מנוחה ושמחה - דעת - לימודי יהדות באור החסידות

מנוחה ושמחה

כל התקרבות של אדם לעצמו שהיא בעצם התחברות פנימית למה שטמון בו, לשלמות, נעשית בכח של שמחה.

מנוחה ושמחה

כל התקרבות של אדם לעצמו שהיא בעצם התחברות פנימית למה שטמון בו, לשלמות, נעשית בכח של שמחה.
content_img1913

על פי שיעוריו של הרב יצחק ערד

 

עונג ומנוחה

כל התקרבות של אדם לעצמו שהיא בעצם התחברות פנימית למה שטמון בו, לשלמות, נעשית בכח של שמחה.

אחד העיקרים היותר גדולים בחיבור האדם לעצמו, הוא היכולת להיות מבחינה פנימית ברגיעה הנובעת מהשלמה עם עצמו. אדם שנמצא ברגיעה הוא מחובר יותר לעצמו. לעומת זאת, אדם שנמצא במתח, בלחץ, הוא אדם שפחות מחובר לעצמו, יותר מאוים מהמציאות, ממילא יותר קשה לו עם המציאות.

עניין זה שההתחברות עם עצמנו קשורה עם סוד של רגיעה, לומדים גם מהסוד של יום השבת.

בחסידות נאמר שביום השבת כל העולמות עולים לשורשם. שבת הוא יום של מנוחה ורגיעה, שבו אנו בעצם מתענגים: "וקראת לשבת עונג"- עונג הוא תחושה של שלמות פנימית.

מבחינה רוחנית בסוד של מבנה הנפש יש את השמחה שהיא הבינה (בינה נקראת שמחה), אך יש מקום יותר גבוה מהשמחה שעוד יותר מחבר אותך עמוק לעצמך וזוהי החכמה. תחושת החכמה זה בעצם תחושה של עונג ומנוחה.

לכן כתוב בספרי החסידות והמקור לזה בספרי הקבלה שיש: "חגים ושבתות", כאשר חגים הם ימי שמחה: "ושמחת בחגך והיית אך שמח" וימי בינה, ושבתות הם ימי מנוחה: "וקראת לשבת עונג", ובספרי החסידות כתוב ששבת קשורה עם ספירת החכמה דווקא.

זאת אומרת שהמקום היותר עמוק בהיכנסות שלנו עם עצמנו (עם כל החשיבות של השמחה שדרכה האדם מרגיש שלם ומחובר לעצמו) הוא העונג שבחכמה.

מתוך זה נוכל להבין מה הקשר בין מנוחת השבת לשיא של ההתעצמות עם עצמנו. בשבת ישנה עליית העולמות לשרשם, וכנגד זה האדם מגיע למקום הכי פנימי ואמיתי עם עצמו שזה בעצם שורשו.אדם שחייו הם חיים של עונג, הוא האדם שהכי מחובר לעצמו. כתוב בגמרא שתלמיד חכם אמיתי נקרא שבת, כי הוא בעצם חכם. החכמה העמוקה יותר היא להגיע לאותו מקום של מנוחה פנימית.

 

לרצות ולנוח ביחד

כל עבודה (היפך המנוחה) היא בעצם יציאה מעצמך. שאדם מתייגע הוא כביכול יוצא מעצמו ומתחבר אל החיסרון שנמצא בעולם שמחוץ אליו, כל יגיעה זה בעצם להתחבר אל חיסרון.

ננסה לצייר אדם שרק יודע לעבוד ולא לנוח. מבחינה פנימית המשמעות של אדם זה, היא שהוא חווה כל הזמן את הצד החסר שבמציאות שאותו הוא מנסה לשנות, כאשר החיסרון הזה הוא גם חיסרון פנימי בתוך עצמו.

לכן כתוב בחסידות שהמקור הפנימי של יגיעה ועבודה הוא ברצון המבטא תמיד חסרון שלך או של המציאות – אני רוצה משהו כי הוא חסר לי.

אמנם צריכים לעבוד בעולם, חייבים לרצות ולתקן את המציאות ואת עצמינו וזוהי שליחותינו, אלא שאדם שכל הזמן עובד ולא מסוגל לנוח, לוקח על עצמו עוד אתגר ועוד אתגר ולא יכול להירגע ולהרגיש טוב ללא עבודה, הוא לא יכול לשבות.

סוד השבת הוא ש"כל מלאכתך עשויה", אדם שאין לו מנוחה פנימית, בזמן המנוחה הוא עובד יותר קשה, כי הוא כל הזמן חושב מה הוא צריך לעשות, אך לא יכול לעשות, וזה יותר קשה לו.

האדם שכל הזמן עובד, הוא אדם שחושב או מרגיש באופן פנימי שהערך העצמי שלו תלוי בהישגים חיצוניים. אדם כזה לא ירפה אף פעם מלעשות עוד ועוד, יש בו משהו שהוא כל הזמן מוטרד. לכן הוא גם לא יודע לאהוב כל כך וגם לא כל כך שמח, כיוון שבשביל לאהוב צריך להיות שמח, שלם ורגוע. אדם זה כל הזמן מוטרד במשימות שלו, במה שצריך להיות עוד, בהישגים שלו, הוא מוטרד לממש את הרצון.

יש לו בטבע רצון מאוד חזק, או שקיבל חינוך כזה: אם השגת אתה שווה, אם לא- אתה כלום, ולכן הוא נמצא כל הזמן במתח פנימי – כל הזמן להשיג.

אמנם אנו לא שוללים זאת, יש לזה מקום גדול, כי דרך זה מתקדמים במציאות, פועלים הלאה, משפרים, משיגים הישגים, אבל אנו צריכם גם שבת מנוחה. צריכים גם לחוות את השלמות שטמונה בנו מעבר להישגים החיצוניים, וזוהי המנוחה. בלשון חכמים על השבת, זה נקרא: "כל מלאכתך עשויה"- לא שאסור לעשות, אלא העולם כעת הוא שלם כמו שהוא. עכשיו לא צריכים לתקן את העולם. האדם צריך להרגיש הרגשה – נכנסת שבת. הכול שלם. הכול טוב. לא חסר כלום. לכן אני ברגיעה ומנוחה.

בחסידות כתוב שהזמן של השבת בכל יום הוא זמן התפילה. אותה שעה צריכים להתבונן ולחשוב, להעמיק המחשבה בכח של רגיעה והרפיה, אותו כח שמחבר אותך לעצמך. "מניה מתברכין כולו יומין"- כל הימים צריכים להתברך מהשבת, וזה הסוד של השבת שבכל יום. במוצאי שבת האדם עוזב את גן עדן, ויורד חזרה למקום לא שלם. מוטל עלינו גם לרדת לעולם חסר כמו שה' ברא אותו, ולתקן אותו בעבודה בפועל.

 

ערך האדם אינו מתבטא בהישגים חיצוניים

נגדיר את הדברים בעבודת האדם עם עצמו, וגם כיצד מתייחסים לזה בעבודה עם העולם שבחוץ.

בעבודת האדם עם עצמו: הרצון זה – ערכי קיים רק אם אני מגיע להישגים. משפט זה לא נכון, כי אף על פי שמוטל עלי להגיע להישגים, לקדם ולשנות דברים, יש לי ערך שלא מותנה בהישגים. ערך מצד זה שאני קיים, שה' עשה אותי שלם כמו שאני. "אלוקי נשמה שנתת בי טהורה היא"- הנשמה שלי היא חלק אלוקה ממעל ממש. יש לאדם שלימות פנימית שלא מותנית בהישגים ובעבודה. תיאורטית, גם אם לא עשית שום עבודה בעולם, המשמעות היא שלא גילית את השלמות בעולם, אך לא שהפסקת להיות שלם. השלמות קיימת אלא שלא התגלתה.

אם מסתכלים על אדם שאין לו הרבה הישגים, והוא נחשב בעינינו לאפס מאופס. לעומת זאת אדם אחר שיש לו הישגים- הוא שווה בעניינו, בגלל ההישגים שלו. הרי זו הסתכלות בטעות על אנשים, וכך אנו מסתכלים בטעות גם על עצמינו.

הסתכלות זו היא מאוד לא אמיתית, היא חסרת מנוחה, כי הערך שלנו בהסתכלות זו קיים רק בכוח החיצוני הנראה כלפי חוץ.

הסתכלות נכונה לעומת זאת היא- האדם הזה הוא שלם כי יש לו נפש אלוקית, כי ה' ברא אותו בעולם, יש לו שלימות שקיימת בו מצד עצמו. אם עשה הישגים פירושושל דבר שגילה שלמותו גם בעולם שבחוץ. גם אם לא השיג הישגים הוא שווה אין סוף מצד עצמו.

כפי שבאים ליהודי ואומרים לו: יש לך נפש אלוקית – כמו שאתה, אתה שווה. לא אומרים לו: אם תעשה כך וכך אתה יהודי, אם לא- אתה גוי. אלא- אתה יהודי בכל מקרה, רק כיוון שיש לך נפש אלוקית, אתה צריך לגלות אותה ע"י מצוות. כך אנו צריכים לומר גם לעצמינו.

יהודי צריך להיות שמח שהוא בן לקב"ה, ופירושו שיש לו נשמה אלוקית, שה' אוהב אותו כמו שהוא. הוא נתן בו את השלמות שלו- "חלק אלוק ממעל", גם אם לא פועל ועושה כי- "בין כך ובין כך קרויים בנים".

אותה שמחה ואהבה עצמית שלא תלויה, מאפשרת לו גם לפעול ולגלות זאת בצורה שלימה בעולם. מנוחה היא להתחבר למקום שיש לך שלימות מעבר להישגים.

זאת אומרת, האדם מרפה ואומר: אני צריך לעשות, להתקדם, לפעול, אך זה לא מי שאני באמת. יש לי מקום פנימי שהוא מעבר לזה, אני שלם מצד עצמי, כמו שה' ברא אותי וטוב לי מצד זה.

המתח שמתבטא בהישגים, הוא וודאי אחד הדברים שגורמים שחיקה מאוד גדולה. כאשר כל קיום האדם תלוי בעוד הישג ועוד הישג, התוצאה היא שבסוף הוא מתמוטט ונשחק מזה.

אדם שיש לו תחושת שלימות, שהוא יודע שיש לו קיום פנימי ושהוא בר ערך מעבר להישגים, דווקא הוא יכול להרשות לעצמו להציב יעדים ולהתקדם. יש באדם זה משהו הגורם לו לאיזון בשאיפותיו, הן ריאליות, והוא גם יממש אותן. לעומת זאת אדם שאין לו ערך עצמי בלי הישגים, שאיפותיו שהן בלי פרופורציה, הוא רוצה את הכל, ואינו יכול להסתפק במעט.

באחד המאמרים שהרבי עסק בנושא זה (ספר המאמרים מלוקט ו', מאמר של ר"ה) הוא אומר שאדם צריך לפעול בעולם מתוך תחושת ביטול שהוא לא עושה כלום, כי הכל זה ה'. שואל הרבי: לכאורה, אם אדם מרגיש שהוא לא עושה כלום, אין לו את המתח לפעול והוא יעשה פחות. אך הוא עונה כי רואים במוחש שזה בדיוק הפוך. כיוון שהאדם לא מרוכז בהישגיות שלו- באני שפועל, אלא בכוחות שניתנים מלמעלה, לכן הוא פועל הרבה יותר.

 

תרפה ותאמין שהכל טוב

מבחינה מעשית אדם צריך ללמוד להרפות מהרצונות שלו. אדמו"ר הזקן בתניא מכנה זאת: "בטל רצונך" (על דרך המשנה בפרקי אבות: "בטל רצונך מפני רצונו")- שאדם צריך לבטל את הרצונות.

אמנם אני צריך להשיג ולרצות, להתקדם, אבל כדי להיות מחובר באמת לעצמך, זה במקום כזה שיש לך קיום, טעם, ערך לחיים, שזה בעצם עצמך, גם מעבר לרצון. בלשון החסידות זה נקרא עונג, לכן: "וקראת לשבת עונג"- מקום של שלימות מעבר לרצון.

לעומת ששת ימי החול שהם זמן של עבודה ומאבקים, השלמת חסרונות, בשבת אתה לא נאבק, אתה אוכל, שותה. כמו הסוד כפשוטו של שבת, שאז יש עליית העולמות, למרות שבפועל העולם נראה עדיין חסר, לכן בשבת אסור להראות אפילו לחשוב (ממידת חסידות) על מחשבות של עבודה.

כך גם כלפי העולם אדם צריך להגיע למצב של הרפיה. כמו שעכשיו- הכל טוב, לא חסר לי כלום, כמו שאני הכל טוב, למרות שאמנם אני לא רואה זאת. עליך להתחבר באופן פנימי לאותו מקום שהמציאות כמו שהיא- היא טובה, כי היא ניתנת מהקב"ה. ככל שאדם מרפה, כך הוא בעצם מתקרב יותר ויותר למקום הפנימי שלו עם עצמו. כאשר אדם יעשה זאת הוא יראה שהוא מתמלא כוחות, עוצמה אמיתית, כי הוא מתקרב לאותו מקום פנימי.

זה העניין שרמז הרבי בשיחה שרואים במוחש שהאדם הזה פועל בהצלחה בעולם ומביא מנוחה לעולם, כי הוא הגיע למקום היותר שלם בתוך עצמו.

יש בזה 2 צדדים: 1. "סור מרע"- זה נקרא: "בטל רצונך"- תבטל הרצונות, אל תרצה עכשיו לתקן, ויש בזה גם: 2. "עשה טוב"- שזו אותה אמונה פנימית שהכל טוב.

 

המנוחה כגישה חינוכית

גישה כזו היא גישה חינוכית ויסודית בכלל, ובפרט בנוגע לחינוך ילדים. אדם שיש לו את אותה מנוחה ורגיעה בתוך עצמו, נותן לילד את התחושה שהוא טוב מצד עצמו. הוא לא אוהב אותו בהתניה: אם תעשה כך- אני אוהב אותך, ואם לא תעשה כך- לא אוהב אותך. הילד צריך לחוות את החוויה שיש בו משהו שלא מותנה בשום דבר, זה נותן לו את היכולת להיות מחובר לעצמו. ילד שיקבל יחס לא מותנה, הוא יהיה רגוע בתוכו. כמו שזה מרגיע אותך, כך זה יעשה אותו בפנימיותו רגוע.

כמובן חלק מעבודתך החינוכית היא להמריץ ולעודד אותו לעשות דברים, אך זה לא יכול להיות על חשבון אותו יחס של רגיעה בסיסית. אם רק תתבע הישגים ותלחיץ אותו יותר כדי לקדמו, באופן זמני זה אולי יצליח והוא יגיע להישגים, אך לטווח ארוך, בשלב מסוים הוא יגיד לך שהוא אינו רוצה את ההישגים האלה יותר, כי הוא יחפש מנוחה, וההישגים האלה מלחיצים אותו. כיון שכל אחד מחפש את אותו מקום של מנוחה, בין אם יודע ובין אם לא, כאשר תלחיץ אותו, הוא יצטרך להשתחרר ממך או מהמסר שאתה מבטא, או מה שאתה בעצם מטיל עליו כדי לחפש את המנוחה.

לעומת זאת, אם אתה משדר לו את אותה אהבה וכבוד שלא מותנים בשום דבר, הוא מרגיש איתך רגוע. הוא בא הביתה כדי להרגיש את התחושה שפה יש לו מקום, והוא בטוח ומקובל ללא תנאים. ממילא כיוון שמרגיש את הרגיעה בבית, הוא לא ירצה להתנתק ממך כי אתה מתחבר למשהו מאוד פנימי ועמוק בתוכו.

החסידות לימדה אותנו שהגישה הנכונה כלפי הזולת היא: "ואהבת לרעך כמוך"- אהבה שאינה תלויה בדבר, כי אתה רואה בו את המהות העצמית שלא שייכת לשינויים, כפי שמסביר אדמו"ר הזקן בתניא (פרק ל"ב). זה גם עיקר חידושו של אדמו"ר הזקן שאדם צריך ללמוד להסתכל על עצמו שה' אוהב אותו ונתן לו שלימות ללא שום תנאים ומגבלות, וכפי שהאדם לומד להסתכל על עצמו, כך הוא משדר גם לשני.

נמצא שאדם שרוצה להתקרב באמת אל עצמו, צריך לעבוד על עצמו להגיע לאותו תהליך של מנוחה. הדרכים להגיע לאותה מנוחה הם: להאמין שהמציאות כמו שניתנת מלמעלה היא טובה, שיש בך משהו שלם וטוב כפי שהבורא ברא אותך, ועבודתך היא לגלות מה שנעלם ולא ליצור יש מאין על ידי עבודה.

אם אדם חושב שבמהותו אין בו מנוחה, ועל ידי עבודה הוא מכניס לעצמו מנוחה, הוא במתח נוראי כי העבודה היא כמו חיים ומוות. אם יש לי הישג- אני קיים, אם אין- אני לא קיים, אם מעריכים אותי- אני שווה, אם לא מעריכים- אני לא שווה, זה נפש בהמית. הסוד של הנפש האלוקית במהותה הוא שה' נותן שלימות. כ

אשר אתה מסתכל על עצמך מתוך נפש אלוקית- "נשמה שנתת בי טהורה היא": ראשית כל אתה טהור. ה' אוהב אותך בלי תנאים, כמו שאתה. כאשר אתה מבין זאת, קודם כל אתה נרגע. נכון שמוטלת עליך עבודה- לפעול, לתקן, להשפיע, ולגלות את כבוד ה' בעולם. אך העבודה הזאת היא חיצונית לעומת מי שאתה באמת.

אחד המשלים המובאים בחסידות על כך: יש יהלום מאד יקר, אך עטוף בתוך בוץ, ולעומתו יש גוש בוץ בלא יהלום. מי שאומר שזה אותו דבר, הוא מי שמסתכל על החיצוניות. אך אם אתה מסתכל על הפנימיות- אתה מחזיק את היהלום ומתפעל, כיוון שעל ידי שפשוף, ניקיון, מתגלה הערך שטמון בו. זה בדיוק מה שה' עשה איתנו בעולם, וזה הסוד העמוק של עבודתנו. ה' נתן לנו מתנה עמוקה של שלימות, לכן בפנימיות שלנו אנו במנוחה, והוא אומר לנו- תגלו שלימות זאת גם בעולם. תפקדינו על ידי עבודה אינו ליצור ערך חדש, אלא רק לגלות את אותה שלימות, וככל שנעבוד יותר, כך נגיע יותר מהר לתיקון.

בתקופה שלנו, בייחוד בשנים האחרונות, הרבי דרש מאיתנו להגיע למקום של מנוחה. זו תמיד הייתה הדרישה החסידית, אבל היום, זה הופך להיות צוו השעה ממש, כי זה בעצם הדרך לחיות בעולם של גאולה, של שבת. הרבי דורש לפקוח את העיניים, אמנם בעיניים הגשמיות רואים רק את הבוץ, החיצוניות, אך לפקוח את העיניים הכוונה להתחבר לאותו ערך פנימי אמיתי הטמון בפנים, וכל עבודתנו היא רק להסיר את הקליפה החיצונית, את אותו בוץ.

כותב המהר"ל מפראג בספריו: כל החטא בעולם הוא רק מקרה, הטוב הוא העצם. כפי שהוסבר, העובדה שלא רואים את היהלום היא מקרית- חיצונית, וכך זה כל מהות החסרונות והטעויות שלנו באמת. לכן גם שטעית ונפלת, מסביר הרבי בשיחות, אמנם צריך לתקן זאת, אך בפנימיות גם החטא שלך זה עלייה.

יש שיחה של הרבי מאד עמוקה (כרך ה', פרשת לך-לך), בה הוא מסביר שאפילו ירידות שירדת בבחירתך (לא רק ירידה שה' הוריד אותך בעל כורכך, שאז פשוט שכל ירידה היא לצורך עליה), שבוודאי אתה צריך לעשות עליהם תשובה ולקנם, בפנימיות הם בעצם עלייה. כל מה שה' מנהל בעולם הכל לטובה, והוא מלמד אותנו שגם כאשר אתה מסתכל על הכישלונות שלך אפילו שבחרת בהם ואתה אכן מתחרט, מכל מקום הפנים שלהם זה עלייה.

הסתכלות כזו וודאי נותנת מנוחה, ומשחררת מבהלה פנימית לגבי כל מה שעובר עליך בעולם, וככל שאתה יותר במנוחה, כך אתה יותר מתקרב לעצמך האמיתי, כיוון שעצמך האמיתי הוא שלם.

 

מנוחה ושמחה

הקליפה במהותה היא חסרת ערך, ולכן היא חסרת מנוחה. כל הזמן היא בתנועה של "הב הב". לכן לאומות העולם הנשלטים תחת הקליפה (כמובא בתניא ששורשם מ-ג' קליפות טמאות) אסור לעשות שבת, כי הם לא שייכים בגלוי כרגע לצד הפנימי של המציאות. לעומת זאת אנחנו שייכים אל השבת, זו המהות שלנו.

השמחה, היא הבן זוג של המנוחה. בלשון החסידות: מנוחה- אבא, חכמה, ושמחה- אמא, בינה. שבתות- מנוחה, חגים- שמחה.

שניהם יחד, גם המנוחה וגם השמחה, הם בעצם המהות האמיתית שלנו. לכן יש לנו בשבת נשמה יתירה, כי בשבת אנו חוזרים אל עצמינו האמיתי. הביטוי של שניהם הוא האהבה, תנועת ההתחברות אל הזולת, ראיית הטוב בזולת, וגם אהבה לעצמינו בצד הגלוי של המציאות.

כאשר אנו לא מודעים לדברים הללו ורוצים לחיות בלי מחשבה, לימוד ויגיעה פנימית להגיע לאותה הבנה פנימית של המציאות, באופן טבעי מתוך ההתעלמות הזו, נחווה את הדברים מתוך הקליפה. משום כך, נהיה עצובים, נהיה במתחים מאד גדולים, כועסים ופגועים, נגיב מתוך המקום הזה, ורק נסתבך יותר עם הצד החיצוני של המציאות.

לעומת זאת, כשלומדים את הדברים האלה וחוזרים על רעיונות אלה בתניא, בשיחות הרבי, עם הבנה הפנימית כיצד זה שייך למציאות שלנו: מה המשמעות שיש לי נפש אלוקית, שאנו נקראים בנים וכו', זה מחבר אותנו לצד הפנימי יותר של המציאות, גורם לנו התעצמות פנימית עם המהות האמיתית שלנו, ואז אנו פועלים בעולם באופן אחר לגמרי.

(חלק רביעי מתוך סדרת "העצמה אישית" של הרב יצחק ערד. נכתב על ידי בנימין מזור)

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב google
Google+
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב pinterest
Pinterest

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן