מצב נפשי של 'יניקה' - דעת - לימודי יהדות באור החסידות

מצב נפשי של 'יניקה'

לאחר שתואר לעיל באריכות מהו מצב ה'עיבור' כפי שמתבטא בנפש האדם, הן ביחס אל עצמו והן ביחס אל הזולת, מהם הסיבת לשקיעה במצב זה, ומה הם הכלים ליציאה ממנו, הרי במידה וה'עבודה' הנפשית והמעשית ליציאה ממצב העיבור נעשתה באופן הנכון ובהתמדה, הרי עובר האדם ומתפתח ממצב ה'עיבור' לשלב השני בסולם ההתפתחות - לשלב ה'יניקה'.

מצב נפשי של 'יניקה'

לאחר שתואר לעיל באריכות מהו מצב ה'עיבור' כפי שמתבטא בנפש האדם, הן ביחס אל עצמו והן ביחס אל הזולת, מהם הסיבת לשקיעה במצב זה, ומה הם הכלים ליציאה ממנו, הרי במידה וה'עבודה' הנפשית והמעשית ליציאה ממצב העיבור נעשתה באופן הנכון ובהתמדה, הרי עובר האדם ומתפתח ממצב ה'עיבור' לשלב השני בסולם ההתפתחות - לשלב ה'יניקה'.
content_img2047

על פי שיעוריו של הרב יצחק ערד

 

יניקה – תיאור המצב, ודרכי הטיפול בו

(פרק זה הוא המשך לפרק "טיפול במצב של עיבור נפשי")

 

סימנים ראשונים של אובייקטיביות

לאחר שתואר לעיל באריכות מהו מצב ה'עיבור' כפי שמתבטא בנפש האדם, הן ביחס אל עצמו והן ביחס אל הזולת, מהם הסיבת לשקיעה במצב זה, ומה הם הכלים ליציאה ממנו, הרי במידה וה'עבודה' הנפשית והמעשית ליציאה ממצב העיבור נעשתה באופן הנכון ובהתמדה, הרי עובר האדם ומתפתח ממצב ה'עיבור' לשלב השני בסולם ההתפתחות – לשלב ה'יניקה'.

בשונה מדרגת העיבור בו הטוב מעובר ומכוסה כמעט כליל בתוך המצב הבעייתי, וממילא החוייה הגלויה של האדם היא בעייתית ובלתי מתוקנת בצורה מוחלטת (ולכן הטיפול במצב זה הוא בעיקר על ידי שימוש בכוחות חיצוניים של 'מקיף' וכפי שהתבאר לעיל באריכות), הרי ביניקה המצב אופטימי יותר וניתן לראות תחילתה של תודעה מתוקנת, ולפעמים אף החוויה המתוקנת שקולה אל מול החוויה הבעייתית הלא מתוקנת. [וכפי שהתבאר לעיל כי חווית היניקה היא כנגד עולם היצירה עליו נאמר 'חציו טוב וחציו רע'].

במצב היניקה האדם כבר מתחיל לראות מציאות נוספת, מלבד המקום הבעייתי והסגור בו הוא נמצא, ויש כבר איזה שהוא פתח להביט ולבחון את הדברים בראיה יותר אובייקטיבית, אשר בהכוונה נכונה (כפי שיתבאר) יכולה להגביר אצל האדם את החלק האלוקי שבו, המתוקן, על המקום הבהמי הישותי.

ואף כאן במצב היניקה יש לפרט ולבאר מהי חוויית האדם האוחז בשלב זה, וכיצד הדבר מתבטא ביחס האדם עם זולתו וביחסיו עם עצמו.

 

היניקה – ביחס הזולת

האדם הנמצא במצב היניקה כבר מספיק מפותח (תודעתית) כדי לראות את הזולת הנמצא לידו. בשונה מדרגת העיבור בו מרוכז האדם רק בעצמו וכלל לא רואה את הזולת (כאישיות עצמאית רק ככלי הניתן לניצול בלבד), הרי חווית היניקה נותנת מקום לשני ומכבדת את נוכחותו.

אלא שלמרות זאת אין זו עדיין ראיה שלימה של הזולת, כי ראיית הזולת משתקפת אצלו עדיין מתוך משקפיים של 'אני'. אף שרואה וחש במציאות נוספת מלבד הוא עצמו, הרי עיקר הדגש שלו בראיית הזולת הוא בצורת ה'יחסי גומלין' לסוגיהם השונים. חשיבות הזולת אצלו היא בזה שהוא יכול לקבל ממנו ובד בבד גם לתת לו.

וכמו שאנו רואים זאת בסיפור הבא:

אהרן משמש כמנהל מפעל מצליח של מעילים, המפעל מאוד הצליח לא במעט בזכות הצטיינותו ביחסי אנוש תקינים. כל בוקר הוא היה עובר בין כל עובדי המפעל ודורש בשלומם, הוא זכר את ימי הולדתם וגם כשהיתה לו איזה שהיא ביקורת או תלונה היה עושה זאת באנושיות ומתוך טוב לב. העובדים החזירו לו הערכה ואהבה, וביטאו זאת בין השאר במסיבה גדולה שערכו לו לכבוד יום הולדתו השישים.

