תער"ב - שיעור 20, כרך א - ויהס כלב את העם - עמוד תקיד - דעת - לימודי יהדות באור החסידות

תער"ב – שיעור 20, כרך א – ויהס כלב את העם – עמוד תקיד

תער"ב – שיעור 20, כרך א – שלושת הנפשות: האלקית, השכלית והטבעית – עמוד תקיד, עורך ומסריט: אילן רינדפליש. סיכום: עמ' תקיד: ויהס כלב את העם אל משה ויאמר עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל , וצ"ל מהו אומרו אל משה …וכי היה הדבר נוגע (רק) אל משה, יותר מכולם. גם מהו"ע כי יכול […]
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב print

תער"ב – שיעור 20, כרך א – ויהס כלב את העם – עמוד תקיד

תער"ב – שיעור 20, כרך א – שלושת הנפשות: האלקית, השכלית והטבעית – עמוד תקיד,

עורך ומסריט: אילן רינדפליש.

סיכום: עמ' תקיד: ויהס כלב את העם אל משה ויאמר עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל , וצ"ל מהו אומרו אל משה …וכי היה הדבר נוגע (רק) אל משה, יותר מכולם. גם מהו"ע כי יכול נוכל לה הלא כבר אמר וירשנו אותה, ומשמע שזהו נתינת טעם על וירשנו אותה, וצ"ל מהו הנתינת טעם בזה. ובגמ' דסוטה אמרו עלה נעלה אפי' משה אומר לנו לעשות סולמות ולעלות לרקיע אנו עולים, וגם זה צ"ל מה"ע הסולמות. ולהבין זה ילה"ק משנת"ל דבמדות יש תוקף גדול יותר מבמוחין, דבמוחין יש שינוים, דלפעמים משכיל כך ולפעמים כך והמדות אינם משתנים בעצם מהותן, מפני שהמדות הן התגלות שורש הטבע שבנפש, וזה לפי אופן ההשרשה הטבוע בנפש (במוסתר), והמדות הן התגלות השרש הפשוט וע"כ יש בהם תוקף גדול, ומ"מ יש עיניין שהמוח שליט על הלב, שהנהגת המדות יהיו ע"י המוחין. ונת' שכאשר המדות הן בחלישות דאז הן כלים לאור המוחין ומתנהגים על ידן, דכשהמדות הן בתוקף אינם בטלים אל המוחין רק כשהן בחלישות ה"ה בטלים אל המוחין ומתנהלים ע"י. רנד) וביאור הענין הנה אנו רואין דהגדלת המדות הוא מן המוחין שהרי הקטן מדותיו קטנים. והנה שעדיין לא הגיע לגיל עונת המוחין ה"ה עדיין טבעי לבד, אבל גם כאשר הגיע לעונת המוחין להיות עדיין שכלו בקטנות, גם המדות שלו הן בדברים קטני הערך, וכשיגדל מתגדל גם מדותיו גם בדברים גדולי הערך. הגם שהמדות הן מהות בפ"ע מן המוחין ואין ההתהוות דעצם המדות היא מן המוחין, רק שהמוחין הן כמו מראה מקום ((מגדלאור)) אל המדות, שמראה להם מה שירצה, דהמדות הן חפץ הלב, שרוצה באיזה דבר הטוב, והשכל מראה לו שזה הדבר טוב ואז מתעורר הרצון שבלבו לרצות בו. וכמו עד"מ כשאחד בא ומגיד לחבירו שנמצא אוצר במקום פלוני ה"ה מתעורר במדה לזה, הרי הרצון להאוצר כבר ישנו בו ממקודם רק שלא הי' בהתעוררות כלל, מפני שלא ידע שנמצא כלל, וכאשר זה הודיעו שנמצא אוצר והוא במקום פלוני ה"ה מתעורר ברצון לזה, ((שהרי אם מתעורר, ז"א שכבר היה קיים)) וזהו שהשכל מראה את הדבר הטוב ועי"ז תתעורר המדה, וממילא לפי אופן הגדלת השכל, שמראה לו שטוב הדבר, כך תהיינה המדות. וזהו בד"כ שהגדלת המדות הן מן המוחין. אמנם עיקר ענין ההגדלה הוא ע"י המוחין שע"י זה נמשך אור וחיות במידה שע"י אור זה מהמוחין המידה היא לא בבחי' מציאות ולא בבחי' מורגש. יוצא שעם היות שהמדה היא בהתגברות יותר, מ"מ אינה בבחי' מורגש בגלל אור המוחין והחיות שבה . דזהו כללות ההפרש בין מדות טבעיים למדות שכליים, דמדות טבעיים הן חומריים ופחותים באור המוחין, ומורגשים ביותר בעצמן, ומדות שכליים אינם מורגשים כ"כ, ומרובים באור המוחין. וכמו שהנה"ב הוא טבעי ונה"א הוא שכלי, להיות דנה"ב הוא חומרי בעצם מהותו שיודע רק עצמו ומהותו במורגש ביותר, והנה"א הוא צורי((רוחני)) בעצם, והיינו דעצם מהותו הוא ביטול והמשכה (א ציא) לעליון שממנו. והנפש האלוקית השכלית הו"ע הרצון עצמי וטבעי שבנשמה שהיא בבחי' רצוא תמיד לאלקות, וזהו שהוא שכלי, דהשכל הוא צורה בעצם כמשנת"ל במ"א דהמוחין הן בבחי' עלי' והבדלה, שז"ע שבכל פרצוף הג"ר הן בחי' יום השבת שבו, ובלק"ת כתב על הנפש השכלית שהיא בבח' חיבור הצורה והחומר שהוא בבח' נה"א עם הנה"ב, כלומר הנפש השכלית היא בחי' נוגה שמעורב טו"ר , ואילו דנפש האלוקית הוא בחי' הרצון, רצון עצמי((שלמעלה מטו"ד)). ובענין נפש השכלית מבו' במ"א שזהו בחי' הטוב שבנוגה והיינו מה שיש בכח האדם להשכיל בשכל אנושי על גדולת ה' ולהתפעל במוחו ואח"כ להתפעל בלבו, והיינו עד שגם השכל הטבעי מסכים עם הטבע דנה"א, וזהו הגורם דהניצוץ אלקי דנשמה, דהיינו הרצון שלמעלה מטו"ד, שיהי' מאיר בגוף כמ"ש במ"א. אבל זאת ודאי דגם הנה"א הוא שכלי, רק שיש הפרש גדול, דהשכל דנה"א הוא בח' שכל אלקי, שמשגת אלקות ממש אם בבחי' השגת מהות ועצם אור האלקי, ע"ד השגת אלקות דנשמות בג"ע, וכך גם ההשגה בנבראים בבחי' הרוחניות שבבחי' התהוות העולמות והנבראים מאין ליש ((מלמעלה למטה)) והוא ההשכלה והשגת האין האלקי איך ומה הוא במהותו, והשגה באיכות ענין ההתהוות ((שההתהוות מאותיות השם)), והשגה ואיך הנברא באמת הוא האין האלקי בשורשו בעצם מהותו. משא"כ השכל וההשגה דנפש השכלית באלקות הוא הכל רק מצד הנבראים בבח' השגת המציאות בלבד, וכמו התבוננות בגדולת ה' בענין ההתהוות שנעשה דבר מלא דבר, והתבוננות בריבוי ההתהוות "דמה רבו מעשיך בנבראים" בריבוי עד אין שיעור, "ומה גדלו מעשיך בנבראים העליונים" שבזה נראה ונגלה גדולתו וגבורתו ית' , וכן התבוננות בביטול הנבראים למקור חוצבם((רק בבח' יראה)) ואיך שכולם מהללים ומשבחים ובטלים לאלקות, וכמו שרואה בעצמו ביטול הגוף אל הנשמה שנגרר אחר החיות ובטל לגמרי אל רצונו, כמו"כ כך יבין ביטול הנבראים אל אור וחיות האלקי המהווה ומחי' אותם. ולהיות שהנבראים מנוגה, ע"כ גם השכל המשיג ביטול הנבראים הוא מבחי' הטוב דנוגה שהוא משיג רק מציאות הביטול דנוגה. ויותר מזה מבו' במ"א דגם נשמה האלקית שבתינוק שהיא מסט' דבעירא דכיא שזה הדרגה הנמוכה ביותר דנפש אלוקית, הנה השכל שבה ג"כ מבחי' הטוב שבנוגה ומבו' הענין במ"א, אמנם גם הנה"א הוא שכלי ולכן נק' אדם שהרי מעלת האדם הוא בשכל בחי' רצון פשוט דנה"א שיש בזה בחי' חכמה. וכן הוא ההפרש בין מדות טבעים ומדות שכלים, דמדות טבעים דנפש אלוקית הן בבחי' מורגש ובבח' חומר וגסות, ומדות שכלים הן בבחי' אור וחיות ודקות, בבח' לא מורגש, והעיניין מודגש עוד יותר בגדלות. וזהו עיניין התחדשות ההגדלה שזה ע"י המוחין ולא ע"י הטבע, שהרי כל כח מתגדל מעצמו במשך הזמן שהרי האדם גדל גם המדות מתגדלים אך ההגדלה שדרך הטבע היא שנעשה יותר בבחי' מציאות ובבחי' מורגש ביותר, ובאמת אין זה הגדלה והתחדשות רק התגלות לבד((גדל מבח' כמות)), דענין ההגדלה((באיכות)) הוא שנעשה בזה איזה התחדשות שזה מבח' ריבוי האור וחיות המוחין, שבהגדלת המדות מעצמן ((כמותית)) אין בזה התחדשות אלא רק בבח' התגלות, שהאדם גדל אז הוא בא בהתגלות ובמורגש יותר. ועפ"י הנ"ל יובן מ"ש ויהס כלב את העם אל משה…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן