סוד השפעת המחשבה – פרק רביעי

חשוב טוב – יהיה טוב

לאחר שראינו כי בצורה טבעית אנו נשלטים ע"י המאורעות השונים המתחוללים בעולם, ושאין ברירה כביכול אלא לחיות חיים מלאי פחד וחרדה המופיעים כתגובה טבעית לאי הוודאות שצופן העתיד, ולאחר ששללנו את אותה גישה "ריאלית" לכאורה והבנו שהגישה החיובית והאופטימית לא רק שאינה נחשבת לבריחה מהמציאות אלא אדרבה היא היא המציאות האמיתית, לאחר כל זאת יש להבין ולהכיר מהו התהליך הפנימי אשר עלינו לעבור כדי לחולל את אותו מהפך תודעתי.

כאשר ינסה האדם לבצע את אותו שינוי מהפכני בראשו, ויתחיל להתמודד בצורה שונה מההתמודדות הטבעית בה התמודד עד אז, כלומר שבמקום לחשוב מחשבות של דאגה וחרדה כלפי העתיד הוא ינסה להיות נינוח ושליו ולחשוב רק מחשבות טובות, הוא ייווכח שאין משימה זו פשוטה כלל ועיקר. גם אם האדם למד את העניין לעומקו, הבין עד הסוף את כל התהליכים הפנימיים אותם תארנו בפרקים הקודמים, גם אז כאשר ינסה לממש את אותה חוויה של ביטחון ומנוחת נפש מול איומים שונים בחייו, יראה שבפועל מאוד קשה לו לממש זאת.

כאשר יעמוד מול איום כזה או אחר, הוא יראה שהחרדה והפחד משתלטים עליו. יש מין מצב פנימי כזה שכשהאדם ניצב מול קושי הוא לא כל כך בוחר את האופן שבו הוא מתייחס אל הדבר, אלא הקושי והחרדה משתלטים עליו. ישנה תחושה נפשית כאילו אין ברירה אלא להגיב בחרדה למצב המאיים, ואפילו אם יגידו לאדם שהוא גורם נזק לעצמו באותו פחד הוא יענה שהוא פשוט לא מסוגל אחרת.

הקושי בהתמודדות עם איומים משתנה כמובן בין אדם לאדם. ישנם טיפוסים שההתמודדות היא יותר קלה עבורם והם יהיו מסוגלים להדוף את המחשבות הרעות ולהחליפם באחרות וישנם טיפוסים שבטבעם הם חרדים וכל בעיה הכי קטנה מטרידה ומאיימת עליהם כמו הבעיה הכי גדולה. כמובן שככל שהבעיה יותר קשה אז ההתמודדות והיכולת לחשוב מחשבות טובות תהיה יותר קשה, אך באופן כללי אנו רואים במוחש שלמרות שהאדם מבין בשכלו שהחשיבה השלילית היא הרסנית עבורו ואילו החשיבה החיובית מועילה לו, כאשר הוא יעמוד מול מצב מאיים הוא פשוט לא יצליח להפעיל את מה שלמד והבין בשכלו. מדוע זה כך? כי הבנת הדברים אינה מספיקה על מנת לחולל את אותו מהפך תודעתי ולהביא לשינוי רגשי וחוויתי של המציאות. כדי לשנות תודעה עלינו לבצע תהליך פנימי עמוק יותר אשר יוסבר בהמשך, אך ראשית הכל יש לדעת ולהכיר בכך שהדבר הוא אפשרי.

הפחד והחרדה שמציפים ומשתלטים יקרו במיוחד לאנשים שיש להם ניסיון חיים קשה, כאלה שכבר התאכזבו וחוו קשיים. אותם אנשים יחשבו שזה פשוט בלתי אפשרי אחרת. וככל שהאדם פסימי יותר, כך זה ישתלט עליו יותר.

יש פתגם חסידי שאומר שמי שבוחן את העתיד על סמך העבר הוא עבריין. העבר יש בו בסיס מאוד יסודי ששייך לדין ולבעיות, אבל הפנים של האדם צריך להיות אל העתיד – אל הטוב. אם אני נשאר בחוויות של העבר, אני סוגר את עצמי וחוסם את עצמי למה שבאמת צריך לקרות לי – רק טוב. ידוע שטראומות אשר נחוו בעבר פועלות ומזיקות ולכן עלינו ללמוד, למרות שאין זו משימה כה פשוטה, כיצד בכל זאת יוצאים מהעבר וחווים את העתיד באופן פנימי של טוב.

למרות שהפחד טבעו להשתלט, אין זה אומר שאי אפשר גם אחרת. המציאות הזאת שבה המחשבות והפחדים משתלטים, נותנת לגיטימציה לכאורה למצב. אדם יכול לומר לעצמו שזה שהוא לא מצליח לדחות את הפחדים, והוא חש כיצד הם מופיעים בחייו ללא שליטה, זו היא הראיה לכך שאין מה לעשות ואין כל אפשרות אפילו תיאורטית למציאות שונה. אך האמת היא שיש מה לעשות והמציאות בהחלט יכולה וצריכה להיות שונה. כל אדם חייב לדעת שביכולתו להתגבר על הפחדים, להסירם ואף למנוע אותם מלהופיע מלכתחילה אם רק יבצע עבודה פנימית מתאימה.

והכלל הוא שלמרות שבחוויה הפנימית של האדם זה נדמה לו כלא נשלט – כלומר, שיש לו ניסיון עבר שמראה ומעיד על כך שזה לא נשלט – האמת הפנימית שזה כן נשלט.

זאת אומרת שחלק מתפקידך הפנימי זה ללמוד (ואולי זה הדבר הכי חשוב ומהווה מפתח לעשיית שינוי אמיתי בחייך) לעצור את אותם מחשבות רעות ולהחליפם בטובות.

זה אמנם נכון שישנם מצבים מסויימים שבהם הנפש שלי באמת לא בעלת בחירה עד הסוף, אבל זה לא העיקר של האדם. כאשר אנחנו אומרים שישנה יכולת שליטה לאדם אנחנו מדברים על השלבים בהם הדבר תלוי בתודעתו של האדם וכמו שיתבאר לקמן ישנה עבודה פנימית עמוקה בה האדם מסוגל לא רק להחליף מחשבות רעות במחשבות טובות, אלא אף ליצור רקע תודעתי חדש בו מחשבות רעות ופחדים כלל אינן מופיעות.

הלשון המקורית של הפתגם אותו כאמור אמר הרבי השלישי של חב"ד "הצמח צדק" הוא "חשוב טוב – יהיה טוב", ואם נשים לב הוא לא אמר "תרגיש טוב – יהיה טוב" אלא "חשוב טוב". לכאורה, הכח האמיתי המשפיע על המציאות זו ההרגשה – אותה חוויה של בטחון ורגש סומך שיהיה בסדר ולא המחשבה, ובכל זאת הלשון הוא "חשוב טוב – יהיה טוב".

כל דבר בחסידות הוא מדוייק, וכך גם פתגם זה שאמר הצמח צדק. יש להבין אם כך, מדוע בחר להשתמש דווקא בלשון זו של חשיבה ולא בלשון של הרגשה.

מפתח הלב

עולם המידות, שכפי שהוסבר בפרק ב' הוא עולם הרגשות של האדם, תלוי בספירת הדעת. הדעת היא המפתח שפותח את המידות ומהווה את מפתח הלב. במילים אחרות: אם אין דעת אין רגשות או אם יש לך דעת שלילית יהיו לך רגשות שליליות ואם יש לך דעת חיובית יהיו לך רגשות חיוביים – הכח שמניע רגשות הוא הדעת.

