עיצומו של הקשר מכפר - דעת - לימודי יהדות באור החסידות

שלום, ברצוני לשאול האם אני צריכה לסלוח באמת לבעלי אחרי שפגע בי במשך תקופה ממושכת? מדובר על פגיעה מילולית של מילים לא ראויות ומעליבות, שאני מתביישת אפילו לכתוב אותם. אם הוא בחר להתנהג כך מבחירתו החופשית – גם אם חזר בו, למה שאשוב לבטוח בו כמו בעבר כאילו הדבר לא היה מעולם? איך אפשר להגליד את הצלקות?

קשה לענות ולהתייחס בצורה ברורה כשלא שומעים את הצד השני, ולא יודעים את המקרה לפרטיו, הרקע, וכדומה. אם תרצי את יכולה לפרט יותר, אבל בכל אופן ננסה לתת כמה קוים כללים ונקודות למחשבה, ברוח הזמן שבו אנו נמצאים – ימי התשובה וההכנה ליום כיפור.
שאלתך מתחלקת לשניים: א. האם אפשר וצריך לסלוח. ב. מנין הביטחון שבן הזוג לא יחזור שוב לפגוע.
נתחיל עם השאלה הראשונה:
באמת זה לא קל כשישנה פגיעה מבן הזוג, שאמור להיות האדם הקרוב והאוהב ביותר, שאמורים להרגיש בטחון בקרבתו. כשיש פגיעה מצד אדם כל כך קרוב, לעיתים קשה יותר לסלוח. מילה מעליבה, משפט שפוגע בדיוק במקומות הרגישים, עלול ליצור במערכת הזוגית נתק רגשי ותחושה שאת הנאמר אין להשיב.
למרות זאת, התורה מצווה עלינו לסלוח לאדם שפגע בנו. גם אם זה מאוד קשה, יש לנו את הכוחות והיכולות לכך.
אם נתבונן בסליחה של הקב"ה כלפינו ביום הכיפורים נגלה שגם בין אדם למקום הקשר הגלוי בכל השנה אינו תמיד במצב אידיאלי. אנו עושים טעיות, נכשלים, לפעמים מתרחקים ממנו, נדמה שאנו לא רוצים בקרבתו ואף הוא מתרחק מאיתנו – "א-ל מסתתר". אך כשמגיע יום כיפור מתגלה עצם הקשר בין האדם לבורא, אנו נזכרים ומזכירים כי הקשר בינינו אינו מותנה, אנו וה' מאוחדים וקשורים תמיד. הביטוי "עיצומו של יום מכפר" פירושו שכאשר מתגלה עצמיות הקשר מתחדשת הקירבה, כביכול רוצים את הקשר ואוהבים מחדש.
גם בזוגיות יש לעיתים עליות וירידות. לפעמים יש מריבות, קונפליקטים, חוסר התחשבות ופגיעה הדדית. היכולת לסליחה ולמחילה היא על ידי המודעות ל'עיצומו של קשר הזוגיות', שהמשמעות שלו היא, שמעבר לכל מצב של חילוקי דעות או חוסר שביעות רצון מתפקוד כזה או אחר של בן הזוג יש משהו עמוק ופנימי שמחבר בינינו, סוג של 'ברית' שלמעלה מהשכל, כי אנחנו בעצם מהות אחת.
לפעמים אנשים חושבים שהזוגיות שלהם היא בבחירתם והחלטתם. אך בהסתכלות העמוקה, זה לא רק שאני זה שבחרתי בה והיא בחרה בי, אלא מסובב הסיבות הפגיש בינינו בהשגחה פרטית וחיבר את שני חלקי הנשמה תחת החופה כדת משה וישראל. הזיכרון של מהות הקשר מחדשת את הקירבה, כשזוכרים שאנחנו מהות אחת, למה נהיה רחוקים?
מאחר שבעומק בן הזוג ואני זה מהות אחת, הרי הסליחה לבן הזוג היא בעצם סליחה לעצמנו. היא מאפשרת לגלות בנו את הרובד הפנימי, הנעלם, שמעל כל הפגיעות. בסליחה שכזו אין 'מפסידים' – אני הרווחתי, בן הזוג הרוויח, הזוגיות הרוויחה, והקב"ה משרה שכינתו עלינו.
ולשאלתך השנייה, מנין הביטחון שהפגיעות לא יחזרו על עצמן?
כשם שביום כיפור, למרות שהמחילה היא מ"עיצומו של יום", הרי מוטל עלינו לעשות תשובה – "אין יום הכיפורים מכפר אלא לשבים", כך גם בקשר הזוגי, שינון האמונה כי הזוגיות שלנו היא חיבור לא מותנה, נותנת אמנם את הכוח הפנימי לסליחה למרות הפגיעה, אך יש לוודא (בפרט במקרה שלך, שנראה שהפגיעות היו מתמשכות ולא חד פעמיות) שנעשה תהליך אמיתי של שינוי.
כשם ש'תשובה' כוללת חרטה אמיתית על העבר, ובעיקר החלטה לשנות את מעשינו בעתיד, גם בזוגיות, בן זוג צריך לעבור תהליך שבו יבין שטעה, יקבל על עצמו החלטות טובות לשינוי מעשי, ועל ידי זה יחשוף כוחות פנימיים שבוודאי קיימים בו לחיות חיים של אהבה והרמוניה. הביטחון שהוא לא יחזור ויפגע יהיה, כאשר נראה שבן הזוג שפגע לא רק אומר שלא יעשה זאת יותר 'מהפה ולחוץ', אלא עובר תהליך של שינוי אמיתי. יתכן שכדאי יהיה לפנות לאנשים המתאמים שיתנו לו ידע וכלים כיצד לבצע הלכה למעשה את השנוי. כשהתהליך יעשה באופן הנכון בוודאי גם יגלידו הצלקות.
יהי רצון שבכוח הימים הללו, נוכל להרבות שלום בתוכנו, לסלוח על העבר, ובעיקר גם לקבל החלטות לעתיד טוב יותר בחיים הזוגיים ובכלל. בהצלחה רבה, וגמר חתימה טובה.

מוקדש לרפואת והצלחת

מאיר אוריאל בן עידית

סדרת הספרים החדשה

שאל את הרב

דילוג לתוכן