מי אשם בחסרון הפרנסה?
בתשובה ליהודי שכתב לרבי על הידרדרות במצב עסקיו וכניסתו לחובות, הצביע הרבי על נקודה שורשית שעומדת ביסוד כל מצב הביש שתיאר וכתב לו (אג"ק ח"ו איגרת א'תרסג): "…והעולה על כולנה מהנראה בכתבו, שנפל ברוחו ובמילא נחלשה אצלו גם מדת הבטחון שלו".
והוסיף וכתב: "וכותב הנני בזה העולה על כולנה, כי עפ"י המובא בספרי הקדש בכלל ובספרי חסידות בפרט, הרי בזה תלוי הכל, מדת הבטחון הנה היא קנה-המדה להתקשרות ודביקות ענינים גשמים של האדם עם הבורא ב"ה, ואם הדביקות היא במילואה, אז בודאי אי אפשר שיהי' כל חסרון, כיון שלמעלה אין ענין זה כלל וכלל".
במכתב זה אנו מוצאים הגדרה חשובה בעניין הביטחון: אדם הבוטח בה' מחבר את ענייניו הגשמיים לה'. כאשר ישנו חיבור ודבקות כאלה, לא יכול להיות שום חיסרון, מאחר שלמעלה אין שום חיסרון, כמובן.
בחירה בפנימיות
רעיון זה יובן על פי המבואר באיגרת י"א בתניא ("להשכילך בינה") שבה קובע אדמו"ר הזקן כי "באמת אין רע יורד מלמעלה והכל טוב רק שאינו מושג לגודלו ורב טובו," וחותם את האיגרת: "ובאמונה זו באמת נעשה הכל טוב גם בגלוי".
היינו: הסיבה שיהודי יכול, בכוח הביטחון בה' והמחשבה הטובה, לשנות את המציאות לטוב נראה ונגלה, היא העובדה שבשורש הנעלם של המציאות הכול באמת טוב בתכלית.
וכשאדם מקדים בנפשו את עניין האמונה שהכול מאת ה’ בין שהוא נראה טוב ובין שהוא נראה ח”ו להפך, הוא מתעלה לשורש הנסתר של המציאות הגלויה, ששם הכול טוב, ומשם יכול להמשיך גם טוב גלוי לתוך המציאות בכוח הביטחון בה’.
זהו אתגר גדול, מאחר שהקב"ה ברא את המציאות באופן כזה שיש בה חיצוניות ופנימיות. בעומק המציאות ובפנימיותה הכול טוב – "טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו", אלא שלא תמיד הטוב גלוי וניכר לעין. תפקידו של היהודי להתייחס אל הפנימיות של כל דבר, ולא רק אל החיצוניות.
הטוב והרע הם שני צדדים של אותו דבר – חיצוניות ופנימיות, ומשום כך לאדם בחירה: האם יתמקד בחיצוניות או בפנימיות? הדבר בידו.
ככל שתגבר ההתמקדות של האדם בעצמו ובצדדים החיצוניים של המציאות שסביבו, התמונה שתתגלה לעיניו תהיה שלילית יותר; וככל שיתבונן ויתעמק בה פנימה, הוא יגלה את הטוב הרב הצפון בה. ההיסמכות על ה' היא החלטה מודעת להתגבר על הצד החיצוני, המסתיר, ולבחור בפנים ובשורש, שהוא מקור החיים, והוא טוב מוחלט.
במה אתה דבק?
אחד הרמזים למהות הביטחון טמון בשתיים מאותיות השורש של המילה (בט"ח) – טח שבהצטרפן זו לזו משמעותן הבסיסית קשורה להידבקות, הדבקה וכדומה (כמו טיח). כשאדם בוטח בה' הוא דבק בו. ההפך מביטחון הוא ניתוק ופירוד.
מאחורי כל תרי"ג מצוות וחובתנו בעולם, עומדת נקודה בסיסית ועצמית של עצם הקשר עם הבורא: "ואתם הדבקים בה' אלקיכם" – הקשר מתבטא בהיסמכות על ה' וברגיעה הפנימית הבאה בעקבותיה.
חוסר ביטחון בה' מביא את האדם 'להאשים' את הבורא במה שעובר עליו, אך האמת היא, כפי שמשתמע מהמכתב האמור, שהכול תלוי באדם עצמו, בבחירתו החופשית. אם הוא בוחר לבטוח בה', הוא מדביק עצמו אל מקום שבו אין שום חסרונות כלל, ובעשותו כן הוא 'ממשיך' את הטוב הקיים בפנים גם אל המציאות החיצונית, וזוכה גם בחיים גשמיים טובים ומאושרים יותר.
מתוך הבנה זו נוכל לפרש את מאמר חז"ל "הכול בידי שמיים חוץ מיראת שמיים": כל מה שקורה בעולם איננו בידיים שלנו חוץ מדבר אחד – יראת שמיים. כלומר, אם האדם סומך על ה' ובוטח בו (ההיסמכות והביטחון תלויות בעבודתו ובבחירתו שלו), ממילא יומשך הטוב גם בכל הדברים האחרים, שהם "בידי שמיים". זו נקודת הבחירה של היהודי: לבחור להיסמך על ה' ולהירגע בכך, ובזה הוא ממשיך על עצמו וחייו טוב גלוי.
פנימיות הגלות
הצד של הגלות וההסתר הוא החיצוניות של המציאות. החיצוניות מטבעה – חסרה, והפנימיות, לעומתה, טובה ושלמה. מי שמסוגל לראות את הפנימיות, רואה גם בתוך המציאות החיצונית של הגלות את הגאולה, והוא דומה ל"רבי עקיבא המצחק" כשרואה שועל יוצא ממקום קודש הקודשים.
ככל שמתקרבים לזמן הגאולה, הרבי מלמד אותנו, כי גם בימי האבל על החורבן יש להביט ולהתבונן בטוב הפנימי הנמצא, אם כי איננו גלוי, בגלות ובחורבן, ללמוד את הלכות בית הבחירה ולהתחזק בציפייה לגאולה, בביטחון מוחלט, הממשיך את הפנימיות הטובה גם בגלוי.