מהי הדעת? דעת זה הזדהות עצמית. כשיש לך רעיון מסויים שאתה חושב שזה טוב ואתה מבין שזה טוב ואתה משכיל שזה טוב – יש לך אמנם אינפורמציה ברורה שהדבר הוא מאוד טוב לך, אך זה עדיין לא אומר שהדבר יעבור לעולם הרגשי שלך. כלומר, גם אם יש לך כרגע הבנה שכלית כלשהי, מידע, הבנה ותפיסה לגבי דבר מסויים, אין הדבר מחייב שאם התפיסה היא חיובית אז יתעורר הרצון להתקרב לדבר ואם התפיסה היא שלילית יתעורר רצון להתרחק מהדבר ואדרבה אינפורמציה ללא הזדהות עצמית תישאר אינפורמציה בלבד – מידע שכלי כזה או אחר אשר תוכל לנתח אותו, לספר עליו ואף ללמד ולהעבירו לאחרים, אך אין הוא יפעל בך שום התעוררות של שום רגש ולכן גם לא תרצה או תדחה את הדבר.

ומה שכן מעביר את האינפורמציה למידות זוהי הדעת. כלומר, כשאתה מזדהה עם המחשבות ואתה מרגיש איך דבר מסויים שייך אליך, זה יעורר בך רגש אל הדבר. אם אתה לא מוצא את עצמך בתוך הדבר זה לא יעורר בך שום רגש.

דוגמא: כאשר אתה שומע דבר מסויים שלילי שלא נוגע לך באופן אישי, לא תתרגש מזה אבל ברגע שזה יהיה נוגע לך אתה תתרגש.

היה כפרי אחד שקיבל טלגרמה על ידיעה בעייתית שקרתה לו אבל הוא לא ידע לקרוא ולכן הוא בא למלמד של הילדים שלו שיקריא לו את הידיעה ומייד הכפרי התעלף. למה הכפרי התעלף והמלמד לא התעלף הרי האינפורמציה היא אותה אינפורמציה? כי הידיעה לא היתה שייכת למלמד.

דעת זה בעצם ההזדהות שלך עם הדבר. איך ה"אני" שלך נמצא בתוך הדבר וזה מה שמשפיע על החוויה הרגשית. מכאן אנו מבינים שאם אנחנו רוצים להשפיע על הרגשות שלנו – אם אנחנו רוצים להרגיש בטחון וחיוביות כלפי המציאות, אנחנו צריכים לפתח לא רק ידיעות והבנות חיוביות על המציאות אלא גם הזדהות עם הידיעות.

מפתח הדעת

עד כאן ראינו שהרגש הוא שמשפיע בפועל על המציאות ואילו הדעת היא זאת שמחוללת ומעוררת את הרגש, מדוע אם כך הורה הרבי ה"צמח צדק" לחשוב טוב כדי שיהיה טוב? היה עליו לומר "דע שיהיה טוב – ויהיה טוב". אך העניין הוא שישנו כלל גדול מאוד שמובא בספרי החסידות והוא שגם אם יש לך דעת בדבר מסויים היא לא יכולה להתבטא בלי שהיא מתלבשת במחשבה שלך. המחשבה היא הממוצע בין הדעת, שהיא נקודת ההזדהות העצמית, עם הרגשות.

למרות שהמחשבה היא כלי חיצוני לנפש, בניגוד לדעת שהיא כח רגשי והיא חלק מהנפש עצמה, דווקא המחשבה באפשרותה להפעיל ולנווט את הרגשות ואדרבא, דווקא בזכות שהיא רק לבוש ניתן לשלוט באמצעותה ברגשות. המחשבה היא רק לבוש כמו דיבור ומעשה, והראיה לכך היא שכמו שאני יכול להחליף ולשנות את הדיבורים והמעשים שלי, כך אני יכול להחליף את המחשבות שלי כרצוני. עולם פנימי אני לא יכול להחליף ולהטות – אי אפשר להחליף ולשלוט ישירות ברגשות כי זה בעצם אני, אבל מחשבה היא רק לבוש ולכן היא ניתנת להחלפה. ומכיוון המחשבה היא לבוש יש באפשרותה לבטא את הדעת ולממש אותה בעולם הרגשי.

למשל, כאשר אני חווה בעיה קשה ומאוד מזדהה איתה, באופן טבעי אני מלא חרדות. למה? כי אני מזדהה עם הבעיה ומיד חושב עליה ועל כל השלכותיה הקשות. המחשבות שרצות לי בראש לגבי מה יהיה, וכמה רע עומד לקרות לי חס ושלום, הם אלה שמעוררות בפועל את רגש הלב – מעוררות אצלי את רגשות הפחד והחרדה. אך אם אני אצליח להסיט את המחשבה ואחשוב על דברים משמחים, לאט לאט למרות הדעת השלילית, למרות ההזדהות שלי עם הבעיה, הפחד לא יוכל להופיע, והסיבה לכך היא כי אין רגש מופיע ללא שמתלבש קודם במחשבה. הבנה זו יכולה להסביר הרבה תופעות כמו למשל שכאשר אדם לא חושב על דבר מסויים הוא פחות מוטרד רגשית ממנו וכאשר הוא כן חושב עליו אז דרך המחשבה הולך העולם הרגשי ומתפתח יותר ויותר. אם מישהו פגע בי ככל שאחשוב על זה יותר, כך אני אכעס יותר, אבל אם אני לא אחשוב על זה אלא אחשוב על דברים טובים אני אכעס פחות למרות שיש לי סיבה מוצדקת לכך.

כעת ניתן להבין את עומק הפתגם חשוב טוב – יהיה טוב. החשיבה החיובית היא הכלי שבאמצעותו ניתן לנווט את העולם הרגשי, והיסוד לכך הוא שהמחשבה, הדיבור והמעשה שהם לבושי הנפש הם נשלטים, בניגוד לעולם הרגשי שאינו נשלט. אמנם אני לא יכול להפסיק לחשוב, בניגוד לדיבור והמעשה שבהם ניתן לשלוט ולבחור אם כלל לדבר, אבל במה לחשוב, באיזה תכנים אני מלביש את כח החשיבה שלי, זה כן בשליטה שלי. ולכן המחשבה היא כלי שדרכו אני יכול להשפיע גם בסופו של דבר גם על העולם הרגשי.

דוגמא לתהליך נפשי זה נוכל למצוא בהלכה אותה פוסק הרמב"ם (לצטט). הרמב"ם מדבר על אדם שנמצא במצב של מלחמה ופוסק שאסור לאותו אדם לפחד. כמובן שבאופן טבעי אדם הנמצא במלחמה נמצא בתחושה של פחד, וכאן אנו רואים שהתורה מצווה שלא לפחד. השאלה הנשאלת היא, כיצד יכולה התורה לצוות דבר כזה? הרי הפחד הוא טבעי ואינו נשלט? ברגע שאדם נמצא במצב של איום, התגובה הכי טבעית היא התעוררות תחושה של פחד וחרדה. כיצד ניתן לכפות ולצוות על האדם שלא להגיב כך?

והתשובה לכך היא, כפי שמובן מדיוק לשון הרמב"ם שם, שאומר שהאדם אסור לו לחשוב מחשבות לא טובות. האיסור הוא על מחשבות שליליות ולא על החוויה עצמה. אמנם הרגש הוא תגובה ישירה ובלתי נשלטת לאיום, אך המחשבה שבה האדם כן מסוגל לשלוט נותנת לו את היכולת לנווט את העולם הרגשי שלו ולמנוע את תגובת הפחד והחרדה הטבעית.

האדם צריך לשמור את המחשבה שלו נקייה ולא להעסיק אותה בציורים ובהסתכלות מפחידה ומאיימת. גם אם המציאות מאיימת, ומלאת התמודדויות, עליו להעסיק את מחשבתו במחשבות חיוביות. ולמרות שהוא מאוד מזדהה כרגע עם הבעיה, גם אם הרגש השלילי לא ייעלם לגמרי, מכיוון שהוא לא יעבור דרך המחשבה הוא לפחות יוחלש.

עד כאן ראינו כי המחשבה מסוגלת לנווט את העולם הרגשי, להחליש רגש שלילי ואף להחליף רגש שלילי ברגש חיובי, אך שורש הבעיה עדיין לא נפתר. כלומר, ההזדהות העצמית שלי נשארה אותה הזדהות מאויימת. החשיבה החיובית אכן עוזרת לי להחליש רגשות שליליים ולהחליף אותן בחיוביים, אך עצם הגורם להופעת הרגש השלילי נשאר כפי שהיה, או במילים אחרות – הדעת נשארה אותה דעת, ולכן, המאבק יהיה מאבק תמידי. מכיוון שהעולם מלא בבעיות וקשיים מסוגים שונים ובדרגות שונות, לכן בכל פעם שיופיע איום כזה או אחר על מציאותי, בגלל שאני מאוד מזוהה עם האיום והוא מאוד ממשי לי, תופיע מיד מחשבה שלילית בהתאם לסוג ועוצמת האיום, שאותה אוכל כמובן להחליש ולהחליף, אך עצם ההזדהות עם הבעיות לא השתנה כלל.

לכן עלינו להבין מהי העבודה הפנימית אותה עלינו לעשות כדי להחליף תודעה. לא רק לשלוט ברגשות הנובעים מתודעה בעייתית באמצעות המחשבה, אלא להחליף ולשנות את התודעה מעיקרה, לשנות ולהחליף את ההזדהות העצמית שלי, ואז מלכתחילה לא תופענה המחשבות השליליות וממילא גם הרגשות השליליים.

כוח הציור

דעת היא בעיקר ציור. כדי להזדהות עם משהו אני צריך לצייר את הדבר, להמחיש אותו. עיקר כח הדעת קשור עם כח הציור ולכן האדם צריך ללמוד להגיע לציור פנימי חיובי של חייו. כאשר יעמיק האדם את מחשבתו, ויצייר ציורים חיוביים כפי שיוסברו בפירוט בהמשך, בסופו של דבר הוא יצליח לשנות גם את התודעה.

מובא בחסידות שישנם שני סוגי נשמה עיקריים: נשמת צדיק ונשמת רשע. בדר"כ אנו מכירים ומשתמשים במונח צדיק ורשע ביחס להתנהגות בפועל של האדם. כלומר, אדם שמקיים מצוות הוא צדיק ואילו אדם שאינו מקיים מצוות הוא רשע. אך כפי שמוסבר בספר התניא בהרחבה המונחים צדיק ורשע מבטאים כאמור מהות נשמתית מסויימת שאינה תלויה באופן ההתנהגות של האדם אלא אופן ההתנהגות של האדם תלויה במהות נשמתו איתה הוא נולד.

הצדיק פועל בעולם ללא שום התנגדות פנימית מכיוון שהיצר הרע אינו קיים בו, ואילו הרשע פועל בעולם מתוך מאבק תמידי הנובע מהיצר הרע החי בקרבו. אותו הבדל מהותי בין נשמת המצדיק ונשמת הרשע נובע מההבדל המהותי בדרגת ה"זיכרון" של העולם הרוחני ממנה כל נשמה באה. נשמת הצדיקים, למרות שיורדת לעולם הגשמי והנמוך, ולמרות שמתלבשת בגוף גשמי אינה "שוכחת" את האמת האלוקית אותה ראתה בעולם העליון הרוחני וגם פה בעולם הגשמי ממשיכה להזדהות עם האלוקות, ולא עם העולם הזה שבצורה טבעית מסתיר ומעלים על האלוקות. ואילו נשמת הרשע עם ירידתה לעולם הזה והתלבשותה בגוף הגשמי "שוכחת" לחלוטין את מקורה, ואינה מכירה כלל באלוקות המהווה ומחיה את העולם.

באמת "לכל איש ישראל אחד צדיק ואחד רשע יש שתי נשמות" אשר נקראות בלשון החסידות נקראת נפש אלוקית ונפש בהמית.

אצל הצדיקים הנפש האלוקית היא בגילוי, ולכן גם כאשר חי הצדיק בעולם הגשמי, אין הגשמיות מסתירה לו כלל על האלוקות אלא הוא מזדהה לחלוטין איתה. כלומר, הוא יודע ומכיר בכך שכל מה שמגיע לאדם, כל מה שמחייה ומקיים אותו זה הקב"ה בכבודו ובעצמו ולאף אחד אחר – לא למלאכים, לא למזלות וכמובן שגם לא לאף אדם – אין שליטה או אפשרות חס וחלילה לשנות במשהו את מה שקבע הבורא לתת לו – אין אף אחד מסוגל לגרוע או להוסיף את מה שגזר הבורא על האדם. זוהי כמובן המציאות האמיתית ומכיוון שהצדיק נפשו האלוקית גלויה אצלו, לכן הוא מכיר ומרגיש בכך בצורה טבעית. ממילא מובן שצדיקים אינם מאויימים כלל ואינם חווים חוויות פשוטות כשלנו של פחד וחרדה מאיומים שונים במציאות. לעומתם הרשעים, למרות שגם בהם קיימת הנפש האלוקית, חווים בגלוי את נפשם הבהמית וממילא מזדהים לחלוטין עם העולם הטבעי, ועם כל מה שהוא "מציע" – הם חווים את החסרונות כאמיתיים, הם מרגישים על בשרם את הצורך לצאת ולהתפרנס ביגע כפיים, וקשה להם מאוד לראות כיצד הכל מגיע ישירות מהטוב האלוקי, אלא למרות שיכולים הם להאמין שהכל מאת הבורא יתברך, בפועל הם רואים ותופסים את הממוצעים שדרכם עובר השפע האלוקי כמציאות נפרדת, וממילא מושפעים ומוטרדים מהם.

אך למרות שבאופן טבעי אנו מאוד מזוהים עם העולם ובעיותיו, למרות הנפש הבהמית ששולטת ומנהלת אותנו, כאשר אנו מבינים שעמוק בפנים קיימת בנו גם נפש אלוקית שאינה מזדהה עם העולם, ושהעולם אינו מפריע ומאיים עליה כלל, נוכל ביתר קלות לפתח תודעה פנימית ורגועה יותר. התודעה האלוקית הזאת קיימת בנו רק שאינה גלויה לנו, ולכן עלינו לעורר אותה בתוכנו וע"י כך גם להזכיר לנפש הבהמית שלנו את האמת האלוקית המוסתרת בבריאה, בעולם ובתוכנו.

רצוא ושוב

כאמור, עיקר הדעת הוא ציור. כאשר קיים בתוכנו ציור שלילי כלשהו, חוויה שלילית שנחרטה בתודעה, דפוס התנהגות כזה או אחר אותו ראינו וחווינו בילדות, כל ציור כזה ילווה אותנו במהלך חיינו וישפיע על אופן התפיסה שלנו את המציאות וממילא על אופן התגובה הטבעי אל המאורעות השונים בחיינו. שינוי התודעה, שינוי הציור דורש מאמץ ויגיעה רב. כדי לשנות ציור עלינו להעמיק את המחשבה ולצייר מחדש ציור חיובי יותר, ואמיתי יותר.

נתמקד בארבעה ציורים אשר קביעתן בנפש תוכל לחולל מהפך אמיתי בחיינו, כאשר במקום להגיב בצורה של פחד וחרדה לאיומים והקונפליקטים השונים אותם אנו חווים, נוכל לחוות תחושות של שקט פנימי וממילא להתמודד טוב הרבה יותר עם כל שעלינו לעבור בעולם.

ארבע נקודות ההתבוננות הן:

מנוחה – כנגד ספירת החכמה.
שמחה – כנגד ספירת הבינה.
אהבה – כנגד שש המידות.
ועשייה – כנגד ספירת המלכות.

בכללות מחולקות ארבע נקודות ההתבוננות לשני חלקים, או לשתי תנועות הפוכות בתכלית – תנועה של רצוא ותנועה של שוב. תנועת הרצוא היא תנועה של עלייה למקום אחר, תנועה של ריצה ממטה למעלה, ריצה ויציאה מהמציאות הגלויה והבעייתית לעבר המציאות הנעלמת והשלימה.

עליה זה כמו לעזוב ולהתנתק מהמציאות הנחווית וללכת למקום חדש. אמנם תכלית העבודה היא לתקן את המציאות החסרה – לשנות בפועל את המציאות הגלויה כאן למטה (שוב), אבל באמת אי אפשר לתקן בלי לעלות (רצוא). שלימות העבודה היא כאשר קיימת בה את שתי התנועות האלה של רצוא ושוב, הנקראות בלשון החסידות – העלאה והמשכה.

כדי לשנות את המציאות הגלויה, כלומר, לתקן ולהשלים מקום שלילי מסויים בו אתה נמצא, ראשית עליך לבצע תנועה של רצוא – לעלות למעלה למקום שכולו טוב, לקבל ולשאוב משם כוחות ואחר-כך לרדת חזרה לעולם ולתקן בפועל את המציאות הבעייתית. לא ניתן לתקן למטה ללא שמקדימים את העליה למעלה, ולפי עומק הרצוא כן הוא עומק התיקון. ככל שהרצוא יהיה חזק יותר, כך תגיע למקום שלם ומאיר יותר וממילא כך יהיה גם התיקון גדול יותר. לעיתים ניתן לטעות ולחשוב שהרצוא עצמו הוא המטרה, כלומר שלצאת מהמקום הבעייתי ולהגיע למקום תודעתי פנימי של מנוחה ושמחה זה מספיק. אך יש לזכור שהרצוא עצמו אינו מספיק ואחרי שעלית בתנועה של רצוא, עליך לרדת בתנועה של שוב על מנת לממש ולתקן בפועל את המציאות. תנועת השוב זה לשוב אל המציאות הנחווית כדי שהיא תתוקן בפועל.

בתנועת הרצוא אתה כביכול מרחף קצת מעל המציאות, אתה לא באמת חווה את הקושי כמו שהוא, אלא אתה עולה למקום גבוה יותר, ואמיתי יותר (כמו שיתבאר), עולה כדי להירגע מהמציאות הקשה ולהניח אותה למטה ואף לשמוח מהמציאות הטובה שהתגלתה לך למעלה, אבל אחר כך מאותו מקום שעלית אליו, עליך להמשיך את התיקון בפועל.

ארבעת נקודות ההתבוננות מחולקות בכללות לשתי התנועות האלה של רצוא ושוב, כאשר שתי הנקודות הראשונות – המנוחה והשמחה, מבטאות תנועה של התעלות ורצוא, ואילו שתי הנקודות האחרונות – האהבה והעשייה, מבטאות תנועה של המשכה ושוב.

מבואר בחסידות שכל פניה אל הקב"ה כמו בתפילה למשל, כל רצון לשנות את פני המציאות, חייב להיעשות ע"י הסדר הזה של רצוא ושוב. אין רק שוב ואין רק רצוא. רק תנועה של רצוא תגרום לשבירת הכלים – לבריחה ולהתנתקות מהמציאות, המציאות הבעייתית תישאר למטה שבורה והרוסה ללא כל יכולת לתקן ולהשלים אותה. ואילו רק שוב יגרום לכך שהאדם נשאר שבוי בתוך המציאות כמו שהיא – הוא מאוד ריאלי בחוויות שלו, הם נראים לו מאוד מוחשיים ואמיתיים וממילא הוא גם לא יכול לשנות אותה. הוא אחוז בפחדים ולכאורה בצדק.

תיקון אמיתי יכול להתחולל רק בתנועה שלימה של רצוא ושוב. מבואר בחסידות שתנועה זו של רצוא ושוב נמצאת בתפילה בסוד "שמע ישראל" (רצוא) ותפילת שמונה עשרה (שוב). החלק שמקדים את תפילת העמידה (תפילת שמונה-עשרה) הוא "שמע ישראל" בו נוהגים לעצום עיניים ולומר את הפסוק "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" שמבטא את אחדותו האבסולוטית של ה' – אין עוד מלבדו. במשך כל הדורות יהודים מסרו את נפשם כאשר הם זועקים "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" דווקא, כך גם בתפילה באמצעות אמירת פסוק זה המתפלל מוסר את נפשו ויוצא מהעולם שבעיניו הבשריות נראה כמסתיר ונפרד מאלוקות, מתעלה מעל העולם מלא הבעיות וההתמודדויות ועולה למקום בו ישנה אחדות נפלאה – רק טוב,חסד ורחמים אינסופיים ממלאים את כל החלל. כל הבעיות היומיומיות קשות ככל שיהיו מתגמדות, מתפוגגות ונעלמות כלא היו באור האלוקי האינסופי של הקב"ה. במקום בו כל המציאות כולה היא אלוקות, העולם אינו תופס מקום ואינו נחשב למציאות כלל ולכן גם כל הבעיות המגיעות איתו נעלמות כלא היו. אך החיסרון במקום זה הוא שלמרות שעלינו למקום שכולו טוב, "שכחנו" למטה את המציאות השבורה והבעייתית. תנועת הרצוא של ה"שמע ישראל" אינה מתקנת ופותרת את הבעיות במציאות אלא רק מתעלה מעליהן, וכדי לתקן בפועל את המציאות עלינו לבקש מהקב"ה את מילוי כל החסרונות והצרכים בתפילת שמונה-עשרה.

בתפילת שמונה עשרה עומדים לפני השם ומבקשים ממנו בקשות שקשורות למציאות – בריאות, פרנסה, משיח, גאולה, וכו', כל מה שאתה צריך אתה מבקש, אבל כדי לבקש – כדי להתייחס למציאות ולשנותה חייב להיות קודם לזה הרצוא של "שמע ישראל" ולפי עומק המסירות נפש כך היא עומק ההמשכה.

הגמרא מספרת על אחד האמוראים שאמר בשמם של יתר האמוראים שכשישנה בעיה שלא יורדים מספיק גשמים הם מתפללים על כך והתפילה בקושי מתקבלת, ורק לאחר הרבה תעניות רק אז ורק לעיתים תפילתם מתקבלת וגשמים יורדים, אבל לעומתם, רבי יהודה הנשיא, כשהיתה אותה הבעיה, הוא לא היה מספיק להוריד את הנעל (לתענית) וכבר היה הגשם יורד. שואל אותו אמוראי – מה היא הסיבה לכך? האם רבי יהודה הנשיא יותר גדול מיתר האמוראים בתורה? התשובה היא שלא – הוא יודע רק את מסכת נזיקין ויתר האמוראים יודעים את כל התורה כולה. אך התשובה היא שר' יהודה הנשיא היה לו הכח למסור את נפשו על קדושת השם. הוא היה מסוגל להתעלות ממש מעל המציאות הנחווית וכשאמר "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", אמר זאת עם הרגשה פנימית עמוקה. כעומק מסירות נפשו, כך תפילותיו היו מתקבלות. אנחנו בגלל שעומק המסירות נפש שלנו יותר קטנה, כך התפילות שלנו פחות מתקבלות.

יוצא לנו מכל הנ"ל שלפי עומקה של ההתמסרות להשגחה האלוקית, הרגיעה מזה שהוא בעל הבית של כל העולם בכלל ושל עולמי בפרט, השמחה על כך שהכל טוב – למרות שאני בתודעתי המוגבלת לא מסוגל להשיג זאת, לפי עומק ההתעלות והרצוא, כך יהיה אח"כ ההמשכה בפועל של הטוב אל תוך המציאות. ככל שהרצוא חזק יותר, ככל שיותר מרגישים איך שהכל באמת טוב, כך זה יתממש גם בשוב. תנועת הרצוא היא ההתעלות למקום המנוחה והשמחה ותנועת השוב היא תנועה בפני עצמה – תנועה של המשכת הטוב אל תוך מציאות הגלויה הנובעת מתחושת האהבה אל הבורא ובאה לידי ביטוי בעשייה בפועל ממש כפי שיתבאר לקמן.
לאור המבואר בחסידות והנלמד בשיעוריו של הרב ערד, נכתב ועובד על ידי ליאור דבורצקי

הפרק הבא: להגיע למנוחה.