במהלך המסיבה פתח אהרן את ליבו וסיפר לעובדיו כל מיני סיפורים אישיים על עצמו, בין השאר סיפר להם, כי אביו היה נוהג לומר לו כל הזמן: סוד ההצלחה שלך בחיים הוא רק אם תדע לכבד ולתת לאחרים. אם תכבד את הסביבה שלך הם יכבדו אותך, אם תזלזל בהם הם יזלזלו בך. ככל שתעניק להם יותר, הם יעניקו לך בחזרה. זה המוטו שלי בחיים – אמר להם אהרן, ועובדיו הריעו לו.

אדם יכול לתת ולהעניק, אך כל זה מתוך חישוב וחשבון אנוכי, כי כך החיים שלו יתנהלו בצורה יותר נכונה ומועילה. אין ספק שיש חשיבות עצומה לעצם המעשה החיובי, ולא משנה מה הכוונה והמניע שמאחוריו, אך כשמדברים על התפתחותו הנפשית והתודעתית שבאדם, אין זה התפתחות שלימה.

במצב היניקה מרכז התודעה של הנמצא בה עדיין נשאר ה'אני' – חווית הישות, אלא שישות זו אינה סוגרת עליו לגמרי (כבעיבור) אלא משאירה לו פתח רחב לראות גם את הזולת, לכבד אותו, ולדעת שיכול ליוצר בניהם קשר דו צדדי.

וכמו בתיאור המצב הפיזי של 'יניקה', הרי התינוק כבר רואה את אמא שלו כמציאות נפרדת ממנו (שלא כמו בעיבור), אבל עדיין עיקר התייחסותו לאימו זה מה שמאכילה אתו ודואגת לו, ולא כמציאות עצמאית שאינה תלויה בו, כך גם בנמשל – בדרגת היניקה הרוחנית – הרי השני קיים עבורו, אבל כאחד שיכול להשלים את עולמו ולהוסיף לו, ומאידך לקבל ממנו חזרה.

 

היניקה – בחווית עצמו

היחס של האדם אל עצמו במצב היניקה שונה ומפותח כפי שהיה במצב העיבור. אם במצב העיבור הרי האדם נתפס לצד מאוד מסוים שיש בו, נסגר בה בקיצוניות ולא מצליח לקבל את הפן האחר, הרי במצב היניקה כבר מצליח להסתכל גם על חצי הכוס השניה.

ענת ודבורה הם שתי חברות מבוגרות שעדיין לצערנו רווקות. מטבע הדברים מידי פעם היו נכנסות למצב רוח שלילי של רגשות שלילים וחוסר ערך עצמי, אלא שכל אחת היתה מגיבה אחרת לאותו מצב רוח בעייתי. לענת המחשבות ההרסניות היו משתלטות עליה וכלל לא היתה מצליחה למצוא צד של ערך ומעלות בעצמה, יכלו לעבור אצלה ימים שלמים של שקיעה פנימית בעצבות וביאוש. ואילו דבורה גם כשהיתה מרגישה תחושות קשות בתוכה, הרי היתה מסוגלת בו זמנית או מיד לאחר מכן, לקבל את זה שיש בה גם צדדים חיוביים, להעריך ולקבל את עצמה, ולהתמלא באופטימיות זהירה.

מצבה של דבורה יותר קרוב למצב היניקה. אמנם היא עדיין מאוד מרוכזת בחוויית עצמה, אבל היא מסוגלת לראות צד נוסף בתוך התמונה. זה עצמו שמסוגלת לצרף לרגשותיה איזה שהוא צד קצת יותר הגיוני ואובייקטיבי, הרי זה מראה על תחילתה של התפתחות רוחנית בתוכה, ויציאה מחומות הישות וה'אני' שעוטפים כמעט לחלוטין במצב העיבור.

במצב היניקה האדם מתחיל להיות קצת יותר מציאותי. הוא כבר לא מסתכל על עצמו רק ממקום סגור של תחושות בלבד, אלא מתחיל לראות את המציאות בצורה יותר מאוזנת. למרות שעדיין נקודת ההנחה שלו היא הוא בעצמו ("ישות") אבל זה לא סוגר אותו עד כדי כך שלא יכול לראות את המציאות בצורה יותר מגוונת ובעלת מספר מימדים.

אם במצב העיבור הרי גם דבר טוב נחווה אצלו כדבר שלילי, הרי במצב היניקה מסוגל לראות את המציאות (מתוך החוויה שלו, אבל) בצורה יותר מאוזנת ומציאותית.

וכך גם בהרגשה עצמית מסוג שונה – הרגשה של מעלות מוגזמות ומושלמות פנימית. אם ב'עיבור' הוא כלל לא רואה שיש בו גם צד שני של טעויות ומקום לעבודה עצמית, הרי במצב היניקה הוא מסוגל לראות גם את הטעויות שלו והחסרונות שלו. למרות שהוא עדיין מאוד אוהב את עצמו ומרגיש היטב את מעלותיו, אין הם סוגרות עליו לגמרי עד שלא יבין שיש בו גם צדדים אחרים שאינם מושלמים ודרושים עבודה ותיקון. יש לו את היכולת להסתכל על עצמו בעין יותר מאוזנת הרואה גוונים שונים בו זמנית.

 

פיתוח ההסתכלות הנכונה

כפי שהוזכר לעיל, הרי הטיפול ליציאה מהמצב בו נתון האדם והדרך לעלייתו לשלב גבוה יותר הוא על ידי היאחזות בחלק הטוב הקיים בו, לפתח אותו ולגרום לו להוות גורם מרכזי ומייצב בתודעת האדם. וכיון שבכל שלב ב'סולם ההתפתחות' הרוחני בו האדם נמצא הרי הטוב נמצא באופן שונה ואחר, הרי דרך הטיפול בכל שלב הוא שונה.

ובענייננו, במצב היניקה, הרי כיון שבאדם הנמצא במצב זה ישנה כבר התחלה של התפתחות פנימית של תודעה חיובית, המתבטאת בין השאר ביכולתו לראות את מצבו מתוך מקום יותר מציאותי ואובייקטיבי ולא להיסגר בפן אחד של המציאות, הרי הדרך הנכונה להתקדם הלאה ולטפל במצב יניקה הוא על ידי היאחזות באותה הסתכלות חשיבה והתנעתה כגורם משפיע ושולט באדם.

בשונה ממצב העיבור בו תודעתו הפנימית של האדם שבויה באופן מוחלט במקום ה'ישות', שלכן על מנת לפתח את המקום הבעייתי הפנימי בו שרוי האדם זקוקים להשתמש בכוחות חיצוניים 'מקיפים', הרי ביניקה בה ישנה התחלה של חשיבה הגיונית ומאוזנת של המציאות שאינה שבויה בתודעת ה'ישות' הבעייתית, הדרך הנכונה להתפתחות האדם מתוך מצב זה, יהיה לא על ידי שבירה אלא על ידי שכנוע תודעתי, והשמת ליבו של האדם לכיווני חשיבה שלא היו בו קודם לכן.

ולכן השלב הראשון במציאת דרכי הטיפול במצב הלא מפותח של האדם, הוא לברר ולמצוא באיזה שלב בדיוק נמצא. אינה דומה שיטת הטיפול לאדם השקוע כולו במצב 'עיבורי', שהסברים ומילים לא מדברים אליו כלל ורק נבלעים בתוכו, לאדם המפותח קצת יותר ונמצא בדרגת היניקה, שאין צורך (ואסור) להשתמש בכוחות חזקים של שבירה והכאה (רוחנית) אלא אדרבא למצוא מסילות לליבו ולפתח ולחזק אצלו את הצד המאוזן והחיובי המתחיל להתנוצץ בו.

 

שלש סיבות לעצבות

על מנת לבאר ולהמחיש זאת יותר ננסה לראות כיצד מתבטא מצב של יניקה מול חוויה שלילית בעייתית, בתחום העצבות וחוסר השמחה, וכיצד בהכוונה נכונה ובשימת לב להסתכלות מעמיקה יותר, ניתנת להפיכה לחוויה מתוקנת של שמחה ורוגע פנימי [הדברים דלהלן על פי דברי האדמו"ר הזקן בספר התניא, בעיקר בפרקים כ"ו – כ"ח]:

ובהקדים, כי נפשו הבהמית של האדם במהותה מבטאת הרגשה עצמית לא נכונה ('ישות') שהיא שרש כל המחלות הרוחניות והבעיות בנפשו של האדם. אלא שחוויה זו של התנשאות וישות יכולה להתבטא באופנים שונים ומגוונים (המקבילים לארבע היסודות אש רוח מים ועפר, שנמצאים בכל דבר, גם בנפשו הבהמית של היהודי כפי שמפורט בפרק הראשון בספר התניא).

אחד מהאופנים הבולטים בו מתבטאת הנפש הבהמית היא במידת העצבות (המכוונת כנגד יסוד העפר). העצבות היא מידה רעה שיכולה לגרום לדרדור פנימי של האדם בהתפתחותו הרוחנית, ולחוסר מוטיבציה ורצון לתקן את עצמו ולשאוף קדימה, אף אם יש לו את הכוחות והאפשרויות לכך.

רגש העצבות יכול להתבטא אצל האדם ברמות שונות של עוצמה. כאשר רגש העצבות משתלט על האדם באופן בלתי הגיוני וכלל לא מתאים למציאות בשטח הרי זה סימן שהאדם נמצא בתחום זה במצב של עיבור. אנו נעסוק ברגש של עצבות שיש לו סימוכין וסיבות הגיוניות, אלא שתפקיד האדם הנמצא במצב של יניקה, לשנות את כיוון החשיבה, ולראות את הצדדים האחרים שקיימים, ועל ידם להתגבר על העצבות.

השלב הראשון בסילוק רגש העצבות היא לברר מה מקורו של אותו רגש, היות ולעצבות האדם יכולים להיות סיבות שונות, הדרך לסלק את העצבות ולגלות בנפש את רגש השמחה, משתנה לפי סיבת ומקור העצבות. בכללות ניתן לחלק זאת לשלשה סוגים של עצבות: חסרון בצרכים הפיזיים, חסרון בתחום הרוחני, והתמודדות קשה מול רגשות ומחשבות בעייתיים.

רועי הניח את הטלפון על כנו בתחושת אכזבה גדולה. גם הפעם התשובה היא שלילית, הוא לא התקבל לעבודה. מאז פוטר לפני שלשה חודשים מהמפעל בו עבד חמש עשרה שנה הוא לא מצליח למצוא עבודה. עוד מעט אפסיק לקבל דמי אבטלה, ומניין אביא פרנסה לביתי? הרהר בעוגמה. לא זו בלבד, אלא שלאחרונה התגלתה בעיה בריאותית אצל ביתו הקטנה. ברוך השם גילו את הבעיה מוקדם ובטיפול נכון היא תיפטר, אך הבת סובלת בנתיים ובוכה הרבה מכאבים, שלא נדבר על כמה אלפי שקלים שצריך להשיג בשביל הטיפול.

אין פלא שמחשבות של עצבות ודיכאון החלו למלאות אותו. אני יודע שיש לי משפחה נפלאה ותומכת, ילדים טובים, והרבה על מה להודות לה' – חשב לעצמו רועי – אבל איך אצא מהמצב הביש הזה, שאליו נקלעתי, ולמה מגיע לי לעבור את התקופה הקשה הזו? אנחה כבידה פרצה ממנו ודמעות הציפו את עיניו.

זהו סיפור לא נעים אך קלאסי לסוג הראשון של העצבות. עצבות שבאה מחסרון בצרכיו הפיזיים הבסיסים של האדם, בתחום המשפחה, הבריאות או הפרנסה (בניי חיי ומזוני) – ובלשונו של בעל התניא "מילי דעלמא" (ענייני העולם הזה) – כשהאדם חושב ונזכר במצבו הקשה עלול ליפול לרגש העצבות.

טבעי הדבר שחסרון בדברים הכל כך בסיסים של האדם יכול לגרום לעצבות, ולמרות זאת, במידה ולאדם נשאר הגיון והבנה יש לו את הכלים להתמודד עם העצבות הזו, ובהתבוננות נכונה להתגבר עליה ולגלות את היכולת לשמוח גם במצבים הלא נעימים.

העצה לאותו אחד שיש לו בעיות ממילי דעלמא, היא להתבונן ולהתעמק במחשבתו שהכל מגיע מאת הבורא, והבורא הוא תכלית הטוב "וטבע הטוב להיטיב", וממילא כל מה שעובר על האדם הרי הוא טוב. אלא שיש טוב גלוי ונעים ויש טוב נסתר ומכוסה, ודוקא טוב נסתר זה שרשו ממקום גבוה יותר בעולמות העליונים ("עלמא דאתכסייא" – העולם הגבוה המכוסה) ובגלל ששורשו מאוד גבוה ונעלה הרי האדם בכליו המוגבלים לא מסוגל להבין את הטוב שבזה.

ולכן חכמינו אומרים ש"חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה" שהרי "גם זו לטובה", ועצם ידיעה זו תקל עליו לקבל את ייסוריו ואף לשמוח בהם, בידיעתו שבזה הוא מקבל שפע רוחני גבוה יותר.

[אין זה בסתירה לציווי לבטוח בה' שהטוב יהיה טוב נראה ונגלה, וכפתגם הידוע "חשוב טוב יהיה טוב", כי זאת הגישה הנכונה בהסתכלות האדם למה שיקרה איתו בעתיד, שהאדם מצווה לבטוח בבורא שבודאי ישפיע לו טוב וחסד, אך בנוגע למה שאירע איתו בעבר צריך להאמין באמונה שלימה כי מה שקרה הרי זה לטובתו, וטובה נעלית מאוד עד שלא מסוגל להבין אותה במצבו זה. ויש להאריך בזה ואין כאן מקומו].

תחום נוסף שיכול לגרום לעצבות הוא מצב רוחני לא טוב. ובלשונו של בעל התניא "מילי דשמיא" (עניינים של "שמים" – רוחניות) כשעולות לאדם מחשבות המזכירות לו את נפילותיו הרוחניות, ומעשיו הלא טובים אשר עשה, עלול ליפול לרגש העצבות.

גם לאותו אותו אחד שיש לו בעיות מ"מילי דשמיא" – מחשבות המזכירות לו את טעויותיו מהעבר, וגורמות לו להיות בעצבות – יש את הכלים לצאת מהעצבות הבאה לו על ידי מחשבות אלו. הוא צריך לדעת כי מחשבות אלו אינם מגיעות מהנפש האלוקית החפצה בטובתו, אלא אדרבא מהנפש הבהמית החפצה להפילו. ולא רק אם מחשבות אלו באות לו בזמן התפילה או לימוד התורה שאז בודאי צריך להסיח דעתו מהם שהרי עבודת ה' צריכה להיות בשמחה, אלא אף אם נופלות לו בשעת עסקו בענייני העולם הזה, הרי אינם מגיעות מצד הקדושה אלא מצד הקליפה החפצה להפילו בתאוות ולכן מכניסה אותו לעצבות.

למרות שבאופן טבעי טעויות עבר ומעשים שלילים של האדם מביאים אותו למחשבות כמין אלו, הוא צריך להתבונן מה מקור המחשבות, למצוא בעצמו את הכוחות לבלום אותם ולהגיד לעצמו זה לא הזמן אליהם, ואף שהאדם באמת צריך ללמוד את לקחי העבר ולתקנם, זה צריך להיעשות בצורה מסודרת, בקביעת זמן מתאים להתבונן בגדולתו של הבורא ובמשמעות מעשיו כלפיו והדרך לתקנם, ולא על פי ההכתבה של מחשבות אלו.

המחשה מעניינת לזה נוכל לראות זאת בסיפור הבא שמספר הרב שלום בער גאנזבורג ששימש בקודש בביתו של הרבי והרבנית (מתוך הספר 'סיפורים מחדר הרבי'):

בחג הסוכות באחת השנים, הורתה לי הרבנית לסגור את הכיסוי שמעל סוכת הדירה, כיון שהשמים היו אז מעוננים ואם ירד גשם תירטב הסוכה. אמרתי לה שאני חושש שמא אשכח לפתוח אותו אחר כך לפני שהרבי יבוא לסוכה ואגרום לרבי להתעכב לחינם. הרבנית ענתה לי שהיא תזכיר לי לפתוח אותו, ואף שדבריה לא הרגיעו אותי היא התעקשה וכך עשיתי. אלא שאשר יגורתי בא, הרבנית לא הזכירה לי, ורק אחרי שהרבי הגיע אל הסוכה על מנת לסעוד בה את סעודת החג, נזכרתי שלא פתחתי את הכיסוי. אמנם מיד פתחתי אותו אך רגזתי על עצמי שאיחרתי.

באחד מימי החג, התקרב אלי הרבי ולחש לי באוזני: "אי אפשר לתקן עבירה אחת (האיחור) על ידי עבירה אחרת (העצבות)".

יש תחום נוסף שיכול להביא את האדם לעצבות, והוא התמודדות חוזרת ונשנית עם מחשבות לא טובות ותאוות רעות המציפות את האדם (לא שנזכר בנפילותיו בעבר, אלא שעכשיו נאלץ להתמודד מול תאוות שליליות). האדם שנלחם כל הזמן עם מחשבותיו השליליות ומנסה לדחותם עלול ליפול בעצבות כשרואה את מאבקו התמידי מול היצר.

גם לאחד כזה נותן בעל התניא חומר להתבוננות כדי לצאת מהעצבות: המאבק התמידי אינו סיבה לעצבות, אדרבא, מחשבות אלו שאתה נאלץ להתמודד איתם צריכים להביא אותך לשמחה, כי דווקא כשיש לך רגש לא מתוקן אתה יכול לקיים איתה את המצווה "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עינכם". ואם אתה עצוב מזה שאתה במצב כזה של התמודדות, הרי אתה גס רוח כי אתה לא מכיר את מקומך, שאתה לא צדיק המשולל מתאוות ונטיות שליליות אלא לכל היותר בינוני שכל חייו במלחמה פנימית מתמדת.

ובפרט כשיתבונן במשמעותה הפנימית של ההתמודדות, ואת האור והשפע האין סופי שנמשך בעולם בעקבות עבודה של כפייה פנימית מול כוחות הקליפה, כפי שמתואר בספר הזוהר ובספרי החסידות בארוכה.

 

עצות רק למי שמוכן לשמוע

אם נתבונן במכנה המשותף של כל אותם העצות שהוזכרו, הרי יש בנתינת העצה פתח להסתכלות אחרת על המציאות, מכפי שחווה אותה האדם בטבעיות לפני העצה.

מי שסובל ממצב פיזי שאינו תקין ולא משנה באיזה תחום, הרי טבע האדם הוא להיכנס לרגש של דכדוך מזה. והעצה שניתנה לו היא תסתכל על המציאות ממקום יותר מרומם, מזווית אחרת לגמרי, שהכל מגיע מאת הבורא וממילא הכל טוב, אלא שהוא נסתר. וכך גם מי שסובל ממצב רוחני ירוד ומרגשות אשמה, הרי אין יותר קל ומובן שיכנס לעצבות מזה, והעצה שניתנה לו היא תסתכל על זה מתוך משקפיים שונות של מה ה' רוצה ממך כרגע, ואיזה תענוג אתה גורם לו כשרואה את ההתמודדות שלך ואת עמידתך בניסיונות.

במילים אחרות, אנו כאילו אנו פונים לאותו אדם שנמצא בעצבות ואומרים לו, אנו בהחלט מבינים את זה שאתה מרגיש כך, זה טבעי ומתבקש, אבל לכל מה שאתה חווה יש גם צד אחר של הסתכלות אמיתית ופנימית יותר, שאם תיפתח להתבונן בה תוכל לשנות את הרגשתך מהקצה אל הקצה.

כל זה בהחלט יכול להשפיע על האדם, אך בתנאי שיש בו פתיחות תודעתית להסתכל על המציאות מתוך ראיה רחבה יותר, לקבל ולחוות גם צורת הסתכלות שונה (שזהו ההגדרה של מצב היניקה) בשונה ממצב העיבור בו הוא שבוי לגמרי בתוך המצב הבעייתי בו נמצא.

 

הסברה מתוך שותפות

לאחר שהסברנו כי במצב היניקה הדרך הנכונה לקדם את האדם זה דרך הסברה שכלית ותודעתית, יש להסביר באיזה אופן צריכה להיות אותו שכנוע והסברה.

בשביל לבאר זאת יש להקדים, כי יש מכנה משותף מאוד גדול למצב העיבור והיניקה. בשניהם ישנו מצב בעייתי, וישנו טעם והסבר לבעיה. אלא שבמצב העיבור הטעם ההגיוני טפל לעוצמה של החוויה שהיא תחושת האני. (ובלשון החסידות, שהאור הוא מקיף, האור מסמל את המקום השכלי ההגיוני, ובמצב העיבור הוא לא מורגש כלל רק נמצא מלמעלה – כרקע בלבד) ואילו במצב היניקה ה'טעם' השכלי וההיגיון מתחילים להיות מופנים בתוך המודעות הגלויה של האדם, למרות שהוא נמצא עדיין בבעיה.

ולכן עיקר העיסוק ביניקה הוא בטעם הפנימי שטמון בעיבור, ולדוגמא בבעיה של פחד, הרי כשהפחד הוא ברמת היניקה יש מודעות למה הוא מפחד וממה הוא מפחד וניתן לטפל בזה מתוך מקום של הסברה שכלית והגיונית.

אלא שכאן יכול המטפל לטעות ולחשוב: כיון שהמטופל נמצא במצב של יכולת קבלה של הסבר שכלי הגיוני (שלא כבמצב העיבור), הרי מה שנדרש כאן הוא רק להסביר לו את הדברים בצורה הכי ברורה וחדה, וכיון שהוא 'כלי' להכיל שכל והיגיון, הרי זה בוודאי ישפיע עליו לשנות את התנהגותו על פי ההסברים שישמע.

ולכן צריך להדגיש: מצב היניקה הוא לא שונה מהותית ממצב העיבור בו המרכז הוא ה'אני' (בניגוד למצב ה'גדלות' ששם יש יציאה מה'אני'), רק שה'אני' במצב היניקה הוא פחות תקיף ומסוגל לראות גם את המציאות האובייקטיבית ואת הזולת, אבל הוא עדיין קיים ומורגש. ולכן ההסברה השכלית למטופל חייבת לבוא מתוך הזדהות פנימית שלו, ולא רק כאיזה מסר אוניברסאלי שהוא חייב לשמוע אותו, להתבטל ולהיכנע אליו, ולהתנהג על פיו.

לנמצא במצב היניקה אין עדיין את דרגת ה'ביטול' הנדרשת לקבל את האמת כמו שהיא מבלי להתחשב כלל בתחושותיו, ולכן למרות שיש לו כבר איזה שהיא יכולת להיפתח לכיווני מחשבה נוספים, הרי זה חייב לבוא באופן כזה שירגיש את ההזדהות שלו עם זה, כי להבנה השכלית גרידא בצורה של "קבל את האמת ממי שאמרה" ללא שותפות פנימית שלו לא תהיה עליו השפעה.

ולכן הכלל הגדול בטיפול במצב של יניקה הוא, כי ההסברה ונתינת כיווני המחשבה הנוספים צריכים להיות מתוך שותפות מלאה של המטופל ולא בסגנון של הרצאה דברים ותחושת עליונות.

המטפל המזהה לפניו מצב של יניקה צריך לדעת, כי לא פחות מהחשיבות של ההסברה השכלית ופתיחת עיניו של המטופל לכיווני המחשבה שיעזרו לו לצאת מבעיותיו, חשובה הצורה בה נאמרים הדברים, ועיקר הכלל בזה הוא, שככל שהדברים יאמרו באופן כזה שהמטופל יחשוב שהדברים באו בעצם ממנו עצמו, הרי זה יותר ישפיע עליו.

[ודבר זה נכון רק למצב היניקה, כי במצב העיבור צריך סמכותיות ועוצמה כדי לשבור את תוקף הישות, ולאידך במצב ה'גדלות' שלמעלה מיניקה, כבר יש יציאה לגמרי מתחושת ה'אני' ולכן ההתבוננות השכלית היא טהורה ושלימה מתוך התמסרות פנימית ללא כל עירוב של אגו וישות (וכפי שיתבאר בהמשך בארוכה), ורק במצב היניקה יש שילוב של תחושת 'אני' אך גם יכולת להיפתח לראיה רחבה יותר ולכן ישנה הסברה שכלית אך לא בצורה של שבירת האני או התעלמות ממנו, אלא מתוך שותפות מלאה שלו]

 

ועוד כלל גדול להצלחת הטיפול במצב היניקה:

ככל שהמטפל יגלה אמפתיה, רגישות והבנה למצבו של המטופל, יכנסו יותר הדברים אל ליבו וישפיעו עליו. כי כיון שהמטופל עובר תהליך רגשי (וכפי שהוסבר שבמצב העיבור העיקר זה טבע בעייתי ששולט על האדם, ואילו במצב היניקה יש כבר התפתחות תודעתית, ועיקר הבעיות במצב זה הם בעיות רגשיות בתחומים שונים) כך גם בטיפול צריכה להיות קירבה פנימית רגשית (כמובן בתוך גבולות) של המטפל אל המטופל.

אם המטופל עובר איזה שהוא כאב או סבל, והוא לא מגלה אצל המטפל אמפתיה אמיתית ורגישות לסבלו, כמה שהמסר שיעביר לו המטפל יהיה אמיתי ונכון, זה לא יפעל וישפיע עליו. כי במקום היניקה יש חשיבות רבה להזדהות של המטפל עם מצבו הריגשי ('האני') של המטופל.

ולכן צריך המטפל להשים לב להדגשים הבאים בטיפול במצב יניקה:

א. לפתח קשר של חברות וידידות עם המטופל, שלא ירגיש שאתה מישהו מעליו שנותן לו הוראות, אלא שאתה חבר או ידיד שמבין אותו.

ב. לא להרצות לו, לא לתת לו מסרים תקיפים סמכותיים, אלא לנתח איתו את הדברים בסגנון של דו שיח משותף.

ג. לא לומר את הדברים כפי שהם בצורה ישירה, אלא לסובב את הדברים בצורה כזו שהמטופל יגיע לאותה מסקנה מעצמו, וכמה שיותר יחשוב שאין פה חידוש של מישהו אחר, רק הכוונה כללית, זה יותר יפעל בו.

ד. להפעיל כלים חווייתיים בשעת הקשר בניכם, כמו לעשות ביחד דברים שהוא אוהב לעשות אותם, להסתובב במקומות שהוא מרגיש בהם נוח, וששיחתכם ביחד תגרום לו הנאה וסיפוק.

ה. לגלות אמפתיה ורגישות למצבו, גם אם לא הכל מוצדק ונכון.

הביטוי עם ה"חציו רע"

כפי שהוזכר בפרק ה'הגדרות' הרי מצב היניקה הוא כנגד עולם היצירה, שבו מצב היחס בין הטוב לרע הוא "חציו טוב וחציו רע".

יצירה זה מלשון ציור. עולם היצירה הוא עולם של רגש וחוויה, עולם בו לתחושות יש חשיבות רבה. בשונה מעולם הבריאה שם השכל והתובנות הם הדומיננטיים והם המשפיעים העיקריים שם, הרי בעולם היצירה לא תהיה להבנה האובייקטיבית השפעה, אם לא יחוו אותה במימד הציור והחוויה.

ההגדרה העיקרית של הטוב והרע ברובד הרוחני, היא 'ישות' מול 'ביטול' – אגו מול ענוה. ובעולם היצירה שיש לתחושות ולחוויות מאוד מקום גדול, הרי יש סיכויים רבים (ולפחות 50% – "חציו טוב וחציו רע") שהתחושות יהיו מתוך מקום של 'ישות' וחוסר חיבור לאמת האובייקטיבית.

וכך גם בתהליך הנפשי של מצב היניקה המכוון לעולם היצירה, יחד עם הזנת האינפורמציה והפתיחות לכיווני חשיבה נוספים צריך לדעת שישנו סיכוי גדול, שהאדם יקח את אותה אינפורמציה וירתום אותה אל תוך עולמו הפנימי, עולם של תחושות וחוויות, ולא יתקדם בעקבות אותם רעיונות.

ובמידה מסוימת הרי זו בעיה שקיימת רק במצב היניקה, ולא במצב העיבור הנמוך ממנו, כי במצב העיבור בו האדם שבוי לגמרי בתוך אותה בעיה (כנגד עולם העשיה ש"רובו רע"), הרי להסברים ולרעיונות לא תהיה בכלל השפעה, וכיון שהדרך היחידה היא הפעלת סמכות, הכאה וביטוש (כפי שהוסבר באריכות) לכן אין את החשש שזה לא ישפיע, כיון שהפעולה היא עוצמתית ואמורה לפעול באופן מקיף וחיצוני בלבד, ולא לשנות את המקום הפנימי אלא רק לפעול בו שבירה.

רק במצב היניקה בו נדרשת עבודה הכוללת בתוכה שני מרכיבים דו צדדים, מצד אחד הזנת מידע ורעיונות האמורות לתת פתח ליציאה ממקום הבעיה, ויחד עם זה להפנים אותם בעדינות וברכות ולא בתוקף ובסמכותיות, יש סיכוי וחשש (ועד כדי "חציו טוב וחציו רע" כלומר חמישים אחוז של סיכון) שהזנת המידע לא תשנה את המטופל בפנימיותו, ואולי אף תעצים את חוויותיו מתוך מקום בעייתי.

וכפי שנוכל לראות זאת במקרה הבא:

רות יועצת הנישואין יצאה מהפגישה הראשונה עם שולמית מרוצה ומלאת אופטימיות. שולמית הגיעה אליה בעקבות בעיות של שלום בית עם בעלה. רות שוחחה איתה ארוכות והתרשמה כי לפניה נמצאת אישה פקחית, אינטליגנטית, ומאוד רגישה, המודעת היטב לסכנה להרכב המשפחתי שלה ומלאת נכונות לטפל במצב ולשנותו. זה נראה מקרה קל – חשבה לעצמה רות – יש לה נכונות לשמוע ולהקשיב, לא נראה שיש איזה שהיא בעיה יוצאת דופן שקיימת בבית, ויש את כל הנתונים להצלחה ולשיפור המצב.

אלא שלאחרי כמה פגישות של רות עם שולמית רואה רות שאין כל תזוזה במצב. שולמית משתפת פעולה, מספרת הרבה על חוויותיה והרגשתה, אך לא מצליחה להתקדם בתהליך שמנווטת אותה רות. אט אט חלחלה ברות התובנה, כי שולמית אמנם אישה רגישה היודעת לנתח ולבטא היטיב את תחושתה, אך כל פעם שהם מדברים על בן הזוג, ואיפה הוא נמצא בתמונה, השיחה נקלעת למבוי סתום, ושוב איך שהוא הנושא חוזר להיות 'שולמית'.

התיאור הזה הוא אחד הביטויים המעשיים בעולם הטיפול לבעייתיות שיכולה להיות במצב היניקה. המטפל שמבחין כי המטופל שלפניו קשוב ופתוח לשמוע ולהבין (מצב היניקה) מתחיל לשוחח איתו שיחה פתוחה ונעימה על מצבו ותחושתו. דוקא בגלל שסגנון הטיפול במצב היניקה נע הרבה סביב תחושות ותובנות הבאות ממקום של רגשות וחוויות, ללא החלטיות וסמכותיות, יכול לקרות מצב שלא יראו תזוזה אמיתית אצל המטופל.

 

להיזהר מהתעצמות עם ה'אני'

על מנת למנוע את המצב שתואר לעיל, צריך המשפיע והמטפל להתבונן היטב ולהיזהר בבחירת בטיב המזון שמזין את המטופל במצב היניקה, שלא יגרום לו להגדלת ה'אני' בלבד אלא לשינוי ולהתפתחות פנימית.

למרות שהוסבר לעיל, שהעיקר בטיפול של מצב היניקה, הוא הסברה מתוך הסכמה ושותפות חוויתית של המטופל, הרי אם המטפל מבחין כי יש יותר מידי התרכזות בחוויה האישית שלו, ופחות קשב פנימי לזולת או למציאות כמו שהיא, הרי כאן תפקיד המטפל להחזיר אותו לאינפורמציה שתתן לו לראות את המציאות בצורה המאוזנת והנכונה.

וכמו במקרה שתואר לעיל, הרי המטפל שרואה כי השיחה הפתוחה מתבטאת יותר מידי סביב תחושות של צד אחד בלבד, צריך להקפיד לסובב את השיחה גם על הרגשתה של בן הזוג, אלא שזה עצמו יעשה מתוך משקפיה.

רות צריכה לפנות לשולמית ולהגיד לה בעדינות:

אני ממש מתפעלת מיכולת ההבנה שלך, ומהדרך בה את מנתחת את מצבך ואת רגשותייך, אבל בואי תנסי להגיד לי מה את מרגישה שהוא חש? מה את חושבת שהוא היה מספר לנו על תחושתו, כיצד את מנתחת את הצד שלו בכל הסיפור הזה? אני מבקשת ממך את זה דוקא בגלל שאני רואה שיש לך יכולת של הבנה מעמיקה וניתוח טוב של מה שקורה בניכם.

וכך למרות שאנו עדיין עסוקים במקום של הרגשה וחוויה, אנו מנסים להפנות את אפיק החוויה כמה שיותר למקום של יציאה מהישות.

וזה כלל גדול בכל תהליך פנימי של מצב היניקה, לא רק ביחסי מטפל מטופל אלא גם ביחס האדם מול עצמו.

ולדוגמא, אדם העסוק בחשבון נפש פנימי על מצבו בתחום מסוים או בכלל, ויש לו התלבטויות פנימיות, ככל שיותר יהיה מודגש בשיקולים ובתכנים ה'אני' שלו, יש יותר סיכויים לכישלון בהחלטה נכונה, וכמה שזה יהיה יותר קשור עם המציאות האובייקטיבית או הזולת יש יותר סיכויים להצלחה.

ולמרות שלא מדברים על אדם שמושלל לחלוטין מתחושות אגו (שזה בכללות מצב של 'גדלות' שחושב רק על הרעיון והעניין ובכלל לא על עצמו), ובהחלט חלק מחשבון הנפש והשיקולים קשורים אליו (שזה מצב של יניקה) – גם אז צריך לדעת מהי ההדגשה ומה העיקר.

ואחד הסימנים לזה הוא, שככל שההחלטה שלו עם עצמו באה יותר עם התרגשות יתר, הרי היא נידונה יותר לכישלון, ואילו החלטה שלו עם עצמו שבאה מתוך רוגע ושלווה, סיכויי הצלחתה גדולים יותר באין ערוך, כי ההתרגשות והבהלה מסמלים את ההתרכזות שלך עם עצמך ולא את העניין כשלעצמו ממקום יותר אובייקטיבי.

וזה נקודת המפתח להכוונה נכונה למצב של יניקה – בכל מקום של תחושות וחוויות יש ערבוב של טוב ורע, וכמה שהוא יותר מרוכז בעצמו הרי הוא מתקרב יותר לחלק הבעייתי שבזה, ולאידך כמה שיותר יוצא מעצמו, הוא יותר נוגע בטוב הטמון במצב של היניקה.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב google
Google+
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב pinterest
Pinterest

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן