שלשת הרבדים של ה'אני' - דעת - לימודי יהדות באור החסידות

שלשת הרבדים של ה'אני'

האדם בחייו מתמודד כל הזמן, בין ברצונו ובין שלא ברצונו. ההתמודדות מתחילה כבר בהיותו תינוק שאז הוא מתמודד עם היחס שהוא מקבל, וכשהוא מתבגר הוא לא מפסיק להתמודד בכל מיני תחומים. מההתמודדות הזאת אינו יכול לברוח, כי המאורעות, המצבים והעניינים שהאדם ניצב מולם עומדים לפניו ברצונו או בעל כורחו.
האדם בחייו מתמודד כל הזמן, בין ברצונו ובין שלא ברצונו. ההתמודדות מתחילה כבר בהיותו תינוק שאז הוא מתמודד עם היחס שהוא מקבל, וכשהוא מתבגר הוא לא מפסיק להתמודד בכל מיני תחומים. מההתמודדות הזאת אינו יכול לברוח, כי המאורעות, המצבים והעניינים שהאדם ניצב מולם עומדים לפניו ברצונו או בעל כורחו.
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב print

שלשת הרבדים של ה'אני'

על פי שיעוריו של הרב יצחק ערד

 

התמודדות

האדם בחייו מתמודד כל הזמן, בין ברצונו ובין שלא ברצונו. ההתמודדות מתחילה כבר בהיותו תינוק שאז הוא מתמודד עם היחס שהוא מקבל, וכשהוא מתבגר הוא לא מפסיק להתמודד בכל מיני תחומים. מההתמודדות הזאת אינו יכול לברוח, כי המאורעות, המצבים והעניינים שהאדם ניצב מולם עומדים לפניו ברצונו או בעל כורחו.

השאלה היא כיצד הוא יתמודד, ומאיזה מקום פנימי הוא יתמודד, שזו עיקר עבודתו של האדם.

זאת אומרת, יש לנו תפקיד של עבודה פנימית שדרכה אנו בוחרים מאיזה מקום אנו מתמודדים, וממילא לפי עומק ההתפתחות הפנימית שלנו כך ההתמודדות תהיה טובה יותר וממילא תועיל יותר. אך אם לא נתפתח באופן פנימי כמו שצריך, ולא נעמיק בתוכנו את אותו מקום אמיתי וממנו נגיב, ממילא הפעולה שלנו בעולם תהיה הרבה פחות מועילה, הרבה פחות פנימית, ובמילא גם התוצאות של ההתמודדות יובילו בדרך כלל לכישלון.

הבחירה העיקרית- התגובה או המקום ממנו מגיבים לכן הבחירה העיקרית של האדם היא הבחירה הפנימית שלו, מיהו ומהו, ומאיזה מקום הוא מסתכל על עצמו ומתייחס למאורעות. זו הבחירה העיקרית של האדם, כי זו הבחירה הכי הראשונית.

למרות שנדמה לנו שאנחנו בוחרים איך לפעול ולהגיב נכון או להיפך, אך באמת עיקר הבחירה מתחילה עוד לפני התגובה שלך, היא מתחילה בבחירה מאיזה מקום אתה מגיב, מי אתה באמת, מי אותה זהות שמגיבה?

ניתן לראות זאת בחסידות: אדמו"ר הזקן מתחיל את ספר התניא, ביסוד של כל העבודה הפנימית של החסידות- דע שיש לך נפש בהמית ונפש אלוקית, דע שהם נאבקים ואלו הכוחות-התגובות הלבושים שלהם.

הסיבה לכך שאדמו"ר הזקן מתחיל את ספר התניא עם הידיעה שיש לאדם נפש בהמית ונפש אלוקית ומהם הכוחות שלהן, היא בגלל שההתחלה של כל התמודדות, היא בעצם הבחירה מאיזה מקום פנימי האדם מתמודד וניגש אל הדברים.

בכדי להמחיש את הדברים, ניתן דוגמה מעשית: משהו הכעיס אותך, פגע בך, מיד באופן טבעי אתה מרוכז ב- מה אני עושה? איך אני מגיב? אני אפגע בו חזרה או שמא לא? אני אשתוק או לא? כלומר כאשר יש מצב מולנו שמאיים עלינו, שמכעיס אותנו, פגע בנו, בדרך כלל הנפש שלנו מרוכזת ב- מה עלי לעשות? איך אני צריך להגיב? איך נכון להגיב ואיך לא? אבל אנחנו שוכחים שההתחלה היותר נכונה זה לא התגובה שלנו, אלא מאיזה מקום אנחנו מגיבים.

הבעיה האמיתית והעיקרית היא לא איך תגיב למשהו, אלא למה אתה עכשיו כולך רותח וכועס? למה לא נשארת במצב שלוו ורגוע? למה הזדעזעת כולך? למה אתה נשלט על ידי המאורעות האלה?

זה נכון בפגיעה, בהתמודדות בחיים, ברצונות שאנו רוצים. תמיד העיסוק הראשוני שלנו הוא להגיב אל המציאות. אבל מבחינת ההתפתחות האמיתית שלנו, ההתעסקות שצריכה להיות היא- מי האני הגלוי שלי כרגע, ומה המקום הפנימי שממנו אני מגיב, וזה הרבה יותר חשוב מעצם התגובה.

עיקר העבודה הפנימית של האדם הוא לפתח בתוכו את המקום היותר עמוק ושלם, וכמה שיפתח אותו, הוא יחשוף יותר את עצמו האמיתי. במקום לעמוד מול הבחירה ברע- להגיב מתוך מקום חיצוני שהוא תוצר של אותן התמודדויות שאתן הוא מתמודד כרגע – שזה להישאר רדוד, שטחי, חיצוני, על האדם לעמוד מול הבחירה של- מי האני הגלוי שלי כרגע, ומה המקום הפנימי שממנו אני מגיב.

באמצעות מנוחה יפעל האדם טוב יותר בעולם

לפני הסבר הדברים יותר לעומק, נקדים קטע משיחה של הרבי (שבת פרשת במדבר, דבר מלכות של ערב חג השבועות) שהנקודה המרכזית בה היא שרואים במוחש שכאשר אדם פועל מתוך מקום של מנוחה ורגיעה שברור לו מיהו ומהו, ההצלחה שלו בעולם היא אחרת לגמרי.

וזה לשונו: "הביאור בזה (- לכךשהאדם צריך לדעת ולהיות מחובר לתכליתו בחיים) כפי שהוא בפשטות הדברים, בטבע בני האדם: כאשר אדם אינו מרגיש את הכוונה והתכלית בחייו (ש"אני נבראתי לשמש את קוני"), אינו יכול להיות במנוחה ובהתיישבות אמיתית, כיוון ששינויי הזמן והמקום וכל ריבוי הפרטים ופרטי הפרטים שבחייו גורמים אי שקט תמידי, ששובר אותו. דווקא כאשר הוא מרגיש את המטרה – הכוונה והתכלית – הטמונה בכל הפרטים, הרי זה מביא לו מנוחה שהיא למעלה מתנועה ושינוי דפרטי החיים, וממילא – לשלמות האדם, וכפי שרואים בפשטות שאדם נמצא יותר בשלמות כאשר יש לו מנוחה, מנוחת הנפש ומנוחת הגוף".

לפי זה קיימים שני סוגי אנשים: אדם שלא מודע לתכלית שלו, ובלשון היותר מודרנית- לא מודע לעצמו האמיתי, וכיוון שהוא לא מודע לתכלית שלו, לעצמו, לכן הוא לא רגוע, כי הוא כל הזמן נתון לתגובות, ובלשון הרבי: הוא כל הזמן עוסק עם "שינויי הזמן והמקום וכל ריבוי הפרטים ופרטי הפרטים שבחייו"- זה כך וזה כך, והוא כל הזמן רק מגיב. כיוון שהוא כל הזמן רק מגיב, הוא לא במנוחה והוא אינו רגוע, והסיבה לחוסר המנוחה והרגיעה היא שהוא לא יודע מה התכלית שלו.

לעומת זאת כאשר האדם מודע לתכלית שלו, זה מביא לו רגיעה, הוא נמצא במנוחה ואז ממילא הוא נמצא במצב שלם יותר. עצם זה שהוא נמצא במנוחה וברגיעה, הוא בעצם יותר שלם, ואז כשהוא יותר שלם, הוא יפעל בצורה הרבה יותר טובה בעולם, כפי שהרבי ממשיך בשיחה: "ויתרה מזו (מה עושה המנוחה הזו?) זה מביא מנוחה לא רק לאדם עצמו, אלא גם לכל העניינים שעושה בעולם שהם נעשים בשלמות יתירה, וביתר הצלחה כאשר הם נעשים מתוך מנוחה, עד שזה מביא מנוחה לכל העולם כולו".

כלומר, כשאדם נמצא במנוחה, זה מביא שלימות והצלחה בכל העניינים שהוא פועל, עד שזה מתקן ומביא מנוחה לא רק לעצמו אלא לעולם כולו. עיקר ההתכנסות, ההתחברות הפנימית האמיתית של האדם עם עצמו הוא להגיע למקום שמשם יפעל בצורה הרבה יותר טובה, למקום שהוא מקבל, רגוע, ושלם עם עצמו כמו שהוא- זה נקרא מנוחה.

הגדרת המושג מנוחה מנוגדת למושג של עבודה או יגיעה. משמעות העבודה או היגיעה היא- אני צריך להשיג משהו, להתאמץ, להתקדם במשהו שעדיין אין לי, והמחשבה היא שיהיה לי טוב כאשר אתקדם להשיג את אותו דבר.לעומת זאת משמעות המושג מנוחה- טוב לי עכשיו, אני שלם מצד עצמי, גם אם אני לא מתייגע ומשיג.

לסיכום, אדם צריך לפעול בעולם במנוחה שזה כאמור לפעול מתוך מקום שמחובר יותר לעצמו, ואז גם יצליח יותר ויביא מנוחה למעשיו ולעולם כולו. אדם שנמצא במנוחה, זה בדיוק הפוך מאדם שנמצא בחרדות, בכעסים, ברצונות מופרזים ששוברים אותו, ושהוא פגוע מכל מיני דברים. מנוחה באה מתוך מקום של שלימות, השלמה עם מי שאתה ועם הטוב שבך, לא רק השלמה עם החסרונות שלך וראיית החסרונות שלך בלי בהלה מהם שוודאי מביאה מנוחה, אלא ראשית כל חוויית הטוב שבך.

להיות מי שאתה באמת

הסיבה לכך שכאשר האדם פועל מתוך מקום שמחובר יותר לעצמו מביא להצלחה ולעשייה יותר טובה, היא בגלל שהוא יותר הוא עצמו, לכן הוא פועל מתוך מקום אמיתי ושלם שבו, וממילא הוא מגיב ופועל נכון בעולם. הוא אינו משקיע כוחות רק במלחמה ובהתמודדות שכתוצאה מכך הוא מאבד את כוחותיו. זה נכון בכל התחומים: חינוך ילדים, עבודה בחוץ, מטלות שאתה מתמודד איתם, שליחות שאתה עושה בעולם, התייחסות לסובבים אותך, למשפחה, לאחרים, ועוד. כל פרטי ההתמודדויות של העולם, תלויים בעצם במי אתה באמת- כמה חשפת מתוך עצמך את מה שטמון בך.

זו הסיבה לכך, כאמור, שאדמו"ר הזקן בתחילת התניא מבאר על הנפשות שבאדם וכוחותיהן, כי לאחר שהאדם יבין מי הוא, הוא ישתדל לפעול מתוך המקום השלם שבו, ולא מתוך המקום הרדוד והחיצוני. לכן היסוד הכי ראשון הוא להכיר מי אתה ומה אתה מסוגל לעשות ולהשתדל לרומם את עצמך לאותו מקום שבו אתה יותר במיטבך, ויותר מבטא את כוחותיך האמיתיים. מתוך המקום הזה כל ההתמודדות שלך בעולם היא ממקום אחר לגמרי.

כדי להבין קצת יותר מהו אותו מקום פנימי יותר, נקדים להסביר מעט את מבנה הדרגות של מודעות האדם, ובלשון החסידות- דרגות הנפש של האדם.

3 נפשות – הבהמית, האלוקית והשכלית

לאחר שנקדים הסבר על הנפשות שיש לאדם – כמה הם, ומה ההבדלים ביניהם, נסביר כיצד אנחנו נהיים יותר אנחנו וממילא גם פועלים בצורה הרבה יותר טובה ושלימה בתוך העולם.

מובא בתחילת התניא שיש לאדם נפש בהמית. בשונה מהנפש האלוקית שאותה אנו לא כל כך מכירים ומבינים, את נפש הבהמית אנו מכירים ומבינים טוב שהרי זו המציאות שלנו, שם אנו מרגישים את עצמינו מצוין. יש לנו נפש נוספת- הנפש השכלית שאנחנו בעצם עובדים איתה, כל אחד לפי דרגתו. בתניא היא לא מוזכרת בגלוי, אבל ב'ליקוטי תורה' לאדמו"ר הזקן מובא שיש לאדם שלש נפשות: נפש בהמית, נפש אלוקית ונפש שכלית. שלוש הנפשות האלה הן שלוש דרגות של הרגשה עצמית שונה לגמרי. נתאר כיצד אנו מרגישים את עצמינובכל אחת מהנפשות – הבהמית, השכלית והאלוקית.

הנפש הבהמית

הנקודה המרכזית של הנפש הבהמית היא התמקדות בעצמך, אתה מרגיש את עצמך, אלא שההרגשה וההתמקדות בעצמך היא מתוך יחס אל הזולת. כלומר שתחושת ה"אני" שלך היא במתח עם העולם שסביבך. בלשון החסידות זה נקרא "ישות", שזו התכונה העיקרית של הנפש הבהמית.

את הרגשת עצמך ביחס לזולת ניתן לראות לדוגמה במידת הגאווה שיש לכל אחד בנפשו הבהמית. תחושת הגאות של הנפש הבהמית היא- אני מרגיש את עצמי יותר מהשני. הילד מרגיש- אני יותר טוב מאח שלי, מהחברים שלי, ניצחתי אותו… וכך גם המבוגר רוצה להרגיש את ערכו יותר מהשני. דבר זה רע מאוד, כי כאשר השני יותר ממני, אני מרגיש מושפל, חסר, מאוים, ואז אני כל הזמן במתח- אני שווה או לא שווה, שפירושו- אני יותר ממנו או פחות ממנו. זו דוגמה אחת של התחושה העצמית של הנפש הבהמית.

דוגמה נוספת לתחושה העצמית של הנפש הבהמית, הם הכעסים שיש בנפש זו על מישהו שפגע בי מאוד בעבר או בהווה. אני כועס כי הוא עשה לי משהו, הזיק לי, מנע ממני, לקח ממני, השפיל אותי. בתחושה שהוא עשה לי משהו- אני עכשיו נגדו, רוצה להחזיר לו, לא יכול לסבול אותו. גם כעס עצמי הוא מצב דומה, בו האדם מתייחס אל עצמו כזולת: עשיתי לעצמי כך, והוא מתחיל לכעוס על אותו עצמו כזולת.

דוגמה נוספת היא העצבות של הנפש הבהמית. העצבות היא התחושה- חסר לי,רע לי, לכולם יש ולי אין, אני למטה וכולם למטה, יש איזה משהו שמנמיך מערכי ולכן אין לי כוח לעשות, למה הם לא עושים ואני צריך לעשות אז אני עצל ואין לי כוח.

יש גם רצונות חיוביים כביכול בנפש הבהמית- אני אוהב, אני רוצה, אני נמשך למשהו טוב, אך האופן שבו זה מופיע בנפש הבהמית, זה הישות שלי ביחס לזולת- מה אני יכול לקחת ממנו? שוב, אתה מרוכז בעצמך ביחס אל השני. העיקר בכל התחושות האלה הוא ישות, כאשר ההגדרה של ישות היא- הערכה עצמית לא אמיתית ולא נכונה ביחס אל הזולת.

ההערכה עצמית אמיתית חייבת להיות בנו, אבל ישות זו אותה תחושה שאני מרגיש את עצמי ביחס לזולת, אני יותר או פחות ממננו, פגוע ממנו. זאת הנפש הבהמית שלנו וממנה אנו מגיבים בדרך כלל בצורה הכי פשוטה וטבעית. הסיבה לכך שהישות היא התחושה הכי יסודית של האדם היא מכיוון שהוא חווה את הזהות הפרטית שלו מאז שהיה תינוק מהיחסים שלו עם הסביבה, ומשם הוא מרגיש את עצמו כתוצר של הסביבה.

נפש השכלית

הנפש שכלית שיש לנו היא גם ישות- אתה מרגיש את עצמך, אלא שעיקרה הוא הרגשת עצמך מבחינה אובייקטיבית ולא מבחינת התחושות בלבד. לכן היא נקראת שכלית, שעל ידי השכל אתה רואה את המציאות מלמעלה כביכול, אתה רואה גם את עצמך וגם את הסביבה, ואתה רואה באמת מה יש במציאות ולא רק את התחושה שלך.

את ההבדל בין הנפש הבהמית לשכלית ניתן לראות לדוגמה במידת הגאווה: בנפש הבהמית, עולם הרגש, אני שווה כיוון שאני יותר ממנו, ואני לא שווה כיוון שאני פחות ממנו. כשהוא יותר שווה- אני נהיה לא שווה, שאני מצליח ממנו- אני יותר שווה ממנו, כך אדם מרגיש מצד הנפש הבהמית.

ראיית הדברים מצד הנפש השכלית, השכל, היא- בדבר מסוים אתה יותר ממנו ובדבר אחר הוא יותר ממך, כלומר- אתה שווה מצד מה שיש לך ומצד מה שאין לך, והוא שווה מצד מה שיש לו ומצד מה שאין לו. לכן אתה לא יותר שווה ממנו והוא לא יותר ממך.

הנפש הבהמית לא מכירה את השפה הזאת. היא לא פועלת מתוך שכל והגיון אלא מתוך רגש – אם הצלחת אתה יותר ממנו, אתה למעלה הוא למטה. כל המעלות שלו נעלמו, והם לא מעניינים אותך. מה שמעניין אותך הוא התחושה העצמית שאתה יותר ממנו. לעומת זאת בנפש השכלית אתה רואה את המציאות- הצלחת בדבר מסוים, יש לך את המעלות, הכישרונות המסוימים האלו, תגיד תודה. אך אל תישכח שיש לך גם חסרונות מסוימים, ולו יש את המעלות והחסרונות המסוימות שלו. היחסי גומלין מצד השכל הם יחסים שאתה מסוגל להעריך את השני מצד מה שהוא ולהעריך את עצמך מצד מה שאתה, לעומת יחסי הגומלין מצד הנפש הבהמית שאחד יותר או פחות מהשני. הנפש השכלית מאפשרת לך לראות את המציאות כמו שהיא.

הנפש האלוקית

לפי זה, הגענו כבר לשיא- אנו רואים את המציאות כמו שהיא, את עצמנו כמו שאנחנו, אך חסר כאן את המשמעות האמיתית שלנו בחיים שתלויה ביחס שלנו כנבראים לבורא שברא אותנו.

הנפש האלוקית מאפשרת לך להכיר לא רק את המציאות, אלא את המקור למציאות. הנפש השכלית נותנת לך להכיר את היש, את העולם שישנו בצורה אובייקטיבית, והנפש האלוקית מאפשרת לך להכיר את הנסתר- דע מאין באת, דע מאיפה הדברים באו. זו הסיבה שהיא נקראת אלוקית, כי כל עניינה הוא הכרת הדברים, העולם והמציאות- כמו שהם ניתנים מלמעלה, מהבורא שברא את העולם יש מאין.

הנחת היסוד בעולם היא שעיקר השיא של מודעות עצמית קשורה עם הנפש השכלית- אם אני ריאלי, אובייקטיבי, רואה את עצמי בצורה נכונה ומאוזנת ומשם אני מגיב, אז אני מגיב טוב, הגיוני, ופועל בצורה נכונה בעולם. אך אנו כיהודים, כחסידים, יודעים שיש משהו בתוך האדם עמוק יותר, מימד של משמעות יציאה מעצמך, זה הקול של הנפש האלוקית שבתוכנו. יש משהו עמוק בתוך התודעה שאדם מרגיש, חווה את השלמות שלו בהתמסרות אמיתית ובביטול למה שמעבר אליו, היכולת הזו, להתמסר אל האין, למה שמעבר, היא בעצם הכח של הנפש האלוקית.

שלוש הנפשות – עשה בהתייחסות אל הזולת

כדי להבין טוב יותר את שלוש הדרגות, על מנת שנוכל אחר כך להשתמש בהן בתהליך של העצמה הפנימית שלנו, נביא כדוגמה כיצד נראית ההתייחסות של שני בני אדם אחד אל השני בכל נפש: בנפש הבהמית, בנפש השכלית, ובנפש האלוקית.

בנפש הבהמית: שניים מתייחסים אחד לשני בצורה כזו- מה אני יכול לקחת ממנו? כאשר העיקר זה אני. אני רואה רק את עצמי, והזולת קיים רק בתור- מה אני יכול לקחת ממנו. זאת אומרת שבסופו של דבר, אני לא רואה אותו בכלל, אלא רק את עצמי. ייתכן ששניים יהיו מאוד קרובים, ידברו ביניהם, אך כל אחד ירגיש, ישמע, התעניין, ויהיה אכפתי רק לעצמו. זה מצב של נפש בהמית. במצב זה קיימים גם הרבה מחלוקות ומריבות וקשיים בין-אישיים מגוונים הנובעים כתוצאה מהתגברות של הנפש הבהמית.

בנפש השכלית: הנקודה המרכזית היא שאתה נהייה מציאותי ורואה בכלל רואה שהוא קיים, ולא רק אתה קיים. בנפש השכלית יש כבוד. אני קיים, הוא קיים. לו יש את המקום שלו, לי יש את המקום שלי. אנו שניים. הוא לידי, אני לידו, ויש בינינו יחסי גומלין- מה אני נותן לו ומה הוא נותן לי. עיקרם של יחסי גומלין אלו הוא כבוד- עצם ההכרה שהשני קיים. לעומת המקום של הנפש הבהמית שבה אם האדם יהיה כנה עם עצמו הוא יגיד שאינו מרגיש את השני, ומטריד אותו רק מה שהוא מרגיש ורוצה ולא מעבר לזה.

אבל כאשר האדם קצת מתפתח ומסתכל על עצמו ועל המציאות מתוך הנפש השכלית, הוא מתחיל לראות ולהרגיש שבעצם שהשני רוצה משהו, וזה לא פחות חשוב למערכת יחסים ממה שאתה רוצה. מה שאתה רוצה זה חשוב, וגם מה שהוא רוצה זה חשוב, כי גם הוא קיים ולא רק אתה. כמו שצריכים למלא את הרצונות שלך, צריך למלא את הרצונות שלו, וכמו שאתה צריך לדאוג למעמד, למקום ולכבוד שלך, אתה צריך לראות את מעמדו ואת מקומו ולתת לו את המקום שלו. כל התפיסה הריאלית הזו- שאני פה ואתה פה, אני מכבד את מציאותך ויש בינינו יחסי גומלין, היא תוצר של הנפש השכלית. בהתאם לכך גם נופיע מול מי שפגע בנו והכעיס אותנו. בנפש הבהמית נראה את עצמנו כפגועים, לעומת הנפש השכלית שבה נראה שגם השני קיים, ונשאל מדוע הוא עשה את מה שעשה?

בנפש האלוקית: כפי שהגדרנו, המקום של הנפש האלוקית הוא הבנת המשמעות שמעבר אליך, היכולת להכיר את מה שמעבר לאני שלך. ביחסים בין בני אדם זה מתבטא בכך שהאדם מרגיש שהשני יקר לו, חשוב לו, והוא מסור אליו יותר מעצמו. הוא כביכול בטל אליו, שזה בא לידי ביטוי בכך שהוא כל כך מייקר ומעריך את הזולת, עד שהוא מוותר על תועלת עצמו עבורו. הוא שם את עצמו בצד וכולו מזדהה עם הזולת.

זהו הטעם הפנימי שמובא בחסידות שההגדרה של חסיד היא מי שמוותר על טובת עצמו בשביל טובת זולתו. זהו מקום פנימי בו האדם מסוגל להרגיש את השני יותר ממנו ולא במושג של נחיתות, אלא שהשני מאד חשוב לו. תחושה כזו אנו יכולים להרגיש עם הילדים שלנו, שקיימת אצלנו איזו תחושה הכי טבעית והכי פשוטה שאנו מייקרים אותם ומסורים אליהם יותר מאשר תועלת עצמנו. כך גם כלפי הקב"ה- היכולת לצאת מהאני שלך שמאוד חשוב לך, ולא רק לומר אני קיים והוא קיים ומה אני חייב לו והוא חייב לי, אלא יותר מזה- להכיר שהקב"ה הוא הכל, להתמסר אליו, לרצות לעשות משהו למענו, אלו הם התחושות של הנפש האלוקית.

(אמנם זה יכול להיעשות גם מהנפש הבהמית והשכלית, אך שם בעצם אתה מרוכז בעצמך, ורק מחפש אינטרס מסוים בנתינה מאד גדולה. לעומת זאת מהנפש האלוקית הדבר באמת נוגע לך. חשוב לך לצאת מעצמך, חשוב לך העולם של השני. הגעת למקום של התמסרות הרבה יותר גבוהה מאשר התרכזות בתוך עצמך.)

במצב של פגיעה

שלוש הנפשות האלה נמצאים ברמת ההתייחסות שלנו אל הזולת, וברמת ההתייחסות הכללית שלנו אל מצבים ומאורעות בכלל. על האדם לדעת היכן הוא נמצא, מאיזו נפש הוא מגיב, ואז כמובן יגיב אחרת לגמרי על כל מאורע.

לדוגמה במצב של פגיעה: אם אגיב מתוך הנפש הבהמית- אני מרגיש: איך הוא עשה לי את זה? פגעו בי וכולי בוער, ואני עסוק רק בתחושות של עצמי. אם אגיב מהנפש השכלית- למה הוא עשה לי את זה? אולי גם הוא נפגע ממני ולכן פגע בי חזרה, מה באמת קרה פה? העיסוק הוא לא רק במה שאני חווה בלבד, אלא גם במה שהשני חווה, מה קרה בינינו שהוא עושה לי כזה דבר. בזמן שאתה כועס ורותח ונמצא במקום של הנפש הבהמית, אל תגיב מיד. תירגע וכשאתה נרגע, תתחיל להפעיל את השכל: מה הצד שלו בעניין? מה הוא באמת חשב? יכול להיות שהמסקנה בסוף תהיה שהוא פשוט היה רע, אבל אתה תדע שייתכן וזה כך, אבל עדיין יש בו דברים טובים, וזה לא אומר שכולו רע. זו התייחסות מתוך הנפש השכלית.

ההתייחסות לפגיעה מצד הנפש האלוקית היא לחשוב מה הקב"ה רצה ללמד אותי בזה, כי הרי לא השני הוא זה שפגע. כפי שאדמו"ר הזקן מביא בתניא (אגה"ק, פרק כ"ה) שהסיבה לכך שכל הכועס כאילו עובד עבודה זרה היא מכיוון שהסתלקה ממנו האמונה שכל מה שהשני עושה (גם אם הוא בחר ברע), זה בעצםבהשגחה פרטית, ואם לא היית צריך לעבור את זה, לא היית עובר זאת. על זה נאמר: "מגלגלים חובה ע"י חייב וזכות ע"י זכאי". הוא לא היה בסדר והוא גם יקבל את עונשו על זה כמו שכותב אדמוה"ז, אבל זה בא מהקב"ה, והיה עליך לעבור את זה.

כאשר אתה מתייחס אל הדבר מהנפש האלוקית אתה בעצם שואל: מה משמעות הפנימית פה? אמנם נכון שהוא דבר אלי כך, ואני מרגיש פגוע מזה,כמובן, כי אני בן אדם, אבל אני מסתכל מעבר לזה- מדוע הקב"ה העביר אותי כזה דבר, אולי להעניש ולייסר אותי, אולי ללמד אותי שלא אתנהג כך.

ההתייחסות למאורע הפוגע היא מתוך התחברות למשמעות הפנימית. ההתחברות למשמעות הפנימית, אל האין זה, היא בעצם הסוד של הנפש האלוקית.

שלושת המקומות האלה: הנפש הבהמית, הנפש השכלית והנפש האלוקית, קיימים בתוכנו. אלא שיש אחד שאצלו הכח השלם, העוצמתי והמפותח הוא הנפש הבהמית. הנפש השכלית אצלו רדומה ומנוונת, והנפש האלוקית בכלל לא נראית. יש אחד שאצלו הנפש השכלית בריאה הרבה יותר, הוא מודע יותר לדברים, הוא חי בתוך עולם מציאותי יותר, חווה את הדברים מתוך מקום יותר ריאלי, עובדתי, ומסוגל לכבד באמת את השני. יש אחד, שזה מה שחסידות רוצה ללמד אותנו, שאצלו הנפש האלוקית והמשמעות האלוקית היא מאוד חזקה, מפותחת וגלויה. כיוון שהיא מאוד מפותחת וגלויה הוא בוחן את המאורעות מתוך אותו מקום.

ניתן גם לראות זאת: כאשר רואים משהו שעובר מאורע קשה, אומר מתוך מקום פנימי ואמיתי: זה בא מהשמים, מה עלי ללמוד מזה, אני צריך להתעורר בתשובה, רואים שאצל האדם הזה מאירה כרגע הנפש האלוקית. כאשר רואים משהו שעובר אותו דבר, אומר: זה המציאות. אמנם המציאות כואבת לו מאוד, אך הוא משלים איתה, הוא פועל עם הנפש השכלית. כאשר רואים אדם ממורמר, שלא מסוגל להשלים עם המציאות, והוא כל הזמן נגדה – לא ייתכן שזה קרה לו – רואים שהוא פועל מתוך הנפש הבהמית.

מכל זה מובן שכמה שנפעל יותר מתוך הנפש השכלית ומתוך הנפש האלוקית, אנחנו נהיה יותר אנחנו, וההצלחה שלנו בהתמודדות עם החיים תהיה בעין ערוך. לעומת זאת, כמה שנפעל יותר מתוך הנפש הבהמית, נעבור חיים יותר קשים ובעלי משברים.

שורשה של הנפש הבהמית כפי שמבואר בחסידות, הוא מעולם התוהו שתמיד מתמוטט ונשבר. כאשר אדם פועל מתוך הנפש הבהמית בלבד, הוא יראה אכזבות ומשברים בכל דבר: ביחסים עם בני אדם, בהתמודדות שלו עם מצבים, הכל יהיה הרבה יותר קשה, הוא יגיב בצורה קשה, והתגובה שלו תגרום לקשיים נוספים, כיוון שהוא פועל מתוך מקום נמוך שהוא סופג אש.

אנשים עוברים דברים, והתוצאה שלהם תלויה באופן שהם מגיבים, מאיזה מקום הם מגיבים, לכן עיקר הבחירה של האדם היא לא מה הוא יגיב, אלא מאיזה מקום הוא יגיב. מי הוא אותו אחד שכרגע מתייחס, האם הוא באמת הנפש הבהמית שלו בלבד, או שגלוי בו גם הנפש השכלית, או עוד יותר מזה- האלוקית. כמה שהאדם יתייחס ויהיה מודע לזה שהוא צריך להגיב ממקום עמוק יותר, כך חייו יהיו שלמים יותר ואמיתיים יותר.

חוויית המקום הפנימי באמצעות מודעות

השאלה העיקרית העולה היא כיצד אנחנו מתפתחים לחוות את העולם וממילא את עצמנו, מתוך מקום עמוק יותר ושלם יותר, ולא מתוך אותו מקום חיצוני? התשובה היא- מודעות.

אין ספק שכשאדם נעשה מודע יותר, הוא מפתח את הנפש השכלית והאלוקית יותר, והוא גם יודע שהוא אינו יכול להגיב תגובה ראשונית. הוא יודע שאם פגעו בו, כרגע מה שעולה בלבו- הוא רואה רק את עצמו שנפגע ולא את המציאות, ולכן הוא יעצור, יירגע, יחשוב, וישאל את עצמו – למה הוא אמר לי את זה?, הוא ינסה לראות שגם הזולת קיים, ואז הוא יגיב ממקום שגם הזולת קיים. הוא זוכר ויודע שהוא כרגע (בזמן שכולו להוט ממה שפגעו בו) נמצא במקום רדוד של התודעה, עליו לעצור ולהמתין ואין זה הזמן להגיב. הוא צריך לחשוב על הזולת, להבין מה היה פה, להבין את החלק שלו בתוך העניין, ואחר כך (אם צריך) לבוא אליו ולומר לו- למה עשית לי את זה?, אז וודאי זה ייראה אחרת לגמרי.

הנקודה הראשונה בכל העבודה היא לפני שאתה מגיב, היא מאיזה מקום אני מגיב. זו לא עבודה שעושים אותה רק מול המאורע, אלא זה דבר שאדם צריך לעשות אותו ככל יכולתו כל הזמן עם עצמו. יש לו יכולות להיות במקום רדוד, עם כל ההשלכות השליליות של מקום זה, או להיות במקום מפותח ואמיתי יותר. עצם ידיעה זו תשנה לו את כל איכות חייו את הגשמיים והרוחניים, ואת כל הגשמת השליחות שלו בחייו. בתחושות אמנם האני זה הנפש הבהמית, אבל בחינת האמת שלנו, האני האמיתי שלנו היא הנפש האלוקית. בעצם השאלה כאן היא- מה אתה עושה כדי להיות יותר "אתה", ולא "דמות של האתה שלך", דמות חיצונית. כמה שתשתדל יותר להיות יותר אתה, אתה בעצם נפתח לחיים באיכות שבעין ערוך.

(חלק ראשון מתוך סידרת "העצמה אישית" של הרב יצחק ערד, נכתב על ידי בנימין מזור)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן