קונפליקטים זוגיים בהכנות לפסח - דעת - לימודי יהדות באור החסידות

קונפליקטים זוגיים בהכנות לפסח

ישנם זמנים שמטבעם מעוררים לחץ, קושי ומתח בבית יותר מזמנים אחרים: כך הדבר בערבי שבתות, ועל דרך זה בימי ההכנות לפסח. והשנה בגלל משבר הקורונוה – עוד יותר. המתח והלחץ עלולים  להשפיע על מהלך החיים והאווירה בבית, ולפעמים הם גורמים לבני הבית להטיח האשמות זה בזה. בזמן זה מתעוררים לעיתים גם קונפליקטים בין בני הזוג בעניינים הקשורים לאותן הכנות – למידת השותפות והעזרה בכל הנדרש לקראת החג: ניקיון הבית וסידורו, עריכת קניות מרובות ועוד.
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב print

קונפליקטים זוגיים בהכנות לפסח

ב"ה

קונפליקטים זוגיים בהכנות לפסח

ישנם זמנים שמטבעם מעוררים לחץ, קושי ומתח בבית יותר מזמנים אחרים: כך הדבר בערבי שבתות, ועל דרך זה בימי ההכנות לפסח. והשנה בגלל משב הקורונה – עוד יותר. המתח והלחץ עלולים  להשפיע על מהלך החיים והאווירה בבית, ולפעמים הם גורמים לבני הבית להטיח האשמות זה בזה.

לאישה שהתלוננה לפני הרבי שילדיה אינם עוזרים לה בהכנות לפסח, הרבי השיב: "אבק איננו חמץ וילדים אינם קורבן פסח". אמירתו מלמדת אותנו שהפניית לחץ מרובה בזמן הזה כלפי בני המשפחה אינה נכונה ואינה מועילה להכנות לחג.

בזמן זה מתעוררים לעיתים גם קונפליקטים בין בני הזוג בעניינים הקשורים לאותן הכנות – למידת השותפות והעזרה בכל הנדרש לקראת החג: ניקיון הבית וסידורו, עריכת קניות מרובות ועוד.

כדי להתמודד נכונה עם קונפליקטים מסוג יש להבין לעומקהּ את המהות של השותפות והקשר הזוגי. על הקשר המיוחד הזה נאמר "איש ואישה זכו – שכינה ביניהם". כאשר כל אחד מבני הזוג מוכן להיות במקום של עבודה וזיכוך, והוא מתבונן בדרך נכונה על המקום שלו ושל בן הזוג שלו בקשר, הבית הופך להיות כבית מקדש, לעומת זאת אם "לא זכו – אש אוכלתם" – זו האש של התסכולים, המרירות והכעסים.

יסוד חשוב בחיי הבית היהודי הוא מתן כבוד הדדי בין בני הזוג. בהלכות אישות, הרמב"ם מפרט את מערכת היחסים הנכונה בין איש לאשתו ומזכיר עד כמה גדולה חשיבותו של הכבוד זה לזה: "יהא אדם מכבד את אשתו יותר מגופו… וכן צוו על האישה שתהה מכבדת את בעלה ביותר מדאי…"

כבוד הוא ביטוי של נתינת מקום לזולת והערכה כלפיו. ההפך מכבוד הוא זלזול, היינו שלילת המקום והערך של האחר. אם לדוגמה הבעל מזלזל בפעולות ובעשייה של אשתו בבית וחושב לעצמו: "נו, מה היא כבר עושה? מבשלת, מנקה… משתכרת פחות ממני" וכדומה, או אם האישה מזלזלת בבעלה, ומהרהרת בליבה: "למה הוא לא משתכר די הצורך? למה הוא לא קם מוקדם? מה בכלל שווה לימוד תורה שלו?!" וכדומה, הם בעצם לא נותנים מקום זה לזה. הם לא מכבדים.

ייתכן שהגישה של כל אחד מבני הזוג בעניין ההתנהלות בבית והתפקוד בו תהיה שונה מגישתו של רעהו. אנשים שונים, ודעותיהם עשויות להיות שונות. השאלה היא מה עושים במקרה כזה. לגיטימי בהחלט לדון בהבדלים ולתאם יחד ציפיות, אבל כל שיחה ודיון כאלה צריכים להיעשות מתוך כבוד הדדי ובזהירות רבה מאוד מהבעת זלזול.

הערכה וכבוד מאפשרים התפתחות והעצמת רגש ואהבה. כשאוהבים מישהו רואים את המעלות שלו: "על כל פשעים תכסה אהבה"; לעומת זאת, זלזול מקטין את הזולת ומוחק את מקומו או תפקודו, וממילא גם האהבה נחלשת. העצמת הזוגיות זקוקה להעצמת ההערכה של כל אחד מבני הזוג כלפי זולתו, הערכה של מעשיו ופעולותיו והבנה ברורה ששום דבר איננו מובן מאליו ואין לקבלו כאילו הוא כזה. כדי לפתח את ההערכה לזולת נדרשת מהאדם עבודה עצמית: עליו להפנות את תשומת ליבו אל הטוב של הזולת, למקד את ראייתו במעלותיו ולהפחית את החשיבות של החסרונות ואפילו להתאמץ להתעלם מהם.

 

תפקידים שונים

ההערכה לבן הזוג צריכה להיות גם לתפקידו ותפקודו המיוחדים לו.

כידוע, הקב"ה ברא את האיש והאישה שונים זה מזה: כשם שהם נבדלים זה מזה במבנה גופם, הם נבדלים גם בדרך החשיבה השכלית, בהרגשותיהם ובמידת הרגישות שלהם, וגם בהתאמה לתפקידים מעשיים. יש מלאכת נשים ויש מלאכת גברים.

חלק מהקושי בעבודת הפרך במצרים נבע מהעובדה שהטילו על הגברים לעשות מלאכת נשים, ועל הנשים – מלאכת גברים. לכאורה, לגברים יכולה הייתה להיות הקלה דווקא: הרי הם היו רגילים לעבודה קשה, וברור שמלאכת הנשים דרשה מאמץ פיזי פחות במידה ניכרת, ובכל זאת בעבורם – היא הייתה עבודת פרך. מדוע? משום שלא התאימה להם. גם על הנשים קשתה העבודה הגברית. הקושי היה טמון במאמץ הפיזי שלא הורגלו לו, אבל לא רק בו: עבודה שאינה מתאימה לאופי האדם – ביצועהּ גורם לקושי.

וכך גם בעבודות הבית בכלל ובהכנות לפסח בפרט: האיש צריך לדעת שגם אם נראה לו שהדברים שהאישה עושה פשוטים וקלים, אלו תפקידים שהיא יכולה לעשות אותם טוב ממנו. הוא צריך להעריך אותה על תפקודה זה. ועל דרך זה גם האישה צריכה להבין ולראות את הייחודיות בתפקידי הגבר ולהעריך אותו על עשייתו למען המשפחה.

נקודה נוספת העולה מזה: כאשר האיש או האישה טוענים שתפקיד מסוים בבית לא מתאים להם והם היו מעדיפים לקבל עליהם תפקיד אחר או עבודה אחרת, יש להתחשב ברצונם ובהרגשתם ולא לכפות עליהם לבצע משימה שלתחושתם מכבידה עליהם. התחושות האלה לגיטימיות ויש לכבדן.

לפעמים לאחד מבני הבית יש קושי אישי למלא תפקיד מסוים בבית בגלל חוויה קשה שחווה בבית הוריו וקשורה באותו תפקיד, לדוגמה: אֵם הכריחה את בתה למלא תפקיד ניקיון מסוים בבית והבת חשה התנגדות כלפיו אבל נאלצה לבצעו בשל הלחץ שאימה הפעילה עליה. חוויה כזאת עלולה הייתה ליצור אצל הבת דחייה פנימית כלפי אותה המשימה (ורתיעה ממנה אפילו בחלוף השנים) או טראומה מסוג אחר וכדומה. לפעמים אפשר לפנות לעזרה חיצונית כדי לנסות לפתור את הבעיה. כך או כך, צריך להכיר במצב הנתון ולא להתעקש להטיל תפקיד מסוים על מי שהתפקיד הזה מעורר אצלו קושי פנימי.

 

גמישות והתכללות

אף שבכללות נכון וראוי שכל אחד יעשה בבית את התפקיד המתאים לו, ידוע הכלל המוסבר בחסידות שבענייני קדושה צריכה להיות התכללות זה מזה.

בניגוד לעולם התוהו שבו היה גבול חד וברור בין מידה למידה, והדבר גרם אחר כך ל"שבירת הכלים", בעולם התיקון, אף שגם בו יש מידות שונות, מכל מקום יש ביניהן התכללות וחיבור. בתוך החסד ישנה התכללות של גבורה, וגם בתוך הגבורה ישנה התכללות החסד.

על דרך זה בבית: אם מחליטים, לדוגמה, שהאיש אחראי לניהול העניינים הכספיים, אין פירוש ההחלטה שהאישה לא נוקפת אצבע בעניין; ואם החזרה עם הילדים על הנלמד בכיתה, לקראת מבחן וכדומה, היא תפקידו הרגיל של האב, אין פירוש הדבר ש'אסור' שמפעם לפעם הם ישבו ויחזרו על החומר עם אימא. ועל דרך זה אם האישה אחראית לטיפול בכביסה או לניקיון הבית, אין הכוונה שהאיש לא יושיט עזרה בפעולות אלו אף פעם: מותר ואפילו רצוי לאיש לעזור בבית ועשיית המלאכות האלה איננה נחשבת פחיתות כבוד בשבילו. הוא גם לא אמור להרגיש ש'מנצלים' אותו. והדברים אמורים גם מה'כיוון' השני: מותר לאישה להצטרף ולסייע במילוי התפקידים שעל פי רוב האיש ממלאם. חלוקת התפקידים צריכה להיות רכה וגמישה, וזה חיוני לתפקוד נכון בבית.

אם הבעל או האישה אומרים משפט כמו "זה התפקיד שלך… תסתדר איתו…" הם מעידים שמשהו לקוי בתפיסת המערכת הזוגית שלהם. כשבן הזוג צריך עזרה, לא עושים חשבונות בנוסח "זה התפקיד שלו ולא שלי" אלא משתדלים לעזור מתוך שמחה ונשיאה משותפת בעול.

וגם אם במצב מסוים בן הזוג לא יכול לעזור בגלל מחויבויות אמיתיות אחרות (וברור שאין מדובר בניסיון להתחמק מעזרה), עליו להסביר זאת בלשון רכה ומתוך הערכה לבן הזוג, ולא מתוך ניכור וחוסר אכפתיות.

הדבר נכון במיוחד בזמנים של עומס יתר כגון ערבי שבתות או ההכנה לפסח. בזמנים אלו צריכה להיות לכל אחד מבני הבית רגישות יתרה כלפי יתר בני המשפחה. נקודת המוצא של כל החשיבה צריכה להיות שותפות ושמחה (ולא שום שיקול אגואיסטי). באופן כזה לא רק חג הפסח יהיה חג של חירות וגאולה, אלא גם ההכנות לקראתו.

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן