הרבי עומד ומסנגר בין "מיימינים" ל"משמאילים" - דעת - לימודי יהדות באור החסידות

הרבי עומד ומסנגר בין "מיימינים" ל"משמאילים"

"בשיחת ה'דבר מלכות' של ראש השנה, ישנו דבר מופלא. משהו מוזר ופתאומי קורה באמצע השיחה" – פותח ואומר הרב יצחק ערד. אבל כדי 'לעלות' על כך, צריך להביט רגע בתוך השיחה. הבה נעשה זאת יחד".
"בשיחת ה'דבר מלכות' של ראש השנה, ישנו דבר מופלא. משהו מוזר ופתאומי קורה באמצע השיחה" – פותח ואומר הרב יצחק ערד. אבל כדי 'לעלות' על כך, צריך להביט רגע בתוך השיחה. הבה נעשה זאת יחד".
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב print

הרבי עומד ומסנגר בין "מיימינים" ל"משמאילים"

מתוך ראיון לבית משיח

"בשיחת ה'דבר מלכות' של ראש השנה, ישנו דבר מופלא. משהו מוזר ופתאומי קורה באמצע השיחה" – פותח ואומר הרב יצחק ערד. אבל כדי 'לעלות' על כך, צריך להביט רגע בתוך השיחה. הבה נעשה זאת יחד".

את שיחת הקודש של ראש השנה – יום הדין ויום ההמלכה – פותח הרבי בעובדה שראש השנה באותה שנה, תשנ"ב, חל בימים שני ושלישי. על כך נכתב בספרים הקודשים סימן תזכורת המושתת על הפסוק המובא בספר דניאל: "פת בג המלך"; שם של מאכל מלכים בימים ההם.

 

מה הכוונה?

כאשר ראש השנה ("המלך", שעניינו להמליך את הקב"ה) חל בימים ב'-ג' ("בג"), אז "פת וילך", פת מלשון 'פתות אותה פתים' – מחלקים את פרשיות נצבים-וילך (שבדרך כלל נקראות יחד באותה שבת) לשתיים. פרשת ניצבים נקראת לפני ראש השנה, ופרשת וילך נקראת בשבת שלאחר ראש השנה, 'שבת שובה'.

עד כאן סימן יפה שנכתב בספרים הקדושים ואף מסומן בלוחות השנה, ויש בו גם תועלת. ("דכיון שכל עניני התורה הם בתכלית הדיוק, מובן, שבסימנים שבתורה שנקבעו על ידי גדולי ישראל לתועלת הזכרון, יש גם תוכן בפני עצמו").

באות ח' של השיחה, פתאום עוצר הרבי משטף ההסברים על מהותו של יום והתאריך שבו חל, כמו גם הלקחים הנלמדים ממנו, ו'מושך' את הדברים לכיוון של פרשנות נוספת, כמו פותח בנאום של המלצה וסנגוריה:

"פתבג המלך" – "הוא שם מאכל המלך, בל' כשדים", ובל' הכתוב "וימן להם המלך דבר יום ביומו מפת בג המלך ומיין משתיו" (מן היין אשר ישתה הוא), היינו, שבראש השנה (שנקרא "המלך") מזמין הקב"ה (מלכו של עולם) לכל אחד ואחד מישראל כל צרכיו (שנקראים "מאכל") על כל השנה כולה ("דבר יום ביומו") בתכלית ההרחבה, משולחן המלך!

פתאום – כמו בלי קשר למה שנאמר קודם – הרבי מעלה רעיון שלא כל כך שייך לעבודת האדם את מלכו, כפי שטרח לבאר באריכות קודם לכן.

וממשיך:

"..שבזה מרומז ש"וימן להם המלך דבר יום ביומו מפתג המלך" צריך להיות וישנו מצד עצם מציאותם של ישראל (נצבים) גם לולי עבודתם".

כלומר, עם ישראל צריכים לקבל את כל צרכיהם מידו של הקב"ה בזכות עצם מציאותם, בלי קשר להספק ואיכות עבודתם את ה'.

"וכפסק דין המשנה בנוגע לחיוב בעל הבית לפועלים: "אפילו אם אתה עושה להן כסעודת שלמה בשעתו לא יצאת ידי חובתך עמהם, שהם בני אברהם יצחק ויעקב".

בני ישראל הם אמנם פועלים שצריכים לבצע את עבודתם בעולם, אבל כיוון שהם בני אברהם יצחק ויעקב, אתה, הקב"ה, צריך לתת להם כל צרכיהם.

וממשיך ואומר, שאם הקב"ה כך ציווה עלינו בתורתו, הרי שכך גם הוא עצמו נוהג, כפי שכתוב: "מגיד דבריו יעקב חוקיו משפטיו לישראל", "מה שהוא עושה הוא אומר לישראל לעשות", שהקב"ה צריך ליתן ונותן לכל אחד ואחד מישראל "כסעודת שלמה בשעתו", לא רק "די מחסורו אשר יחסר לו", שכולל גם סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו", אלא גם "לעשרו", ועד להעשירות דשלמה בשעתו".

במילים פשוטות: אם הקב"ה פסק כך בתורתו,הרי שהוא עצמו בוודאי נוהג כך, כפי שנאמר "מגיד דבריו ליעקב, חוקיו ומשפטיו – החוקים והמשפטים שלו, שהוא מקיים".

"ומזה מובן גם בנוגע להדין ומשפט דראש השנה שאין מקום לטענה של משמאילים" – כי השקלא וטריא שבין "מיימינים" ל"משמאילים" אינה אלא בנוגע לענין העבודה, אלא, מצד עצם מציאותם של ישראל בודאי ובודאי שלכל הדעות הפסק דין הוא שצריך להיות ההנהגה באופן ד"וימן להם המלך דבר יום ביומו מפתבג המלך", ובפרט שגם בנוגע לענין העבודה בודאי שרבו המזכין, כיון ש"כל ישראל בחזקת כשרות", ובפרט לאחרי עבודת התשובה דחודש אלול וימי הסליחות אופן ש"זדונות נעשו לו כזכויות" ועד לזכויות ממש, ובודאי ש"נכתבין ונחתמין (בספרן של צדיקים גמורים), לאלתר לחיים", לשנה טובה ומתוקה בגשמיות וברוחניות גם יחד".

 

אני מבקש רגע לעצור את שטף דבריו של הרב ערד:

אם מותר לי רגע להיות ציורי, הרבי יושב בהתוועדות של ראש השנה ב-770, אבל באמת הוא עומד כעת לפני בית דין של מעלה שדן בדינם של ישראל וקובע את גורלם בגשמיות וברוחניות, ומבקש על כל אחד ואחת מעם ישראל, לגזור עליהם פרנסה וצרכיהם בשפע. זה בעצם תיאור הארוע?

זה אכן תיאור מעניין, (בחיוך) מתאים לסיפורים שאתה כותב. מה היה שם בפועל? מי יכול לדעת?! אבל באמת יש לתת את הדעת למה שקורה פה:

הרבי קובע שהקב"ה צריך לתת ליהודים, בניו, נתינה באופן של 'עשירות' בלי התחשבנות. למה? רק כי הם בני אברהם יצחק ויעקב. מגיע להם.

כמה מגיע להם? בלי גבול! כפי שהוא מצטט "כסעודת שלמה בשעתו", לא רק "די מחסורו אשר יחסר לו", שכולל גם סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו", אלא גם "לעשרו", ועד להעשירות דשלמה בשעתו". ממש כך!

כאן ראוי לזכור את המאמר הידוע של הרבי על ההבדל בין "תפילת עני" ל"תפילת עשיר" היא "תפילה למשה" שהיא דרגה שמגיע עד לדרגה הגבוהה ביותר שמכסה את כל החסרונות, עושר והרחבה עד ל'גילוי פנימיות עתיק'.

כשאני מעיין בדברים, אני אכן שם לב לשינוי הסגנון הפתאומי שמופיע בתוך השיחה. פלאי פלאים.

אבל במחשבה נוספת, אני מבקש לשאול: ראש השנה הרי עניינו עבודה, עניינו חשבון נפש, עניינו המלכה שלנו את הקב"ה למלך על הארץ. זו עבודה אישית שמגיעה מצדנו – בניגוד לתוכן האמור, שם הרבי קובע שצריך לגזור עלינו שפע ללא קשר לעבודתנו, רק בזכות היותנו בנים. הא כיצד?

זה אכן פלא נוסף בשיחה, כי באמת בכל ה'אותיות' שלפי כן, עד אות ח', הרבי אכן מדבר על עבודתו של יהודי בעולם הזה, על כך שבראש השנה העבודה היא ההמלכה שלנו, ועבודה שצריך לעשות, והעבודה של עם ישראל היא זו שמוסיפה שלימות בעולם, ועבודתנו מאירה בבריאה, ומאריך בנושא שלימות העבודה שלנו דווקא, ומצטט את הפסוק "אשר ברא אלוקים לעשות" שהקב"ה לא ברא את העולם שלם, אלא השאיר לנו מקום "לעשות", לתקן ולפעול, וכו' וכו' – הכול כדי שתהיה לו יתברך דירה בתחתונים בזכות מעשינו ועבודתינו.

זה החידוש ברעיון של הרבי: לצד העבודה הנדרשת מאתנו – הרי שהקב"ה צריך לתת לנו שפע עד בלי די, בלי קשר למה שעשינו או לא עשינו; כמה איכות הייתה בעבודתנו, ואיזו כמות הספקנו. אלו שני קווים מקבילים, ואין פה התניה. זה לימוד הזכות שמלמד הרבי על עם ישראל שעה שהוא עומד כביכול בין "מיימינים" ל"משמאילים" השוטחים טענותיהם, וקובע כי "אין מקום לטענה של משמאילים" – שכן כל השקלא וטריא הוא רק בנוגע לענין העבודה, אבל השכר צריך להינתן בלי קשה לזה, אלא "מצד עצם מציאותם של ישראל בודאי", שהם בני אברהם יצחק ויעקב.

 

אם כן, אין צורך שנפשפש במעשינו בראש השנה; מיותר לעשות חשבון נפש עם עצמנו?

בוודאי שצריך, אבל אפילו בתוך הדין והכתרת המלך, שזה עיקר העיסוק שלנו בראש השנה, הרבי לא שוכח להזכיר לנו שאנחנו בנים של הקב"ה, בדרגה שמעל לשפיטה.

 

אני מבקש להיות בטוח שהבנתי: אז אין משפט בראש השנה? אנחנו יוצאים זכאים בלי דין ומשפט רק בזכות היותנו בנים?

לא מדויק! מה שדיברנו זה רק ברובד הראשון הנוגע למהות עם ישראל, מצד ה'עצם'. אולם ברובד נוסף של ה'גילויים', יש אכן עניין של עבודה עצמית לצד משפט ובקרה, ועלינו לעשות את המוטל עלינו.

זה בעצם הרעיון הפנימי בפיוט שאנו אומרים בתפילת ראש השנה "היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים, אם כבנים ואם כעבדים: אם כבנים – רחמינו כרחם אב על בנים; ואם כעבדים – עינינו לך תלויות עד שתחננו". מצד היותנו בנים – הרי שאיננו במקום של שיפוט ("כרחם אב על בנים", רק בזכות עצם היותנו בנים). אמנם עם זאת, נדרשת מאתנו עבודה חשובה, העבודה של המלכת הקב"ה עלינו כמלך ("ואם כעבדים"), שם אכן יש דין ומשפט.

הרב ערד, אני מרגיש קצת נבוך. אלו דברים 'שמיימיים' המתרחשים גבוה מעל גבוה מאתנו. בכל זאת, הרבי מדבר על כך בפני אלפי חסידים בהתוועדות של ראש השנה. מסתבר שזה כן נוגע אלינו. מה אנחנו יכולים 'לקחת' מזה לחיי היום יום שלנו?

תראה, ראש השנה הוא עניין של שפיטה. הנושא הזה של שפיטה בדרגות הנמוכות יותר, בחיים שלנו, הוא נושא שמלווה אותנו לאורך כל הדרך.

אנחנו נוטים, מבלי משים, לשפוט פעמים רבות ביום. בראש ובראשונה את עצמנו: 'מגיע לי', 'לא מגיע לי'. 'אני בסדר', 'אני לא בסדר'. 'למה עשיתי ככה ולמה לא עשיתי אחרת'. במעגל השני אנחנו נוטים לשפוט את הסביבה שלנו, להעביר ביקורת, לבדוק את הזולת ולהגיע למסקנות בשבילו, בין אם הן צודקות ובין אם לא, בין אם הן מופרכות ובין אם יש להן בסיס.

אנחנו צריכים לזכור כי "בנים אתם לה' אלוקיכם". כולנו בנים של הקב"ה, בני מלך, והרבי אומר שבן מלך אינו נמצא במקום שאפשר לשפוט אותו. הוא אינו שייך למשא ומתן בן "מיימינים" ל"משמאילים". יהודי הוא חלק אלוקה ממעל ממש, והקב"ה פשוט חושק בו רק בזכות היותו בן אברהם יצחק ויעקב.

אם כך הקב"ה מתנהג איתך, על אחת כמה וכמה שעליך להתנהג כך כלפי עצמך. אל תשפוט את עצמך, אל תייסר את עצמך. צריכה אכן להיות עבודה, אבל מתוך שמחה והתרוממות הרוח, מתוך גישה של היותי בן אברהם יצחק ויעקב. אנחנו הילדים שלו.

כך לגבי עצמך, ועל אחת כמה וכמה לגבי הסובבים אותך, אלו שלא פעם נוטים להעביר עליהם ביקורת שיפוטית כזו או אחרת.

כשאני חושב על כך, זו עבודה לא קלה. השיפוט והביקורתיות שלנו הם טבע עמוק שמושרש בנו. להפסיק לשפוט (ולהלקות!) את עצמנו? כמעט בלתי אפשרי! איך עושים את זה?

הבה נחשוב לרגע מהו העיקרון של 'שפיטה עצמית'; הערך שלי בעיני עצמי מותנה בקשר למעשים שלי שעשיתי או שלא עשיתי, כמה עשיתי ובאיזו איכות. זו שפיטה. ערך מותנה ביחס למדדים שונים שקבענו לעצמנו.

כשנחשוב לרגע מהו 'בן' (בן של הקב"ה)? בן הוא ערך לא-מותנה, הוא בן בעצם היותו בן, אהבה עצמית של האב את בנו בלי קשר למעשיו. כשאנחנו מבקשים לשפוט את עצמנו או את זולתנו, עלינו לתת את הדעת על היותנו בנים של הקב"ה, ואם הקב"ה אוהב אותנו אהבה ללא גבולות, הרי שגם אנחנו צריכים לאהוב את עצמנו "ואהבת לרעך כמוך" ומכאן אהבה וקבלה זו תנבע גם לזולתנו, בלי תנאים!

ומכאן נקודה נוספת לתשומת לבנו:

אנחנו נוטים פעמים רבות לבקר את ילדינו, לשפוט אותם על פי פרמטרים שאנחנו מוצאים לנכון. לא פעם ראיתי הורים מחמירים עם הילדים שלהם על דא ועל הא. עלינו לתת את הדעת באותה שעה, כי למרות שאנחנו מצווים בחינוכם, הרי שגם אז הם ילדינו, אהבה וקבלה ללא תנאים. מגיע לו את מקומו רק בזכות עצם היותו בן, בלי קשר למעמדו ומצבו.

שיהיה לכולנו שנה טובה, כתיבה וחתימה טובה, בטוב הנראה והנגלה, שפע עד בלי די, כעשירות שלמה בשעתו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן