הרבי מתייחס אלינו כילדים גדולים!
בהתבוננות ביחסו של הרבי אלינו, החסידים, במרוצת שנות הנשיאות, מצינו שחלו בו שינויים גדולים במעבר מתקופה לתקופה.
בראשית שנות הנשיאות ההרגל היה לפנות לרבי בכל שאלה ובעיה, הן שאלות הנוגעות לחיי היום-יום של הפרט הן שאלות כלליות של הנהגה וצו השעה. קהל החסידים התרגל לקבל תשובות ברורות ומפורשות לכל שאלה.
אך ככל שנקפו השנים נראה היה שההדגשה היא על עבודתנו "מלמטה למעלה". ה'יחידות הפרטית' הפכה ל'יחידות כללית'. ביטויים כגון "כעצת ידידים מבינים" ודומיהם בתשובותיו של הרבי הפכו שכיחים יותר ויותר, ובהמשך – השיחה הידועה של כ"ח ניסן תשנ"א: "אני את שלי עשיתי . . הנני מוסר העניין אליכם…". ובפרט לאחר הזמן של כ"ז אדר, ואח"כ ג' תמוז, שאף שודאי שגם היום הרבי מורה דרך ומשיא עצות באופנים שונים, וכמו שרואים במוחש, אבל החשיבות המיוחסת לעבודה מצד התחתון, לפי גדריו שלו, גוברת.
בהתבוננות שטחית נראה שבאופן זה טמון חיסרון, לפחות מבחינתנו – המקבלים, כאשר לא תמיד זוכים למענה ברור ישיר, שהרי מי מאיתנו אינו רוצה לקבל הוראה ברורה וישירה מהרבי, ללא שום העלם והסתר וללא שום פרשנות?! אך בהיותנו יהודים חסידים המאמינים שאנו מתקדמים אל הגאולה, נדרשת מאיתנו התבוננות מעמיקה, ומתוכה נוכל ללמוד הוראה והדרכה 'בדרך אפשר' מעניין זה.
יחס של בגרות
ובהקדים, המובא בפרשתנו פרשת חוקת (שהשנה, ג' תמוז חל בשבת פרשת חוקת), על הציווי שניתן למשה להוציא סלע מן המים בעזרת דיבור, ועל השינוי ששינה משה מן הציווי, ותחת לדבר אל הסלע, הכה בו.
וידועה התמיהה: הכיצד ייתכן שמשה רבנו המרה פי ה' והכה את הסלע ולא דיבר אליו? על חומרת החטא אנו לומדים מחומרת העונש. בשל מעשהו נשללה ממשה הזכות להכניס את עם ישראל לארץ, ענין שגרר בעקבותיו עיכוב הגאולה כולה, כידוע שאילו הכניס משה את ישראל לארץ ישראל, הייתה באה הגאולה האמיתית והשלמה, ולא היו יוצאים לגלות. ואם כן – העיכוב בגאולה השלימה נגזר בשל אותו החטא.
הסברים רבים נאמרו על פרשה זו, אך אנו נתמקד בהסבר שכותב אדמו"ר מהר"ש (ד"ה שחורה אני תר"ל על יסוד דברי המדרש): הסלע מסמל את בני ישראל, והסיבה שמשה הכה את הסלע הייתה בגלל המחשבה שהעם נמצא במצב של 'קטנות' ואיננו מסוגל להבין מילים בלבד. כשם שיש מצבים שבהם ילד קטן אינו מבין שמדברים אליו, וכדי להבהיר לו מה עליו לעשות או ממה עליו להימנע, יש לנקוט כפייה והכאה, כך קרה גם במקרה הזה. הכאת הסלע ביטאה שעם ישראל בדעתו של משה נמצא במצב של 'קטנות', ובהיותו במצב זה – אין הוא ראוי להיכנס לארץ ישראל.
כוונת ה' בציווי למשה לדבר אל הסלע היא להביא את עם ישראל לאחר ארבעים שנה במדבר למצב של 'גדלות', מצב שבו אין צורך בכפייה או בהכאה כלל, אלא די בדיבור בלבד כדי להניעם. ואילו היו מגיעים למצב הזה, היו נכנסים לארץ ישראל, וזוכים לגאולה האמיתית והשלמה. עד כאן תוכן דבריו של האדמו"ר מהר"ש בקצרה.
מדברים אלו אנו מבינים כי התנאי שהיה חייב להתקיים כדי שתתאפשר הכניסה לארץ ישראל, כלומר ההגעה אל הגאולה האמיתית והשלמה, הוא מצב של 'גדלות'. כל עוד עם ישראל טרם הגיע למצב הזה, ונדרשות כפייה ואפילו הכאה כדי שיקיים את ציווי ה', התנאי לא התקיים, ומצבו אינו מאפשר להכניסם לארץ ישראל.
כדי לסבר את האוזן, ננסה להסביר את הדברים בעזרת משל-דוגמה משדה החינוך: כשהילד רך בשנים, יכולת ההבנה שלו מועטת, ודברים רבים נשגבים מהבנתו. בתקופה זו הסברים ושכנועים הם חסרי תועלת, וצריך לתת לו הנחיות ברורות ולומר אותן בתקיפות. ככל שיגדל הילד, יכולת ההבנה שלו תגדל ותתפתח, ואזי יהיה די בדיבורים בלבד, וכשיוסיף ויתבגר, גם הצורך בדיבורים יפחת, ודי יהיה ברמז קל. וכאשר יגיע ל'גדלות' אמיתית גם הרמז יהיה מיותר ולא יהיה בו צורך עוד. הבחור הבוגר יהיה מסוגל להבין את הדברים בשלמותם ולאמיתותם בכוחות עצמו.
חינוך אמיתי מציב את המתחנך במקום של 'גדלות', במקום ש'סומכים' עליו ולא מתנהגים אליו כל הזמן כפי שגננת נוהגת בילדים המתחנכים בגנה, שנוהגת לומר להם מה לעשות ואיך לעשות, ואינה סומכת עליהם שידעו את הדברים בעצמם. מובן שקל ונוח יותר לקבל הנחיות ברורות ומדויקות, שכן הסיכוי לטעות קטן וייתכן שאפילו נעלם, אבל אז פירוש הדבר שהמתחנך נמצא כל הזמן במצב של 'קטנות' ואיננו מצליח לגדול באמת.
כלל זה הוא כלל גדול בחינוך. הן ביחס הנכון של מורה ומלמד לתלמידים, הן ביחס הנכון של ההורה לילדיו. ככל שההורה ישכיל לטעת בילד את התחושה שהוא סומך עליו ומאמין בו (ומובן שזה נובע לכל לראש מאמונה פנימית של ההורה או של המחנך בילד, כי בלעדי אמונה זו, המחנך לא יוכל לטעת בילד את התחושה הזאת), הילד יתייחס אל עצמו בגדלות פנימית ויוכל להתקדם הלאה. לעומת זאת, אם השדר שהילד יקלוט ילמד אותו שהוא זקוק למבוגר כל הזמן, ואיננו מסוגל לעשות דברים בעצמו, ואיש אינו סומך עליו, תחושת הקטנות שבו תתעצם, והוא לא יוכל להתקדם ולהתפתח להיות בוגר עצמאי.
כלל זה נכון גם ביחס של משפיע או מחנך כלפי המושפעים הבוגרים שלהם. אם המחנך ימשיך לומר להם על כל צעד ושעל כיצד עליהם לנהוג ומה עליהם לעשות, ויתרה מזאת, הוא גם ימתח עליהם ביקורת בעקבות כל טעות או סטייה מן הדרך, אומנם הסיכוי שלא יטעו – יגבר, אבל הם יישארו 'קטנים' ותלויים בו, ולא יגדלו ויתבגרו באמת.
במאמרי החסידות מבואר שהדברים נוגעים גם לחיים האישיים של כל אחד ואחד. התנהגות של האדם באופן של 'קטנות' כאן למטה, גוררת את היחס המתאים להתנהגות כזאת מלמעלה, ולהפך: התנהגות של האדם כאן למטה באופן של 'גדלות' מושכת כלפיו מלמעלה, בדרך של "מידה כנגד מידה" יחס המתאים למצב של 'גדלות'.
הרבי סומך עלינו
ועל זה הדרך אפשר לומר בקשר להנהגה בזמן הזה – שאין אנו רואים את הרבי בגלוי, ונראה שנדרש מאיתנו יותר מאמץ ועבודה בכח עצמנו, לעשות ולבצע את השליחות של הרבי.
הרבי, משה רבנו של הדור שלנו, מעוניין להכניס אותנו לארץ ישראל ולהביא אותנו אל הגאולה השלמה. וכנזכר לעיל, מתורת הרבי מהר"ש, כדי שהדבר יתאפשר עלינו להיות במצב של בגרות וגדלות, שכן עם שזקוק לגערה, צעקה וכפייה תדיר, איננו ראוי להיכנס לארץ.
הרבי יכול 'לכפות' עלינו בהוראות מפורשות מה לעשות על כל צעד ושעל, אבל באופן כזה פירוש הדבר הוא שהוא אינו סומך עלינו, שאנחנו במצב של 'קטנות', ובדומה לילד הקטן, אנו זקוקים להדרכה פרטנית במקרה הטוב, ובמקרה הטוב פחות – לגערה וליד קשה.
בשינוי שתיארנו לעיל, שככל שעברו השנים בנשיאותו של הרבי, ההוראות הישירות כיצד לפעול הלכו ופחתו, יש משום עדות לצורך שלנו 'לגדול' ולעובדה שהרבי סומך עלינו.
כפי שהרבי מדגיש פעמים רבות, כל דבר שקורה אצל נשיא הדור, נעשה בהסכמתו המלאה. הרבי הדגיש עניין זה פעמים רבות בקשר למאסר ולגאולה של הרבי הריי"ץ וכן בקשר לחסרון בכוח הדיבור שבו (בשיחה הידועה מג' בשבט תשנ"ב). על פי כלל זה ברור הדבר, שכל המאורע של ג' תמוז, הרי זה ברצונו והסכמתו של הרבי.
ואולי הפירוש בזה כנ"ל, שבזה הרבי מראה בצורה הברורה ביותר כי עלינו, הדור השביעי, הוא סומך בצורה השלמה ביותר, והוא בוטח בנו להעביר ולהפיץ את המסר של בשורת הגאולה. הרבי כביכול אומר לנו: "אתם מסוגלים לבצע את השליחות, אני מאמין בכם, אינכם זקוקים שאני יגער בכם שוב ושוב". וכפי שהובא לעיל מהלימוד בפרשתינו, שלב זה הכרחי להבאת הגאולה.
רבים ניסו להספיד את עדת החסידים לאחר ג' בתמוז. הם היו בטוחים שיהיה שבר גדול, וחס ושלום התפרקות של כל החבילה, היל"ת, אך השנים הוכיחו שקרה בדיוק ההפך: הפצת המעיינות, השליחות של הרבי והטמעת בשורת הגאולה בכל העולם כולו הגיעו לשיאים חדשים. ההתקשרות אל הרבי התעצמה. אנחנו לא סמכנו על עצמנו, חששנו מעצמנו, אבל הרבי סומך עלינו. הוא מטיל עלינו את האחריות, והוא סמוך ובטוח שנמלא את משימתנו ושליחותנו בשלמות.
בעומדנו בערב ג' תמוז, יש להתבונן שההעלם וההסתר, אף שהוא רק בחיצוניות וכו', הוא בעצם בא ואומר לנו שעל כל אחד מאיתנו לקבל אחריות אישית לתפקידו ולשליחותו בעולם; על כולנו להתנהג באופן המבטא 'גדלות' ולהבין שהרבי סומך עלינו שנביא את הגאולה. הוא רואה בנו יכולים וראויים להוביל את המהלך העצום הזה של גילוי השכינה בעולם הגשמי.
ואם הרבי מאמין בנו, הבה נאמין גם אנו בעצמנו, ונמלא את השליחות שהוטלה עלינו מתוך שמחה וטוב לבב.
מלבד זאת, נלמד מהרבי את ההנהגה הזאת ונלך לאורה בעשייה החינוכית שלנו: נאמין בכל ליבנו במושפעים שלנו, בילדים שלנו, בתלמידים שלנו, נסמוך עליהם, ונתייחס אליהם באופן של 'גדלות'; לא נראה בהם רק 'מלינים' ו'מורים' (כלשון החומש בפרשה), אלא בני אדם אחראים שניחנו בכוחות אדירים והם מסוגלים לבצע את מה שמוטל עליהם. אין ספק שהאמונה הזאת תגלה בהם ובנו את הכוחות האלה.
