב המענה כי קשה הי' לכתוב לאחרי המאורע בכפר חב"ד, אשר אחדים רצו להסבירו על פי הכתוב בקרובי אקדש. אבל גם שם הענין סתום, ורק למדנו משם שיש לפעמים הנהגה זו, וכיון שגם שם אינו מובן הרי אינו ענין של ביאור אלא גזירה שוה, ולכן בא הזמן של וידום אהרן".

ניתן ללמוד ממכתב זה את היחס לאסון הנורא במירון.

כידוע, רשב"י הוא מקור פנימיות התורה, ש"יכול לפטור את העולם כולו מן הדין", והרי מדובר ביום שבו מתגלה עניינו של רשב"י באופן הנעלה ביותר. מלבד זאת מדובר בשמחה גדולה הן מצד הזמן – יום שמחתו של רשב"י, הן מצד המקום – אדמו"ר הריי"ץ כינה את אוהלו של רשב"י בכינוי "אוהל שמח".

יתרה מזו – מובא בחסידות ש"לפני רשב"י לא נחרב הבית", היינו דרגתו של רשב"י היא למעלה מחורבן בית המקדש, וממילא מדובר בגילוי בדוגמת גילוי האלוקות של בית המקדש והמשכן.

התרחשות אסון נורא כל כך, כביכול למרות כל הסגולות, מזכירה מייד את האסון הנורא שקרה בזמן השמחה הגדולה לרגל חנוכת המשכן ובתוך המשכן עצמו – מותם של שני בני אהרן הכוהן נדב ואביהוא.

אך כאמור במכתב, גם "בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ" – איננו בבחינת טעם שכלי (אלא כגזירה שוה). זהו הזמן של "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן". זמן של שתיקה.

*

בפרק הראשון של המשך הגדול של הרבי הרש"ב "בשעה שהקדימו – תער"ב", מובא שדרגת ה'כתר', שהיא למעלה מהבנה והשגה, שייכת למושג 'שתיקה'.

וזה לשון המאמר: "יש שפירושו (כתר) מלשון המתנה כמו "כתר לי זעיר" (המתן לי קצת), והכוונה אַל תחשוב במקום הזה כלל… ובזה גם כן פירושו כתר לשון שתיקה, דהיינו המתן לי ודום מלהגיד דבר, ועניין השתיקה בזה הוא לפי שזהו למעלה מהידיעה והשגה, ועל דרך מה שכתוב בספר יצירה בלום פיך מלדבר ולבך מלהרהר…".

ה'שתיקה' מזכירה את המובא בגמרא: כאשר ראה משה רבנו מה עלה בגורלו של ר' עקיבא, הרוג המלכות, שָאַל: "זו תורה וזו שכרה?" (מנחות כט, ב) ועל זה ענה לו הקב"ה: "שתוק. כך עלה במחשבה לפנַי". כאשר המקום הוא מעבר להשגה, היחס הראוי כלפיו הוא שתיקה.

כידוע, ההנהגה הגלויה בעולם מבוססת על "עשר ספירות", המבטאות הנהגה של גבול ומידה, אך מאחוריה יש רצון וסיבה נסתרת שאינה מוגבלת, והיא דרגת ה'כתר'.

מה עניינו של ה'כתר'? בחסידות מוסבר שעניינו הפנימי הוא רחמים בלתי מוגבלים. על פי הידוע, דרגת ה'כתר' כוללת בתוכה את "י"ג מידות הרחמים".

אומנם לא תמיד ספירת ה'כתר' מתגלה במציאות. הדברים הקשים שרואים במציאות אינם מגלים את הסיבה הפנימית והרצון של ה', אלא להפך: הם בחינת הסתר והעלם.

אין ספק שכל המאורעות המתרחשים בעולם, ובוודאי האסון הנורא שהיה בל"ג בעומר, בזמן קדוש ובמקום קדוש, 'נוגעים' לגילוי עצמות ה' בעולם בגאולה השלמה, אך מכיוון שעדיין אנו נתונים ברגעי הגלות האחרונים, איננו מסוגלים להבין ולראות זאת.

בגאולה השלמה תיכף ומיד, תתגלה פנימיות ההנהגה של ה', ואז יהיו בגילוי רחמים וחסד בלבד, כפי שמובא שבפנימיות הכתר "לית שמאלא" – אין שמאל, המסמל את מידת הדין, אלא "כולהו ימינא" – הכול הוא ימין וחסד.

במאמר האמור (בתער"ב) מוסבר בשייכות בין השתיקה ל'כתר', שההימנעות מדיבור היא זמנית, ונכללים בה גם תקווה וייחול לגילוי.

גם זה נכלל בלשון 'כתר', כמובא שם מפירוש רש"י שכתר הוא מלשון ייחול (על פי תרגום יונתן  שמתרגם את המילה "ייחלו"  – ל"יכתרון").

לנוכח התרחשות שאינה נתפסת בהבנה – התגובה ההולמת ביותר היא שתיקה, ומלבדה יש ייחול וציפייה לגאולה השלמה שבה יתגלה כבוד ה' במציאות. וכלשון הפסוק: "דּוֹם לַה' וְהִתְחוֹלֵל לוֹ".

*

כאמור, אין אנו צריכים ויכולים להסביר העניין, אך אנו צריכים לקבל על עצמנו תוספת חיזוק בענייני הקדושה, וכך הדגיש הרבי שעלינו לפעול בעקבות מאורעות כעין אלו.

במכתב האמור של הרבי, בהמשך הדברים, "במה דברים אמורים בהנוגע להסברת המאורע, אבל בהתוצאות שמאורע מכריחן אין מקום לספק…" (ומבאר התוספת חיזוק בענייני הקדושה שצריך להיות בעקבות האסון)".

האסון הנורא היה בל"ג בעומר, זמן של 'הוד שבהוד', ובמקום שמבטא 'הודאה' וביטול מוחלט מול עניין שהוא למעלה מהבנה והשגה לגמרי.

על פי הסדר, אחרי מידת ה'הוד' מגיעה מידת ה'יסוד'. מידת ה'יסוד' עניינה ההמשכה האלוקית למטה, פעולה לגילוי האלוקות בתוך העולם, ובאופן של התקשרות ודבקות.

בספר התניא (איגרת הקודש סימן טו), אדמו"ר הזקן מביא משל למידת ה'יסוד' מהתקשרות אב לבנו: "ובחינת יסוד היא על דרך משל ההתקשרות שמקשר האב שכלו בשכל בנו בשעת למודו עמו באהבה ורצון.."

כשאב מרגיש קשר חזק לבנו, הקשר בא לידי ביטוי באכפתיות הגדולה שהבן יבין את לימודו, והתקשרות זו פועלת ממילא שהבן אכן ייטיב להבין את מה שהאב מלמדו, ומתוך כך תגבר השפעת האב על הבן (כמוסבר שם).

לכל יהודי יש תפקיד, משימה ושליחות שהקב"ה הטיל עליו. אין אדם שאין לו יעד שאליו הוא צריך לצעוד. כשם שאין פרצופיהם של בני אדם דומים, כך גם התפקידים שקיבלו שונים ומגוונים, ולכל אחד יש 'שדה פעולה' שבו עליו לפעול והתמודדות משלו בדרך למילוי שליחותו בעולם.

כדי לפעול נכון בעולם יש להשתמש בכל הכוחות. ועם זאת, הגורם העיקרי שבו תלויה ההצלחה בפועל הוא האכפתיות של האדם מהמשימה שהוטלה עליו והרצון העז שלו למלא את שליחותו. כשהאדם דבק במטרת שליחותו מתוך 'התקשרות' פנימית, גוברים הסיכויים שיצליח למלאה.

איך מעוררים בעצמנו את מידת ה'התקשרות' של ה'יסוד'? מה עלינו לעשות כדי שיהיה אכפת לנו? בחסידות מובא שההתקשרות של מידת ה'יסוד' תלויה בכוח הדעת. הדעת אין עניינה הבנת הרעיון בלבד, אלא ההתחברות אליו והפנמתו.

הפנמת רעיון נעשית כשהאדם חוזר עליו שוב ושוב, חושב עליו ללא הרף בהתמדה גדולה, ומוצא את עצמו באופן אישי בתוכו.

פעמים רבות, האדם שומע שיעור או לומד שיחה של הרבי או פרק תניא וכדומה, ובזמן הלימוד מתעוררת בו התפעלות מהרעיון והוא מתרומם מעט מעל הקרקע, אך לאחר זמן הרושם של הלימוד מתפוגג, וההתפעלות דועכת.

כדי שהרעיון יהפוך להיות חלק מהלומד ויפעל בו שינוי פנימי, על האדם להישמר שלא להרפות ממנו, לחשוב עליו שוב ושוב ולקשר את עצמו אליו. בפעולות אלה יגרום להעמקת הדעת היוצרת הפנמה והתקשרות.

ההפך מדעת הוא הסחת הדעת. כאשר האדם יסיח את דעתו מחשיבות העניין, אפילו ההבנה קיימת במוח הזיכרון שלו, לא די בקיומה כדי 'לתחזק' את הקשר. בהיעדר אכפתיות של ממש – ייחלש הקשר, ואין ספק שחולשה זו תשפיע גם על איכות הפעולה המעשית.

הדעת היא התקשרות ברובד השכל, וה'יסוד' הוא התקשרות ברובד הפעולה והמעשה, והאחרונה נובעת מן הראשונה.

בשבוע של מידת ה'יסוד' שעניינה 'התקשרות', עלינו לחזק את ההתקשרות לאילנא דחיי, על ידי חיזוק מחשבתנו ודעתנו בכך.

זה הזמן לתוספת אומץ וחוזק לפעול בכל מבצעיו הקדושים של הרבי, להפצת המעיינות חוצה, מתוך אהבת ישראל ואחדות ישראל.

*

באחת משיחותיו המפורסמות של הרבי על עניינו של רשב"י (בליקוטי שיחות כרך א) הוא מקשר את פרשת 'בחוקותי' הכוללת את פרשת ה'תוכחה', לעניינו של רשב"י – הפיכת הקללות לברכות בכוח פנימיות התורה.

את הברכות הללו במילואן נראה רק בגאולה השלמה, שבה יתגלה "סוד טעמיה ומסתר צפונתיה", שלמות פנימיות התורה, וממילא שלמות ההנהגה האלוקית בעולם, בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש, ועד אז סודות אלו הם בבחינת 'בחוקתי' – מעל השכל וההבנה.

 

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן