פרשת ויגש - לחשוב על המקבל - דעת - לימודי יהדות באור החסידות

פרשת ויגש – לחשוב על המקבל

כשיהודה אומר "בי אדֹני", הוא בעצם אומר: כשאתה משפיע אינך צריך להתרכז בהגעה לשלמות של עצמך. עליך להתמקד רק בי – במקבל ההשפעה. תניח לצורך שלך להשפיע, ותפנה את מחשבותיך ורגשותיך להבין ולהרגיש את הצורך של מי שאמור להיות מקבל ההשפעה.

פרשת ויגש – לחשוב על המקבל

כשיהודה אומר "בי אדֹני", הוא בעצם אומר: כשאתה משפיע אינך צריך להתרכז בהגעה לשלמות של עצמך. עליך להתמקד רק בי – במקבל ההשפעה. תניח לצורך שלך להשפיע, ותפנה את מחשבותיך ורגשותיך להבין ולהרגיש את הצורך של מי שאמור להיות מקבל ההשפעה.
99

ב"ה

פרשת ויגש – להתמקד במקבל

אחד מהחידושים הגדולים של הדור השביעי הוא שהרבי מחדיר לכל קהל החסידים את תודעת השליחות – להפיץ יהדות ואת מעיינות החסידות ולעסוק בהשפעה 'החוצה'.
אין ספק שהעיסוק במשימה כזאת מתוך אהבה וחשק רב מגביר את הסיכוי לנחול הצלחה, מאחר שהאהבה גורמת לאדם להשקיע במשימה את כל כוחותיו ולעשות הכול במרץ ובהתלהבות, ועשייה כזאת סיכוייה להניב פרי משובח – גדולים.
ועם זאת חשוב להיות מודעים לחסרונות הטמונים בהשפעה הנעשית רק מתוך 'התלהבות': א. התשוקה והרצון החזק להשפיע על הזולת או ללמד חסידות עלולים לסנוור את ה'משפיע' ולהפריע לו לבחון באובייקטיביות אם הוא אכן מבצע את משימתו בדרך מועילה ונכונה. ב. טבעה של התלהבות שהיא דועכת ומתמעטת עם הזמן, ואם כי בתחילה יש לאדם חשק ורצון חזק, ככל שעובר הזמן מתמעט הלהט (מה שמכונה: 'שחיקה').
מסיבה זו נדרש מאיתנו לגלות מקום עמוק ופנימי יותר בתוכנו, ולהפוך אותו למניע להשפעה ולימוד.

לא לשם מימוש עצמי
כדי להבין בעומק עניין זה, נזכיר בקצרה את המבואר בחסידות בעניין היחס שבין יוסף ליהודה, המסמל את היחס הנדרש בין משפיע למקבל [ראו המאמר "ודוד עבדי נשיא להם לעולם", ויגש ה'תשל"ב, שיצא לאור מוגה ב"קונטרס ה' בטבת התשנ"ב"] :
יוסף הצדיק הוא סמל ההשפעה. הוא האדם שיודע לנתח את המציאות לפרטיה ולפתור חלומות לעצמו, לשרי פרעה ולפרעה עצמו. עניין ההשפעה אצלו עיקרי ויסודי כל כך, עד שהוא גורם לו לספר לאחיו שחלם שהוא ימלוך עליהם וכולם ישתחוו לפניו.
אלא שבשלב זה מודגש בעיקר (לא ההתמקדות במקבל ההשפעה, אלא) ההשפעה עצמה. ולכן האחים מתמרמרים על הניסיון של יוסף להתנשא מעליהם ולהשפיע עליהם, עד שזה מגיע בסופו של דבר למכירת יוסף והגלייתו למצרים, שם הוא מתמנה לאחר תלאות רבות למשנה למלך. לאחר מכן, כאשר האחים עולים לשבור בר במצרים ויוסף מתייחס אליהם בקשיחות ולוקח את בנימין, אנו עדים לדו־שיח קשה המתנהל בין יוסף ליהודה: "וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי יְדַבֶּר־נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי וְאַל־יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה" (בראשית מ"ד, יח).
כשיהודה אומר "בי אדֹני", הוא בעצם אומר: כשאתה משפיע אינך צריך להתרכז בהגעה לשלמות של עצמך. עליך להתמקד רק בי – במקבל ההשפעה. תניח לצורך שלך להשפיע, ותפנה את מחשבותיך ורגשותיך להבין ולהרגיש את הצורך של מי שאמור להיות מקבל ההשפעה.
הדברים אמורים גם לגבינו: יש מצבים שבהם המשפיע־המלמד חושב על הטובה והתועלת שקשורות לעולם שלו ולאינטרסים שלו. בעודו עוסק בהשפעה הוא רואה בעצם את עצמו יותר מאשר את מקבל ההשפעה. אך חשוב לזכור שההשפעה תוכל להגיע לשלמות רק כאשר המטרה והתכלית שלה מתרכזות במקבל: בהתאמה של הדברים אליו ובשימת לב שהדברים מובנים לו ומתיישבים על דעתו ועל ליבו באופן הטוב והמועיל ביותר.

השפעה מתוך ענווה
מה יגרום למשפיע למקד את תשומת ליבו במקבל? לצורך כך נדרש שבנפש המשפיע־המלמד תהיה 'הנחה' פנימית שהוא אינו אלא צינור להעברת הכוחות שהבורא טמן בו, ומטרת ההשפעה איננה להוביל אותו למימוש עצמי חיצוני. רק כאשר יש המשפיע מגיע ל'ביטול' כזה ויש בו ענווה, היינו הוא חושב באמת על המקבלים, המימוש העצמי הופך להיות טפל למטרה העיקרית, שהיא השליחות, ואזי גוברים סיכוייו להצליח ולהשפיע.
יש להדגיש: דברים אלו על ה'ביטול' והענווה אין כוונתם לומר שהעיסוק בהשפעה יהיה בלא התלהבות וחשק, אדרבה, לאחר שהאדם יגיע למסקנה שזהו רצון הרבי ואלו תפקידו ושליחותו, ההשפעה עצמה תהיה מתוך שמחה על הזכות שנפלה בחלקו, אלא שהבסיס שלה היא תחושת שליחות ו'ביטול', ולא כדי לגרום לו סיפוק ושביעות רצונו.
ההתמסרות המוחלטת למקבלים, דווקא היא, תאפשר למשפיע לחשוף את כוחותיו העצמיים ממש, הפנימיים והאלוקיים, ואזי הוא יגלה בתוכו את המקום השלם והטהור שאינו תלוי ברבדים חיצוניים של המציאות והסביבה.
וכפי שמסיים הרבי במאמר "ודוד עבדי" האמור:
"הטעם על זה שהמלך המשיח נקרא בשם דוד הוא כי ענינו של דוד הוא ענוה וביטול. דהגם שהיה מלך מכל מקום קרא עצמו עני ואביון. וכן הוא במלך המשיח, דהגם שיהיה בתכלית הגדלות, כמו שכתוב ונחה עליו רוח הוי' וגו' וילמוד תורה עם האבות ומשה רבינו עליהם השלום, מכל מקום יהיה בתכלית הענוה והביטול ללמוד גם עם אנשים פשוטים.
ועל פי הידוע שכל הגילויים דלעתיד תלויים במעשינו ועבודתינו עכשיו, מובן, שמהענינים שמקרבים וממהרים את ביאת המשיח הוא לימוד והפצת התורה, נגלה דתורה ופנימיות התורה, לכל אחד, גם לאנשים פשוטים. ושזה יהיה באופן דענוה וביטול. היינו שהלימוד וההפצה צריכה להיות לא בשביל העילוי שנעשה על ידי זה בהמלמד והמפיץ (מתלמידי יותר מכולם), אלא בשביל המקבלים".

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב google
Google+
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב pinterest
Pinterest

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן