שני חברים, החכמה והבינה - פרק 10 ב"דרכו של הבינוני" - דעת - לימודי יהדות באור החסידות

שני חברים, החכמה והבינה – פרק 10 ב"דרכו של הבינוני"

כאשר האדם המשכיל ניגש להבין כלל שכלי מסויים חייב הוא לכל לראש לחוש את נקודת ההשכלה, את נקודת המהות והעומק, היסוד והשורש של הדבר אותו הוא משיג בשכלו ('כח החכמה'), שכן בלעדי הבנת היסוד והמהות, האדם המתבונן עלול לטעות בדרכו, ולנתח את ההשכלה בצורה שגויה ומוטעית.
כאשר האדם המשכיל ניגש להבין כלל שכלי מסויים חייב הוא לכל לראש לחוש את נקודת ההשכלה, את נקודת המהות והעומק, היסוד והשורש של הדבר אותו הוא משיג בשכלו ('כח החכמה'), שכן בלעדי הבנת היסוד והמהות, האדם המתבונן עלול לטעות בדרכו, ולנתח את ההשכלה בצורה שגויה ומוטעית.
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב print

שני חברים, החכמה והבינה – פרק 10 ב"דרכו של הבינוני"

ב"ה

דרכו של הבינוני – פרק 10

שני חברים, החכמה והבינה

 

לאחר שלמדנו בהרחבה ובפרטיות אודות שתי הנפשות השורות בקרבו של כל יהודי, האחת: אלוקית וקדושה, הדבוקה בבורא בקשר בלתי נפרד, והשניה: בהמית ואנוכית, העסוקה בפיתוח ה'אני' של האדם, ממשיך הרבי לשלב הבא של ספר התניא: הכרת המבנה השלם של הנפש האלוקית.

הבנה זו תאפשר לנו להכיר מקרוב יותר את הנפש המופלאה הזו, תבהיר לנו כיצד היא פועלת, ובעיקר תיתן לנו כלים כיצד לגלות ולפתח אותה.

*

"מבשרי אחזה אלוקה"

"ואני ידעתי גואלי חי .. ומבשרי אחזה אלוקה". כך מבטא איוב את הכרתו במציאות הבורא: 'אני יודע ומכיר את גואלי החי, אך כאשר אני מתבונן בבשר שלי ("מבשרי"), ההכרה הזו הופכת כה מוחשית, כאילו אני רואה זאת בעיניי ("אחזה").

ובמילים פשוטות: גופו ונפשו של האדם (ה'בשר') משמשים לאיוב כעין משל מוחשי על הבורא, על מציאותו ועל המערכת האלוקית איתה הוא פועל ומתגלה בעולמות.

פסוק זה משמש אבן פינה מרכזית מאד בתורת חב"ד, עם ההדגשה, אשר הסיבה הפנימית לכך שנפשו וגופו של האדם ממחישים לו את מציאות הבורא, היא משום שבאמת לאמיתו, המערכת הפנימית של האדם, אותה נפש המנהלת את גופו ומעניקה לו חיים, היא בעצם העתק מדוייק של המערכת האלוקית בעצמה. וכאילו נאמר שהמערכת האלוקית המופשטת, שכפלה את עצמה, והשתלשלה בשרשרת צמצומים, עד שהפכה להיות נשמתו וחיותו של האדם היהודי בעולמנו זה.

[דבר זה מובן היטב לאור הדמיון של הנפש היהודית עם בן הנולד להוריו (כמבואר בהרחבה בפרקים הקודמים) אשר הבן מהווה, בדרך כלל, מעין תעתיק של ההורים שלו]

את הנקודה העוצמתית הזו, מתמצת האדמו"ר הזקן, בשני מילים: "נשתלשלו מהן", כלומר נפש האדם והכוחות שלה, השתלשלו באופן ישיר מהספירות העליונות של הבורא, והן מהוות, בעצם, מעין התגלמות שלהן, בעולם שלנו.

עשר בחינות כנגד עשר ספירות

לאור ההבנה הזו, מגיעה בעל התניא למסקנא מוחלטת, אשר כשם שספירותיו של הבורא הן עשר ספירות, המפורטות במקומות רבים[1], כך גם המערכת הנשמתית של היהודי מורכבת מאותן עשר בחינות ולכן הן גם מכונות באותן שמות של הספירות האלוקיות:

ה'חכמה'

הכוח הראשון והנעלה ביותר, כלומר: השלב הראשון והעמוק ביותר בתהליך הנפשי, הוא כח ה'חכמה':

ה'חכמה' היא הבחינה בנפש העסוקה לזהות ולחוש את האמת של המציאות. החכמה אינה מנסה להבין, היא אינה עסוקה בהתבוננות. העניין שלה הוא רק לזהות את האמת, את הנקודה, גם אם היא עוד לא מובנת, ואפילו אם היא על־שכלית.

כל דבר שהחכמה תפגוש, אם זו תהיה בעיה הגיונית, ניתוח אופיו של אדם אחר, או כל דבר שלא יהיה, החכמה תתמקד מיד במהות ובעומק, היא תנסה לחוש את הנקודה, את שורש הדברים, את האמת שלהם.

חכמה – ראייה

מהסיבה הזו מכונה החכמה בחסידות בשם 'עין' ו'ראיה' ("החכם – עיניו בראשו", "איזהו חכם – הרואה…"). שכן, כמו העין המסתכלת סביב ורואה את העולם, את הכל, גם את הדברים הרחוקים, גם את הדברים לא מובנים, את הכל קולטת העין ומכניסה למערכת, כך גם החכמה עסוקה 'לראות', לזהות, ולקלוט את הנקודה המהותית של כל דבר. לא להתבונן ולא לנתח, רק לקלוט את הנקודה ולחוש אותה.

דמיון נוסף הקיים בין הראיה הגשמית לבין כח החכמה, הוא אופן ההתחברות וההזדהות של האדם עם הדבר אותו הוא רואה: אדם שראה בעצמו מאורע מסויים לא יפקפק בנכונותו של המאורע, שכן הוא עצמו ראה זאת, הדבר ברור לו כשמש ללא כל צל של ספק, כך גם החכמה תופסת ו'רואה' את האמת של המציאות בהתאמתות הכי מוחלטת ובהזדהות הכי גמורה.

לפי הסבר זה מובן גם מדוע תורת הקבלה הופכת, לעיתים, את האותיות של המילה 'חכמה' ומכנה אותה בשם "כח מה". שכן, כל עניינה של החכמה הוא אכן "כח" שעסוק לחוש ולהרגיש את ה"מה", את המהות והעומק של כל דבר, את המהות והעומק של המציאות.

כאשר מדברים על האמת הטהורה והאמיתית ביותר של המציאות: נוכחותו הבלעדית והאבסולוטית של הבורא, מובן ופשוט שהחכמה היא זו שחשה זאת בצורה הכי עמוקה ונכונה. היא כאילו רואה זאת בעיניים מוחשיות, הדבר ברור לה בפשיטות הכי מוחלטת.

[כאן המקום לומר, היות שלכל יהודי יש את הנשמה האלוקית עם כל עשרת הכוחות שלה, הרי שלכל יהודי, ללא יוצא מן הכלל, יש גם את בחינת החכמה, החשה בצורה הכי מוחלטת את נוכחותו הבלעדית של הבורא. לא תמיד היא תתגלה אצלו, לא תמיד היא תשלוט, אך היא תמיד קיימת שם, בעומק הנפש]

ה'בינה'

לאחר השלב הראשוני של קליטת ותפיסת המהות, על ידי ה'חכמה', מגיע השלב השני של ה'בינה' –שלב ההתבוננות. הבינה, ממשיכה את השלב אשר החכמה לא התעסקה איתו: ניתוח הפרטים והתבוננות בהם. הבינה בוחנת את מכלול הפרטים ופרטי הפרטים ומתבוננת בהם, היא עסוקה להבין את הסדר והמבנה שיש בדברים, את האופן והסגנון בו הם מורכבים,  וכך להציג בפני המתבונן תמונה שלמה ומלאה של אותו עניין בו הוא מתבונן.

שני חברים שלא נפרדים

לפי מה שהוסבר עד כה יובן, מדוע הכינוי שמעניקה הקבלה לכוחות חכמה ובינה, הוא: 'שני חברים שלא נפרדים'. ("תרין ריעין דלא מתפרשין"). שכן, תהליך שכלי שלם ומדוייק, חייב להיות מורכב משני הכוחות הללו כאחד:

כאשר האדם המשכיל ניגש להבין כלל שכלי מסויים חייב הוא לכל לראש לחוש את נקודת ההשכלה, את נקודת המהות והעומק, היסוד והשורש של הדבר אותו הוא משיג בשכלו ('כח החכמה'), שכן בלעדי הבנת היסוד והמהות, האדם המתבונן עלול לטעות בדרכו, ולנתח את ההשכלה בצורה שגויה ומוטעית.

יחד עם זאת, גם כח הבינה הכרחי באותה מידה, על מנת לתת למתבונן את השלימות המדוייקת של ההשכלה, את התמונה השלימה, עם כל פרטי הדברים המרכיבים אותה.

וכך יחד, שני החברים הללו מציגים בפני האדם את ההבנה השלימה והמדוייקת. שני חברים שלא נפרדים.

 

בשיעור הבא אי"ה, נמשיך להתבונן בדינמיקה השוררת בין החכמה והבינה, ואת המידות הנוספות המסתעפות מהן.

 

(על פי פרק ג בתניא,

מעובד משיעוריו של הרב יצחק ערד.

כתיבה ועריכה: ר' נחמיה גרייזמן)

 

 

 

 

[1] א. חכמה. ב. בינה. ג. דעת. ד. חסד. ה. גבורה. ו. תפארת ז. נצח. ח. הוד. ט. יסוד. י. מלכות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן