ב"ה

צייר לך ציור

אחד מהעקרונות החשובים בהבנת מידות נפש האדם קשור לטיבן של המידות: המידות הטבעיות שה' טבע בנו ועימן באנו לעולם, כולל המידות שמקובל ליחסן לנפש הבהמית, אינן רעות ושליליות במהותן, ואדרבה הן חיוניות ונצרכות.

לדוגמה: מידת התאווה לאוכל הכרחית וחיונית. בלעדיה האדם עלול להיחלש ולא לשים לב ל'איתותים' שגופו משדר לו שיש לו צורך במזון; מידת הפחד חיונית לקיום של האדם, שכן בלעדיה האדם עלול לנהוג בקלות דעת ולא להישמר מפני סכנות וכדומה.

ועם זאת כולנו 'יודעים' שמידות התאווה והפחד אינן נחשבות 'משובחות' במיוחד. אם כן, מה גורם למידות החשובות האלה להפוך למידות שליליות? מהי הנקודה שבה מידה טבעית חיונית הופכת להיות בעייתית ואפילו רעה? נראה שהבעיה אינה טמונה במידה עצמה אלא ב'ציור' שהיא נמשכת אליו. המידות הטבעיות של הנפש אינן רעות, אבל ה'יצר' הרע (מלשון ציור רע), הוא המושך אותן למטה.

כאשר המידה והרגש הטבעי שבאדם באים לידי ביטוי ומתגלים במציאות, הביטוי הזה תלוי בציור שכלי המצוי במוחו ובמחשבתו של האדם, והוא שמנווט את המידה. ציורים בעייתיים ושליליים מפנים את מידה למקום לא טוב, ואז היא נעשית מידה רעה.

לדוגמה: אדם שבדמיונו מצטיירת מהות מאיימת שנשקפת ממנה סכנה, ובמילות הנביא: 'צל הרים – כאנשים' (שופטים ט, לו). הסכנה קיימת בדמיונו בלבד ולא במציאות, ובכל זאת האדם חווה תחושות של פחד וחרדה. אנרגיית הפחד הטבעית, שאינה רעה במהותה, מתחברת לציור המחשבתי הדמיוני, והוא הופך את רגש הפחד לשלילי, משתק ומזיק.

על דרך זה מידת התאווה, האנרגייה המקורית שלה נצרכת לקיום האדם. ה'ציור' שבתודעתו של האדם משפיע על המידה: אם ה'ציור' נכון ובריא – המידה תפעל בהיגיון, אך אם נוצר מסיבה כל שהיא 'ציור מחשבתי' מעוות, הוא ישפיע על המידה בהתאם. הקושי הגדול במקרה זה הוא שה'ציור' הזה מוליך את האדם שולל: הוא מוביל את המידה לכיוון הרסני אבל יוצר אצל האדם תחושה והבנה שהכיוון שאליו הוא הולך מוביל אל הטוב.

'ציורים' נכונים ואמיתיים הקיימים במוח מפנים את המידה לכיוון חיובי. אין הכוונה רק למידה אלוקית, המופנית כלפי מעלה, כמו אהבת ה' או יראת ה', אלא גם מידת האהבה או הפחד בענייני העולם, שאלו מידות של הנפש הבהמית שעניינה קליפת נגה, שמעורב בה טוב ורע. מידות אלו יכולות להיות חיוניות והכרחיות בבחינת "הטוב שבנוגה", וגם בהם ניתן להשתמש לעבודת ה'.

 

לבנות 'ציור' מתוקן

זו הסיבה שהעבודה העיקרית של האדם לתקן את מידותיו, נעשית – כמוסבר בתניא – ב'מוחין'.

האדם צריך ליצור בשכלו ובמחשבתו 'ציור' אמיתי של המציאות: כאשר תצטייר בשכלו תמונה אמיתית ובהירה, המידות שלו יימשכו באופן טבעי אל אותו דבר טוב.

ה'ציור' המתוקן נעשה לכל לראש על ידי לימוד והעמקה בתורת החסידות, המלמדת אותנו על ה'ציור' של אחדות ה' שצריך לשכון בראשנו. ובפרט באמצעות השיחות והאיגרות של הרבי, המלמדות אותנו מהי דרך ההסתכלות הנכונה בעצמנו ובאירועים המתרחשים במציאות שסביבנו.

באופן מפורט יותר, ה'מוחין' עצמם מחולקים לחוכמה, בינה ודעת. החוכמה והבינה עניינן הלימוד ואגירת הידע, אבל לתיקון המידה לא די בהם. על עיקר התיקון מופקדת ה'דעת', שעניינה ההזדהות וההפנמה עם הידע הנרכש, כדי שמסקנותיו לא יחלפו ללא השארת רושם אמיתי. בלא ההזדהות וההפנמה הרושם הזמני יחלוף, וה'ציור' המעוות של המציאות והקליפה יחזור, ועימו ישובו גם הרגשות השליליים של הפחד וכדומה.

לימוד החסידות הוא השלב הראשון שבו אנו 'בונים' את ה'ציור' המתוקן שמבטא את התפיסה העמוקה של המציאות, אך עיקר העבודה יבוא לאחר הלימוד עת נשנן ונחזור עליו. כדי שהמידות תימשכנה אל הטוב, על האדם לצייר ולדמיין שוב ושוב את הרעיונות המתוקנים במחשבתו, ומשָם הם ישפיעו עליו בכל תחומי החיים.

וכדבריו של הרבי הרש"ב (ליקוטי דיבורים חלק א', ליקוט ז', שיחה לחג השבועות תרצ"ד): "כשאחד מתייגע ביגיעת בשר וביגיעת נפש בסוגיה בגליא שבתורה, או בהשכלה בפנימיות התורה, שעד שהוא מבין את הענין היטב, הענין אצלו בשקלא וטריא, אך אחרי שהענין 'הונח' אצלו היטב, הוא מסתכל עליו כפי שמסתכל על דבר מצויר, שכן, הענין השכלי מצטייר במוחו בדוגמת דבר, כמו ציור הנראה לעניים".

 

'ציור' של גאולה

'ציור' הגאולה השלמה קיים אצל הרבי מאז קטנותו, כאותה עדות מופלאה של הרבי במכתבו, אשר "מיום הולכי ל'חיידר' ועוד קודם לכן התחיל להתרקם בדמיוני ציור הגאולה העתידה". אך הרבי דורש גם מאיתנו לשנות את ה'ציור' הפנימי, ולהשתחרר מה'ציור' הגלותי של המציאות. שיחה אחר שיחה, הרבי מנסה 'לשכנע' אותנו, להאמין ולראות את המציאות האמיתית, המצוירת ב'ציור' של גאולה.

דוגמה מוחשית לכך מופיעה בשיחת הרבי בשבת ט' באב תשנ"א, שעות ספורות לפני כניסת הצום. במחשבתו של האדם החושב על הערב המתקרב, נוצר באופן טבעי 'ציור' של אכילת סעודה מפסקת לקראת הצום. בשיחתו, הרבי מלמדנו על 'ציור' אחר שצריך להתרקם במחשבתנו: הרבי נושא שיחה שלמה על מעלתו של יום זה, ומלמדנו שה'ציור' היחיד שצריך להתרקם בראשנו הוא 'ציור' הגאולה האמיתית והשלמה. הרבי לא מסתפק בהסבר כללי על מעלתו של היום, אלא ממחיש לנו כיצד זה קורה ב'ציור' מוחשי:

"ובפשטות – שיהודי מאמין באמונה שלימה, שמשיח צדקנו… נכנס כעת ממש לבית הכנסת, יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו, הוא מוליך את כל בנ"י בתוך כלל ישראל לארץ הקודש, לירושלים עיר הקודש, להר הקודש, לבית המקדש השלישי… ברגע זה ממש בשבת תשעה באב ה'תנש"א, כך שעשירי במנחם אב – עשירי יהי' קודש – נעשה כבר קודש, נהפך ליום טוב ולששון ולשמחה…"

זו גם המשמעות של שבת חזון, שבה מראים לכל אחד את בית המקדש השלישי. במחזה האמיתי של המציאות נמצא בית המקדש, מקום השראת השכינה – בנוי ומשוכלל, ולא ה'ציור' המעוות שהתרגלנו אליו קרוב לאלפיים שנות גלות. עלינו מוטל להחדיר למחשבותינו את ה'ציור' הנכון ולהפנימו גם בתודעה הגלויה, ובשבת חזון הדבר אפשרי יותר מתמיד.