סיכום: תקעו בחדש שופר בכסא ליום חגינו ואמרז"ל ע"ז איזה חג שהחדש מתכסה בו זה ר"ה, וצ"ל מפני מה אומר תחלה בחדש סתם ואח"כ נותן סימן בכסא שהחדש מתכסה בו, הול"ל בתחלה תקעו בחדש תשרי. גם צ"ל מה שאמרז"ל אמרו לפני מלכיות שתמלכוני עליכם זכרונות שיעלה זכרוניכם לפני לטובה ובמה בשופר, וצ"ל מה שייך שופר למלכיות , דהנה מש"א אמרו לפני שהן פסוקי מלכיות שבתורה זה ניחא דהיינו שמביאין ראי' מן התורה שצ"ל ענין המלוכה, אבל מה"ע שופרות להמשכת המלוכה. גם צ"ל מה שמקדימים מלכיות לזכרונות דלכאו' אחר שממשיכים בחי' המלוכה הרי המלך זוכר את עמו וא"כ מהו עוד ענין זכרונות. ולהבין כ"ז ילה"ק משנת"ל בענין ארוממך אלקי המלך דאלקי הוא לשון כח ול' אלקות, דלכאו' הן ב' ענינים מובדלים. דאלקות הוא בחי' גילוי אור, וכח הוא בחי' כח נעלם. דעם היות שאור הוא למעלה מבחי' כח שהרי עיניינו גילוי העצם הרי יש מעלה בכח על האור שהוא פועל בבחי' התחדשות שהפעולה אינה כמהות הפועל, ואילו באור הפעולה היא כמהות הפועל ואיננה פועלת שינוי. שהרי בבחי' כח הפועל הוא ברוחני והפעולה היא כבר בגשמיות. שיב) וביאור הענין ילה"ק דהנה יש ד' ענינים שהן חלוקים זמ"ז ויש בכ"א יתרון על זולתו, והן 1. העלם וגילוי, 2. יש מאין, 3. עצם והתפשטות, 4. וכח ופועל. דהנה בהעלם וגילוי הרי אין הגילוי דבר חדש מן ההעלם, דהיינו שאותו דבר הנגלה, כבר הי' כמו שהוא במציאותו ממש רק שבהעלם, וכמו עו"ע הרי מציאות העלול כבר נמצא בהעילה רק שהוא בו בהעלם וממילא הוא בבחי' דקות ורוחניות יותר, וכשמתגלה נעשה יותר בבחי' מציאות, אבל מ"מ עצם מהותו כבר הי' בעילה ואין בזה התחדשות. וכמו במח' ודבור הרי אותיות הדבור כבר ישנם במח' תחלה והו"ע דבור שבמחשבה, וכידוע דמח' שבמח' הו"ע מחשבת שכל, דהיינו מה שחושב את השכל לעצמו שמאיר שם אור השכל ואין האותיות מורגשים כ"כ , ודבור שבמח' הוא שמסדר במח' אותיות איך לדבר, וכמו לאמר ד' פעמים בינו לבין עצמו שזהו הדבור כמו שהוא לעצמו והוא דבור שבמח' , שכאן מורגשים האותיות, ובא אח"כ למחשבה שבדבור, שזהו מה שחושב בעת שמדבר שהאותיות מורגשים כאן יותר מבדבור שבמח', ובא מזה הדבור שהן אותיות המורגשים אל הזולת, והם מוכרחים זל"ז דאי אפשר להיות דבור בלי מח' שבדבור שיחשב מה שהוא מדבר, ומח' שבדבור א"א להיות בלי דבור שבמח' (שז"ע מכלל שהוא צריך לפרט ומפרט שהוא צריך לכלל , וכמ"ש בזהר כלל ופרט אצטריך זל"ז), הרי אין זה התחדשות כלל שכבר היו האותיות קודם רק יצאו מהעלם אל הגילוי. וכמו"כ הוא במדות הנולדים מן השכל הרי המדות נמצאים כלולים תחלה בשכל והוא ההתפעלות שכלי, וכשבאים אח"כ בגילוי בלב (האדם) אין בזה התחדשות רק מהעלם אל הגילוי לבד, שהרי המדות ישנם בלב קודם ג"כ רק שהן בהעלם ומתעוררים בבחי' גילוי ע"י השכל וההתפעלות שכלי. ולכן בהעלם וגילוי יש שיעור ומדה להגילוי ולכן נכלה ונפסק בגבול מסויים, מפני שגם במקורו הוא בבחי' מציאות והוא בבחי' מדה וגבול, וכמו שהוא במקורו כן הוא בא בגילוי. וכמו באותיות הדבור שיכלו כשיכלה קצבת אותיות המח', וכן מבח' המדות שהן כפי אופן המדות שבשכל, דלפי אופן שנתפעל בשכלו בהענין כן הוא התפעלות הלב, שהרי המדות בכלל הן כפי אופן השכל המחייב את המדה, כי גם השכל הוא בבחי' מציאות דבר ובבחי' הגבלה, ולפי אופן חיוב השכל בהמדה אם באהבה ביותר או בפחות וכן ביראה וכו' לפי אופן התפעלות השכל כן הוא התפעלות הלב, וכ"ז הוא מפני שבא שלא בבחי' התחדשות והיינו דגם במקורו הוא בבחי' מציאות דבר ובאופן כזה הוא בא בגילוי. ויש מעלה וגרעון בהעלם וגילוי,מעלה מה שהגילוי הוא בקירוב אל ההעלם, והגרעון בזה הוא בכמה ענינים, הא' אין בזה הפלאה,חידוש, שינוי. הב' שהגילוי הוא בבחי' מציאות שהיה כלול כמו שהוא במציאותו במקורו וההתגלות שלו הוא יש מיש. משא"כ בבח' כח בעיניין ההתחדשות שנתחדש דבר שלא הי' כלול במקורו דבמקורו הוא בבחי' אין, ע"כ עם היות שנתחדש בבחי' מציאות דבר הנה באמת אינו בבחי' מציאות כלל דגם כמו שנתהווה הוא בבחי' אין באמת, וכידוע דהביטול דאין עוד הוא בהיש דוקא, וזהו שיתגלה לעתיד שהיש יהי' אלקות ממש, משא"כ באצי' עם היות שזהו בבחי' ביטול ה"ז רק בבחי' כלא וכמ"ש במ"א. והג' מה שכללות ההמשכה בשרשה היא מהעלם השייך אל הגילוי וגם התוס' אורות שיהי' בזה בגילוי הכל הוא מבחי' ההעלם, מקורו של הגילוי, שאין זה אור חדש, וכמו כשיתוסף ההשפעה בדבור בריבוי השפע ה"ז בא מהעלם – המח' שאין זה אור חדש. אך מה שיתוסף בהדבור מצ"ע מה שלא הי' תחלה במח' כלל, מתוסף לפעמים ענינים שלא הי' בהשגתו תחלה זה יהיה בבחי' אור חדש. וכמו"כ במדות כשיהי' בהם ההתפשטות ביותר הכל הוא מן השכל ומההתפעלות השכל, אבל מה שיכול להיות במדות בתוספת תוקף ההתפעלות יותר משכל המולידן זהו באמת מעצם הנפש שלמעלה מהשכל וכמשנת"ל פ' רנ"ב דהמדות בעצם הן התגלות ההשרשה טבעית .