ב"ה

דרכו של הבינוני – פרק 14

התורה – לא רק ספר חוקים

"אין מים אלא תורה"

אחד הדימויים המפורסמים ביותר בנוגע ללימוד התורה, הם דבריו של ישעיה הנביא: "הוי, כל צמא, לכו למים", אשר משמעותם של המים המתוארים כאן, לפי פירוש חכמינו זכרונם לברכה, הוא לימוד התורה.

הרמז העמוק הטמון בהשוואה הזו, שבין התורה לבין המים, הוא, אשר כשם שהמים יורדים ממרומי השמים אל עומק התהומות, ובכל זאת נשארים הם באותה מהות, ללא שינוי: מים, כך גם התורה (המייצגת את הבנתו ורצונו האינסופיים של הבורא) ירדה ויצאה 'ממקום כבודה', ועברה מסע ארוך של צמצומים וכיווצים, על מנת שההיגיון האלוקי יצליח להיקלט גם בשכל מוגבל של אנשים השוכנים בעולם הגשמי, ובכל זאת, נשארת התורה באותה מהות, ללא שינוי: שכל אלוקי (ורק שהוא עטוף במעטה של שכל אנושי)[1].

התורה היא נצחית! כיצד?

נקודה זו, הרואה בתוך חכמת התורה שלפנינו את שכלו המקורי של הבורא, הינה אחת היסודות העיקריים באמונת בני ישראל.

שכן, תיתכן השקפה שתביט על הלכות התורה (רק) בתור 'הוראות יצרן' של הבורא: הבורא יצר את העולם, ובכדי שהוא יוכל לפעול כראוי, נתן הוא לאדם הוראות הפעלה כיצד להשתמש כראוי במערכת.

לפי הסתכלות זו, ייתכן מצב תיאורטי בו התורה עלולה חלילה להשתנות. שכן, אם הלכות התורה אינן אלא הוראות הפעלה, הרי שכאשר יחול שינוי במצב העולם או אצל בני האדם, נוכל לחשוב בטעות שההוראות המקוריות כבר אינן רלוונטיות למצב הנוכחי, ח"ו.

האמונה היהודית, אמנם, רואה את הדברים להיפך לגמרי: כל הלכות התורה (גם אלה המתייחסות למצבים הכי גשמיים ואנושיים, גם הן) אינן אלא השתקפות של חכמתו האבסטרקטית של הבורא, המנותקת מהעולם האנושי הרבה יותר ממרחק של מליוני שנות אור. החכמה האינסופית של הבורא, היא זו שיוצקת את התוכן להלכות המצויות לפנינו (ראה הערה[2]).

לפי השקפה זו מובן, אשר לא ייתכן מצב שבעולם, בו הלכות התורה תשתנינה חלילה, שכן בדיוק כמו שהבורא עצמו אינו משתנה לעולם, כך גם ההלכות המגלמות את 'משיכת הנפש' ו'ההיגיון' של הבורא אינן יכולות להשתנות לעולם.

לימוד הרמב"ם

לאור זאת מובן, מדוע תורת ישראל עוסקת גם בדינים תיאורטיים לחלוטין, שלא היו מעולם וגם לא יקרו אי פעם, שכן חכמי ישראל השקיעו רבות מזמנם ומעיונם פשוט ללבן ולנתח את רצונו והבנתו של הבורא על מנת 'להכיר את הבורא' טוב יותר, גם אם הבנה זה לא תבוא לעולם לשימוש ברמה הפרקטית של ההלכות.

דרך אגב, זוהי גם אחת הסיבות לתקנה של הרבי, שכל איש ואשה ילמדו את תרי"ג המצוות מתוך ספריו של הרמב"ם, ה'יד החזקה' (בעיקר לגברים) ו'ספר המצוות' (בעיקר לנשים),

שכן הרמב"ם הוא הפוסק היחיד מבין פוסקי ההלכה שמסכם את כל הלכות התורה כולן, ללא יוצא מן הכלל, גם את ההלכות שאינן רלוונטיות מבחינה מעשית[3]. וכאשר אנו לומדים את ההלכות מתוך ספריו של הרמב"ם אנחנו זוכים להכיר את רצונו השלם של הבורא, על כל חלקיו.

המשך בפרק הבא

(על פי פרק ה בתניא,

מעובד משיעוריו של הרב יצחק ערד.

כתיבה ועריכה: הר' נחמיה גרייזמן)

[1] ראה בשיעור הקודם מעלה זהה בנוגע למצוות

[2] ברור הדבר, אשר גם לפי הסתכלות זו – התורה היא היא מקור הברכה והחיים. אך זוהי רק תוצאה והשתלשלות ממעלתה העצמית והבסיסית: רצון וחכמת הבורא.

[3] כלומר: התלמוד הוא זה שדן בהלכות המופשטות, המקוריות. פוסקי ההלכה, שנחלצו לעזור לעם לקיים את המצוות במעשה, לקטו מתוך התלמוד רק את ההלכות שרלוונטיות מבחינה מעשית ואותן הן סכמו בספריהם. הרמב"ם, בשונה משאר הפוסקים, קיבץ מתוך התלמוד את כל ההלכות, גם את אלה התיאורטיות, וכינס אותן בספר ההלכה שלו, לצד ההלכות המעשיות.