fbpx

"שא עינך וראה.." את השלימות – העבודה של ט"ו באב

מאמר לקריאה לכבוד חמשה עשר באב, על השלימות שבכל אחד שמתגלה ביום זה
מאמר לקריאה לכבוד חמשה עשר באב, על השלימות שבכל אחד שמתגלה ביום זה

"שא עינך וראה.." את השלימות – העבודה של ט"ו באב

השלימות שבכל אחד

מאמר לקריאה לכבוד ט"ו באב

 

על חמישה עשר באב, יום שבו הלבנה עומדת במילואה, נאמר: "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב".

אומנם בכל חודש, ביום ט"ו, הירח עומד במילואו, והיום מבטא עלייה ושלמות, שהרי ישראל מונין ללבנה ונמשלו ללבנה, אך ט"ו בחודש אב מסמל יום טוב, יותר מאשר יום ט"ו שבכל חודש אחר.

הסיבה לכך מבוארת במאמרי החסידות: כשיעור העומק שאליו מגיעים בעקבות הנפילה והחורבן, כן שיעור הגובה שאליו תוביל העלייה שבאה אחריהם. ומאחר שבחודש אב מתרחשת הירידה הגדולה של ט' באב, באה בעקבותיה עלייה שאין כמותה, של חמישה עשר באב.

 

זמן של שלמות

מהו הסוד הפנימי של חמישה עשר באב, שבו הירח נמצא במילואו?

הירח, שכאמור מסמל את עם ישראל, הוא במהותו חסר, ובלשון המובאת בחסידות לגבי ספירת המלכות, שהיא כנגד הלבנה: "לית ליה מגרמיה כלום" – אין לה מעצמה כלום. לירח אין אור משלו. הוא מקבל את אורו מהשמש. הוא זקוק לשמש תדיר, והוא תלוי בה ובקבלת האור ממנה. בחמישה עשר באב שבו הירח מלא, מתגלית השלמות של הירח.

מבחינה היסטורית, התקופה שעליה נאמר שהירח עמד במילואו היא תקופת שלמה המלך, שהיה דור ט"ו מאברהם אבינו, ולכן בזמנו נבנה בית המקדש, סמל שלמות הקשר והאהבה בין ישראל לקב"ה.

שלמה המלך נקרא בשם זה כי "שלום היה בימיו". שלום מלשון שלמות. בזמנו האירה שלמות רוחנית ופנימית, והיא באה לידי ביטוי גם בעשירות ובשלמות גשמית. במאמרי החסידות מודגש שבזמן שלמה האיר האור האלוקי העצמי והשלם (המכונה 'עתיק') ולא רק האור שעניינו להשלים את החסרונות (המכונה 'אריך').

זה גם התוכן הפנימי של חמישה עשר באב, שהוא יום של שמחה ושלמות: כאשר האדם מסתכל על פנימיותו ומרגיש את השלמות האלוקית הקיימת בו, הוא מתמלא בשמחה: "איזהו עשיר – השמח בחלקו".

 

שלמות שמאפשרת חיבור

גם באדם יש מקום 'חסר' שכדי להשלימו יש צורך בקבלה מהאחר. במקרים שבהם המקום הזה גובר ומתעצם, הדבר עלול להביא למשברים פנימיים ולתסכול רב: האדם מרגיש 'חסר', וכל הזמן הוא רוצה שייתנו לו עוד ועוד, אבל לעולם אינו מרגיש 'מלא' ו'שלם'.

הקליפה, שהיא הסמל של המציאות הלא מתוקנת, חוזרת ואומרת "הב, הב", ואינה חדלה מלומר זאת. מדוע? משום שלקליפה אין שלמות עצמית. היא מהות המתאפיינת בהעדר. ולכן אפילו הכמות שהיא 'מקבלת' גדולה ועצומה – בכל זאת היא לעולם אינה 'שבעה', שהרי אין לה תחושת ערך ושלמות עצמית.

הקליפה כמוה כאותו אדם שמרוכז בחיסרון שלו, ומצפה מהזולת שישלים אותו. הציפייה שלו תמידית, וגם כשהוא מקבל מהאחר, ואפילו הרבה, בכל זאת הוא אינו מצליח להרגיש 'שלמות', הוא אף פעם אינו מגיע לתחושת שובע, והוא ממשיך להיות עסוק במה שאין לו.

העיסוק התמידי באין ובהעדר נובע מהעובדה שאותו אדם לא הצליח לגלות בתוכו את התודעה והערך העצמי האלוקי. אדם שחש שלם, לא מצפה לקבל מזולתו את הכול. הוא מצפה להיעזר בו להשלמת החסר לו בלבד, ולכן הוא יכול להתמלא.

השורש של ההתייחסות המתוקנת והנכונה לזולת, טמון בהתבוננות הנכונה של האדם בעצמו: כאשר האדם לא עסוק במה שאין לו אלא מכיר בשלמותו העצמית ומעריך אותה, הוא יהיה מסוגל גם לקבל מהזולת בצורה נכונה.

מאחר ש"יש לו הוא עצמו", האחר לא נותן לו את מהותו אלא משלים אותו בפרט מסוים. לכל אחד יש מעלות. הכרה במעלות של הזולת מאפשרת לקבל ממנו סיוע במקום שבו האדם מרגיש חוסר אצלו. הקבלה מן האחר משלימה את החוסר שלו, ומנגד – הזולת מקבל ממנו את שחסר לו, והם משלימים זה את זה בפרטים המוגדרים, ושניהם מתמלאים.

זו המשמעות הפנימית של שלמות הירח בחמישה עשר באב – השחרור מתחושת החוסר התמידית.

כדי להשתחרר מהמקום המרגיש 'חסר' ורק מצפה לקבל, צריך לפתח את הרגשת התענוג והשלמות הפנימית.

תחושת העוני והחיסרון מביאה את האדם ל'מאבק' תמידי, לצרות עין כלפי עצמו וכלפי אחרים, ולקושי פנימי בהתמודדות עם אתגרי החיים. האדם מתלונן כל הזמן על מצבו, מתמרמר ומקרין את התחושות השליליות שלו על סביבתו. בעשותו כן הוא מעכיר את האווירה סביבו ומרחיק ממנו את הקרובים אליו, וגם הוא עצמו מסתגר בתוך עצמו וב'בועת' העצב שלו, מתרחק מהם ומתבודד.

לעומת זאת, כשנמצאים בשלמות ו'עשירות' פנימית, הלב נפתח לאהבה והתחברות אמיתית, ואזי מסוגלים לראות את הטוב ואת המעלות ולהיפתח לקשרים אמיתיים.

גם רבי עקיבא, שממנו למדנו ש"ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה!" דיבר על מעלת התקופה של שלמה המלך, ואמר ש"כל השירים קודש אבל שיר השירים – קודש קודשים". זה השיר שמבטא את היחס השלם שבין הקב"ה לעם ישראל, כאהבה מושלמת בין איש לאישה.

 

רוקדים במעגל

הגמרא מתארת את חמישה עשר באב כיום שבו היו בנות ישראל יוצאות ומחוללות בכרמים.

ה'מחול' זהו ריקוד במעגל, שמסמל את השלמות של הגאולה. "לעתיד לבוא הקב"ה עושה מחול לצדיקים", ו"עמך כולם צדיקים". הריקוד במעגל מסמל את האור האלוקי הסובב, שאיננו מוגבל: אין בו ראש ואין בו סוף.

ישנו אור האלוקי מוגבל, הבא לפי ערך הנבראים, וצורתו צורת 'קו'. לקו יש ראש וסוף, וזה מבטא את יכולת הקליטה המוגבלת שלנו בתוך המוח והלב, ואת הזמנים שבהם האדם מיטלטל ונע מלמעלה למטה, בעליות וירידות.

זו צורת ההסתכלות הגלויה של האדם על עצמו, שבה הוא 'שופט' את עצמו (וממילא גם אחרים) לפעמים באופן חיובי וטוב, ולפעמים באופן שלילי, ואז מתלווים לשיפוט רגשות אשמה וכאב.

אבל יש גילוי נעלה יותר, שלא נכנס פנימה, אלא מקיף מלמעלה בצורת עיגול. הוא מבטא את המקום הנסתר שמעבר לתפיסה, שהוא הצד שנשאר תמיד שלם, ואין בו חסרונות.

הריקוד ב'מחול', במעגל, מבטא את אותה הסתכלות פנימית על עצמנו וגם על אחרים, הסתכלות שאינה שופטת ומגבילה אלא מאמינה שקיימת שם שלמות לא מותנית, ושם גם נוצרת האחדות האמיתית.

וכפי שמסביר אדמו"ר הזקן בליקוטי תורה (פרשת נצבים עמ' מד) שהשלמות של צד הקדושה היא האחדות באופן של 'עיגולים' ללא ראש וסוף. ולכן אדם שיש לו מעלה ויתרון מיוחד בעניין מסוים, צריך לדעת שאף שבעניין זה ייתכן שהוא בחינת 'ראש' לגבי זולתו, הרי בעניין אחר חברו נחשב 'ראש' לעומתו, וממילא אין שום מניעה שהם יהיו באחדות והתכללות.

אדרבה, כל אחד משפיע על חברו ממעלותיו ותכונותיו ובקבלת הטוב מחברו מושלם החסר שלו, ונוצרת אצלו שלֵמות. משל למה הדבר דומה? לאיברי האדם: הראש משפיע על הרגל והרגל משפיעה על ראש, בהתאחדות שלמה: כל אחד הוא גם משפיע וגם מקבל־מושפע, ויחד הם כעיגול שאין לו התחלה וסוף.

 

"שא עיניך" אל השלמות

כדי להגיע לשלמות זו, כאמור, על האדם לזכור שהחסרונות שייכים רק למציאות הגלויה־החיצונית, אולם המהות – שלמה תמיד. כאשר האדם יבין את הערך והשלמות של מהותו, הוא יהיה מסוגל להתאחד עם זולתו ולהיות נכון לקבל ממנו, מבלי לחוש שהדבר פוגע בו או פוגם בערכו.

וכפי שהרבי מדייק באחת משיחותיו, ומסביר שבעודן מחוללות, היו בנות ישראל אומרות: "בחור, שא נא עיניך..", היינו: תרים את העיניים כלפי מעלה ותראה את השלמות האלוקית, על דרך "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה".

כשהעיניים פונות כלפי מטה מוצאים הרבה חסרונות, אבל כשהעיניים נשואות כלפי מעלה, חשים את השלמות.

אלו שתי צורות הסתכלות המביאות לשני סוגי אהבה: אהבה התלויה בדבר, שעלולה להיחלש או להיפסק, ואהבה שאינה תלויה בדבר, שהיא אהבה עצמית שאינה בטלה לעולם.

כך גם בקשר עם הקב"ה: כיום, בזמן גלות וחיסרון, יכולים לחול שינויים בעוצמת הקשר הגלוי של היהודי עם הקב"ה, אך לעתיד לבוא, תתגלה הפנימיות השלמה, והיא תבוא לידי ביטוי באהבה העצמית שאינה נתונה לשינויים.

וכפי שהרבי מביא באחד ממאמריו (חמישה עשר באב תשמ"ז) שלכן "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד" – הפועל יהיה = פעמיים י־ה, והוא מסמל את ההתגלות האלוקית השלמה שאין בה הפסק (שלא כמו היום שיש חילוק בין השם י־ה לשם ו־ה, המסמל התגלות שחלים בה שינויים).

וכך גם בקשר שבין איש לאשתו (שכנגד האיש והאישה, למעלה – הקב"ה וישראל):

אצל איש ואישה יכולה להיות "אש" של אהבה והתלהבות, אך היא עלולה להיות חיצונית ולהביא משברים, פירוד ואכזבות: "אש אוכלתם".

לעומת זאת, כאשר מוסיפים לאותה אש את שמו של הקב"ה – את היו"ד (אצל האיש) והה"א (אצל הָאִשָּׁה), אזי יש הסתכלות הפנימית והיא מובילה אל השלמות ואל הקשר העצמי שאינו תלוי בדבר אלא מגיע מלמעלה; ואזי האיש והאישה מגיעים למצב של "זכו", ו"שכינה ביניהם".

 

להסתכל פנימה

זהו המסר שניתן ללמוד מהשלמות של חמישה עשר באב, שבאה אחרי הירידה החיצונית של תשעה באב:

כלפי חוץ יכולים להיות הרבה חסרונות, כשם שבגלוי יש מצב של חורבן וגלות, אבל ההסתכלות הפנימיות והשלמה רואה בתוך החיסרון את השלמות הטמונה בו ומבינה שבתוך הירידה טמונה העלייה, והירידה אינה אלא חלק ממנה. בגלוי נחרב בית המקדש, אבל בפנימיות – נולד מושיען של ישראל.

וכך גם בחיים האישיים של כל אחד. גם כאשר יש קשיים ונפילות, עלינו לדעת שהם רק בצד החיצוני, אבל בפנימיות קיימת רק שלמות, וככל שנתחבר אל אותה שלמות פנימית, נוכל לשמוח יותר, לפרוץ את הגדרות המגבילים, כטבע השמחה שפורצת גדרות וגבולות, ולהתאחד בצורה נכונה עם הסובבים אותנו.

באופן כזה מביטים אל המעלות של הזולת, מסוגלים להתאחד איתו באמת, ולהגיע לגאולה פרטית, וממנה – אל הגאולה הכללית ולבניין בית המקדש.

(משיעוריו של הרב יצחק ערד)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.