ב"ה

הרב יצחק ערד

תענוג של גאולה

בשיחת פרשת פנחס תשמ"ד, ביאר הרבי בהרחבה ב'אותיות' מיוחדות את הצורך להשתחרר מהחשיבה הגלותית, במהלכה אף הביא דוגמה ליהודי ש"מחדיר לעצמו ענין של גלות עד שאינו יכול להשתחרר מזה". וכך אמר הרבי:

יהודי "תמים" עם כל המעלות כו' – יושב בהתוועדות של יום השבת, ומיצר ודואג. מה קרה – הרופא אמר לו שיתכן שלאחרי השבת יצטרך לעבור ניתוח.

מה יש לך לדאוג לכך ביום השבת – הרי "כל מלאכתך עשויה", ובנידון זה – כל הטיפולים וכו' נעשו כבר! ומה שלאחרי צאת השבת תצטרך להתנהג ע"פ ציווי התורה לשמוע לדברי הרופא – הרי זה ענין השייך רק לאחרי השבת, ואם כן, מדוע אתה צריך למשוך על עצמך דבר בלתי רצוי?! ובפרט שהדבר ניכר בפניו, ומפריע גם לאלו העומדים מסביבו!

זאת ועוד: עומדים תיכף להתפלל תפילת מנחה, שבה אומרים "ואני תפילתי לך ה' עת רצון" . . ואם כן, הרי זו שעת הכושר לבטל ענינים אלו מכל וכל, ובודאי שאין לך להיות מיצר ודואג על כך!

בשיחה זו אנו רואים קשר ישיר בין מנוחה וביטחון בה', לבין יום השבת והגאולה.

הביטחון בה' עניינו "מנוחת נפש הבוטח" (כהגדרה בשער הביטחון) הבאה מתוך היסמכות שלמה על ה'. בששת ימי החול, האדם חסר מנוחה: הוא עסוק ברדיפה ובשאיפה להשלים את חסרונו, ואילו יום השבת הוא יום המנוחה, לא רק מנוחה ממעשה אלא גם מנוחה ורגיעה נפשית. יהודי צריך להרגיש ביום השבת שהכול נמצא בשלמות, כל מלאכתו עשויה, מתוך שלמות ותענוג – "וקראת לשבת עונג".

לא לרצון בלבד

הסברת הענין בכוחות הנפש: בעל-מודע של כל אדם מצויים ופועלים שני כוחות מרכזיים: 'תענוג' ו'רצון'. אלו שתי 'תנועות' הפוכות. התענוג עניינו מנוחה ושלמות פנימית, ואילו הרצון נובע מתחושת חוסר, המעוררת את האדם לרצות ולשאוף להשלמתו.

ביום השבת שבו הכול קיים בשלמותו, מתגלה 'התענוג', ואילו בימי החול שבהם האדם עסוק בעיקר בהשלמת מחסורו, בא לידי ביטוי כוח ה'רצון'.

האדם במהותו 'מהלך', מתקדם ומשיג יעדים במהלך חייו. הדבר שמעורר את ההתקדמות והשינוי הוא כוח ה'רצון' והשאיפה, אך אחד העקרונות החשובים המאפשרים לאדם הליכה והתקדמות אמיתית ויציבה, ללא משברים ותסכולים, הוא שלרצון מתלווה תחושת 'תענוג' פנימי ומנוחה.

כאשר עוצמתו של כוח ה'רצון' רבה מדי ללא וויסות ואיזון, הוא מעורר התנגדות לרוגע ולשלווה. במצב כזה הנפש חשה כל הזמן תחושת חוסר קיצונית, וממילא רצון חזק לעוד ועוד, בתחושת מתח ואיום. לעומת זאת אדם שהצליח לפתח בעצמו רוגע ושלווה פנימית, וערכו העצמי, האלוקי, ברור לו ואיננו מותנה בגורמים חיצוניים, הרצון להתקדמות ולהשלמת החוסר לא יעורר בו תחושה מטלטלת של כמין איום על קיומו ומקומו.

אדם שילמד לאזן את רצונותיו, להשתמש בהם ככוח דחף ומניע להתקדמות, מבלי שיהפכו לכוח המשתלט על עולמו הפנימי, יוכל לפתח את תודעת הביטחון בקלות יתרה.

אל תתפשט ולא ידרכו עליך

ידוע הסיפור על אחד מחסידי הצמח צדק שהתלונן לפניו ש"דורכים עליו בבית המדרש", וענה לו הצמח צדק: "מי אמר לך להתפשט בכל בית המדרש, שבכל מקום שדורכים – זה עליך?!".

כאשר אתה נמתח ומתפשט לכל עבר ויוצא מגבלותיך, התוצאה היא ש"דורכים עליך" (אין מקום שבו אפשר לדרוך מבלי לדרוך עליך). תכונת ה'רצון' הלא מאוזן שהוא מתפשט ונמשך, ועלול לצאת מגבולותיו. הוא רוצה עוד ועוד, ואף פעם לא מגיע לתחושת שובע ונרגע. באופן כזה, חסרה מנוחת הנפש והשלווה, ומרגישים כל הזמן איום מהסביבה.

היכולת להיות רגועים ושלווים מתוך גילוי ה'תענוג' והשלמות הפנימית, בעצם היות האדם מחובר לבסיס נשמתו שהיא "חלק אלוקה ממעל ממש", מביאים את האדם, ביחד עם ההתקדמות וההליכה, גם להישאר בבסיס מקומו ולהיות מאושר שם.

תענוג כבר היום

המנוחה וה'תענוג' ביום השבת, הם כעין המנוחה והשלמות שתתגלינה בגאולה. ששת ימי החול הם כנגד "שית אלפי שנין" של קיום העולם, שבהן אנו עסוקים במילוי רצון ה' בעולם, אך בגאולה, הנמשלת לשבת, "יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים", מתגלים השלמות והתענוג האלוקי.

מסיבה זו, אחד מהעניינים שיתגלו בשלמות בגאולה הוא כוח ה'תענוג' האמיתי שבאדם.

זהו גם הפירוש בדברי הרמב"ם שלעתיד לבוא "המעדנים יהיו מצויים כעפר" (ראה שיחת י"א בניסן תשמ"ה). התענוג יתגלה בצורתו השלמה ביותר. השלמות אכן תתבטא בגשמיות, אך גילוי זה יהיה ביטוי וסמל לגילוי העיקרי – ברוחניות. ידיעת האלוקות בעתיד לא תהא רק לימוד 'השגי', אלא הלימוד יחבר את הלומד אל מהותו הפנימית והעמוקה ביותר, הנשמה שנתן בו הבורא. כאשר ייווצר החיבור הזה, הוא יחוש שלמות פנימית ושלווה, ותענוג עילאי שנובע מעצם הנוכחות האלוקית, "אז תתענג על הוי'".

כשנמצאים ערב הגאולה, וצריכים לחיות גאולה, יש לפתח בתוכנו את כוח ה'תענוג' בענייני הקדושה: לא רק לעשות ולבצע את המוטל עלינו בקבלת עול, אלא גם מתוך תענוג ושמחה, שלווה ונחת, באמצעות לימוד החסידות והליכה בדרך המלך שהרבי מורה לנו.