fbpx

מי ממליך אותך?

ב"ה תפיסת הערך העצמי – על פי מאמרי תער"ב השבוע, בחג שבועות, לפני מאה ועשר שנים התחיל ההמשך הגדול תער"ב על ידי הרבי הרש"ב, עליו אמרו רבותינו נשיאנו כי יש בו "גדולות ונפלאות", ו"כל העניינים העמוקים בחסידות מוסברים בו כדברים מוחשיים רגילים" (ראה שיחת כ' כסלו תשל"ז). לתורת החסידות יש מה לומר בכל ענין ונושא […]

מי ממליך אותך?

ב"ה

תפיסת הערך העצמי – על פי מאמרי תער"ב

השבוע, בחג שבועות, לפני מאה ועשר שנים התחיל ההמשך הגדול תער"ב על ידי הרבי הרש"ב, עליו אמרו רבותינו נשיאנו כי יש בו "גדולות ונפלאות", ו"כל העניינים העמוקים בחסידות מוסברים בו כדברים מוחשיים רגילים" (ראה שיחת כ' כסלו תשל"ז).

לתורת החסידות יש מה לומר בכל ענין ונושא הקשור לנפש האדם, על פי הכלל הבסיסי של "מבשרי – אחזה אלוקה", ואכן, סוגיות רבות ומעמיקות בהבנת נפש האדם מוסברות בהרחבה בתורת החסידות, ובכללם, בהמשך תער"ב, שהוא סידרת מאמרי החסידות הארוכה והגדולה ביותר.

הנה דוגמא לאחד העניינים היסודיים בחסידות המוסברים בהמשך תער"ב, שיכולים לתת לנו גם עומק והבנה בהבנת הנפש וביכולת לממש את שליחותה ותפקידה בעולם.

 

ענווה ו'ביטול' – ערך עצמי אמיתי

ובהקדים:

תחושת הערך העצמי המתוקנת בסיסית וחיונית לתודעה בריאה של האדם. תפיסת הערך העצמי באופן מתוקן מאופיינת במידת הענווה, ובלשון החסידות: הביטול העצמי אל ה'.

המשמעות של המושג ביטול היא הערכה עצמית נכונה ומתוקנת, המאפשרת לאדם לבטל את הצורך להוכיח את ערכו בהשוואה לאחרים.

תחושת הביטול אין פירושה שאדם מבטל את עצמו ואת ערכו עד שהוא מרגיש שאינו שווה כלום, אלא להפך: הוא מקבל את עצמו כפי שהוא, מעריך ואוהב את מה שקיבל כי זה מה שהוא, וקבלה זו מבטלת את הצורך שלו באישורים חיצוניים מהסביבה. הסביבה החברתית אינה מי שמגדירה את זהותו וערכו.

על ידי הענווה והביטול דווקא, האדם משתחרר מהתרכזות עצמית לא נכונה ונעשה מסוגל להתחבר באופן מתוקן ואמיתי לעולם שסביבו, דהיינו: לכבד ולתת מקום לכול.

מובן שאדם שמרגיש תחושת ביטול, מקיים יחסי גומלין עם הסביבה, וערכו העצמי מתבטא גם ביחסים אלו, אך הגרעין הפנימי של ההערכה העצמית שלו אינו תלוי ביחסי הגומלין ואינו מותנה בהם. מהותו וערכו האמיתיים נובעים ממה שניתן לו מהבורא, ואיש בעולם, גם לא הוא עצמו בפעולותיו החיצוניות, במעשיו, בהצלחותיו או בכישלונותיו, אינו יכול לבטל אותם.

בראייה כזאת, ההתמודדות של האדם איננה עם הסביבה והעולם שבחוץ אלא עם עצמו. הוא יודע שקיימות בו מעלות ושעליו לחשוף ולגלות אותן בעולם, אבל לא על ידי מאבק והשוואה של עצמו לאחרים. הוא יודע שלא ההצלחות החיצוניות קובעות את ערכו האמיתי, ולכן אינו עסוק במרדף תמידי אחריהן.

על פי התפיסה של ביטול, החשיבות של האדם אינה מותנית בביצוע מוצלח של המשימות והיעדים שלו; חשיבותו נובעת מן היכולות האלוקיות הטמונות בו, עוד לפני שבאו לידי ביטוי בפועל. העובדה שהאדם נמצא וחי בעולם, היא עצמה מעידה שהבורא רוצה בו ומעריך אותו, ועולה ממנה שיש לו ערך ותפקיד ייחודי בעולם.

תודעה בסיסית זו, של ערך וקיום בלתי מותנים, גורמת לאדם להיות רגוע ולפעול למימוש עצמי בלי רדיפה מתמדת אחרי ההצלחות. היא מאפשרת לו להיות הגיוני, לנתח את המציאות בצורה נכונה ולהתייחס אל עצמו באופן נכון, ומתוך כך גם להצליח במה שהוא עושה.

 

גאווה וישות – ערך עצמי מותנה

שלמה המלך אמר: "לִפְנֵי שֶׁבֶר גָּאוֹן, וְלִפְנֵי כִשָּׁלוֹן – גֹּבַהּ רוּחַ".[1] בפסוק זה גנוז אחד הגורמים המשמעותיים והשכיחים ביותר המביאים לכישלונות ולמשברים בחיי האדם. שלמה המלך מלמד אותנו שלכישלון ולמשבר קודמת גאווה, שהיא אחד הביטויים העיקריים של התודעה התוהית.

חשוב להדגיש: אין פירוש הדבר שאין מקום להרגשת רוממות ולאמונה של האדם בכוחותיו וביכולותיו שקיבל מהבורא. אדרבה, האמונה שלו בערכו העצמי (בשל הנשמה שהבורא נתן לו) חשובה ומשמשת בסיס לתודעה נכונה.

גאווה, במובן השלילי, היא תפיסה עצמית שגויה של האדם, הגורמת לו להיות מרוכז מדי בעצמו ומשולל יכולת לראות את מציאות חייו בצורה נכונה. התרכזות עצמית זו גורמת לאדם להגיב ולפעול באופן שמביא בסופו של דבר למשברים ולכישלונות.

בתורת החסידות, התודעה של תפיסת האני בצורה לא מתוקנת מכונה 'ישות', מושג המבטא תחושת 'יש' חזקה של האדם.

אדם שתודעתו היא תודעה של ישות, משדר כלפי חוץ כוח ועוצמה לכאורה, אך התבוננות לעומק מגלה כי מאחורי הישות שלו מסתתרת חוויה בסיסית של חוסר הערכה עצמית אמיתית. בפנימיותו, הוא איננו מכיר באמת בערך העצמי שניתן לו מאת הבורא, והוא מרגיש חלל ריק. התחושה של חוסר הערך העצמי מערערת את תחושת הקיום של האדם, וכדי לחזק בעצמו את תחושת הקיום והערך העצמי, כדי להרגיש שהוא 'בסדר', הוא מחפש אישור והערכה מהסביבה.

צורך זה מביא אותו להעלות ולרומם את עצמו מעל לזולת – שהרי אם הוא טוב יותר מהזולת, הוא נעשה 'שווה משהו'. כמו כן לעיתים, הוא מנסה גם להשפיל ולהנמיך את הזולת – שהרי אם הזולת פחות ממנו, בולט יותר ערכו שלו, המרומם כביכול.

לאדם המודד את עצמו ואת ערכו על פי היחס של הסביבה אליו, קשה להישאר יציב ורגוע: הצלחה חיצונית (בפרט אם הזולת מבחין בה) גורמת לו לחוש טוב עם עצמו, ולכן הוא יחפש בלא הרף את ההצלחה החיצונית ואת הכרת הזולת בהצלחתו ובערכו. ולעומת זאת, כישלון, ובפרט כישלון שיוצר חוסר הערכה כלפיו או זלזול בו מצד הסביבה, עלול למוטט ולשבור אותו.

במצב של ישות, תחושת הערך מותנית (תלוית סביבה) ואיננה תחושת ערך עצמי. הגאון וגבהות הרוח, שמצוינים בפסוק, הם אותה התנשאות של האדם המבקש לקבל ערך רק מהחוץ.

חוויית הישות לדרגותיה השונות היא השורש העמוק של כל הכישלונות, המחסומים והדברים שתוקעים את החיים של האדם ומונעים ממנו להתקדם.

 

רוממות המלך ורוממות השר

הרבי הרש"ב, מבאר את החילוק בין רוממות עצמית לבין רוממות חיצונית (התלויה בסביבה) בעזרת משל המתאר את ההבדל שבין רוממות המלך לרוממות השר.

חלוקה זו אפשר להקביל לשתי דרגות בתודעה של האדם.

ואלה דבריו (בתוספת הסבר ומילות קישור באותיות שונות): [2]

יש רוממות שאינו מצד רוממות עצמי כלל כי אם מה שמרומם ומגביה את עצמו או שמגביהים אותו להיות בבחינת ממשלה ברוממות והתנשאות ואין בו רוממות עצמי מצד העצם כו', כלומר, יש סוג של רוממות שנובעת בעומק ממקום שחסר רוממות עצמית, לכן האדם מנסה ליצור לו רוממות על ידי שליטה והתנשאות מעל האחרים או על ידי התלות באחרים, שאחרים מרוממים אותו.

שזהו ההפרש בין רוממות המלך לרוממות השר, שרוממות המלך היא רוממות עצמית, ורוממות השר (מלשון שררה ומעמד) היא רוממות חיצונית.

דרוממות המלך הוא מפני שיש בו ענין הרוממות בעצם, שגם קודם שנעשה למלך בפועל הרי הוא מלך בעצם שיש בו ענין הרוממות בעצם כו', והרי הוא מרומם ומנושא בעצם מהותו שמובדל בערך מן העם כו'… וכאשר נעשה מלך בפועל הרי זה בחינת התפשטות והתגלות הרוממות – המלך מרומם וראוי למלוך מצד עצם מציאותו ואישיותו, עוד לפני שנעשה למלך, והמלוכה בפועל היא רק גילוי של היכולות שלו במציאות.

מה שאין כן רוממות השר הוא שאין בו בחינת הרוממות בעצם ואינו מרומם ומנושא בעצם מהותו כו', רק שעשו אותו לשר היינו שהגביהו ורוממו אותו להיות שר ומושל כו', וכמו שנאמר: "גידל המלך אחשוורוש את המן" כו' שזהו רק מה שגדלוהו ורוממוהו אף על פי שלא היה גדול בעצם אדרבה – (מצד עצמו) היה הפחות שבהז' (=שבעה) שרים של אחשוורוש כו',

הרוממות של השר נוצרה רק מפני התפקיד שנתנו לו, ובכך הוא הוגבה משאר העם, לשלוט ולמשול. קודם להתנשאות זו לא היה ראוי כלל.

…רק שסופו ליפול דמאחר שאין בזה ענין עצמי כלל על כן סופו ליפול וכשהוא נופל הרי הוא נופל לגמרי – מי שבונה את הערך שלו רק על יחסו לאחרים ועל יחסם אליו, צפוי ליפול ממעמדו. הוא נופל לגמרי כי אין לו ערך מצד עצמו, שכן כל ערכו נובע ממה שגידלו אותו אחרים.

אך כל זה הוא רק בהתפשטות החיצונה – כלפי חוץ, השר מתנהג כמי שאינו מחשיב איש והוא משפיל את כולם,

אבל באמת הוא להיפך – שכל דבר תופס מקום אצלו היינו שרואה אותו למציאות דבר, ולכן הרי זה מונע להתנשאות שלו אם יתן לו מקום. אם השר היה בטוח בערך העצמי שלו, הוא לא היה חושש לתת גם לזולת את ערכו ומקומו, אבל כיוון שכל ערכו בנוי על התנשאות על הזולת, הרי אם ייתן לו ערך ומקום, הדבר יפריע לרוממות שלו. ונמצא שהאמת היא שהזולת כן תופס מקום בעיניו, והוא מרגיש מאוים על ידיו, ולכן עסוק בפעולות שמטרתן להשפילו ולבטלו.

…מה שאין כן ברוממות המלך שהרוממות מצד העצמות אין מציאות הזולת מנגד כלל. דהיינו מה שהזולת הוא מציאות אינו מגרע ומפחית מאומה, מפני שהרוממות שלו אינו משום ענין המציאות והישות. כיוון שהרוממות של המלך עצמית ואמיתית ואינה תלויה בהתנשאות על הזולת, מציאות הזולת אינה מפריעה לו. כלומר, כיוון שהערך שלו לא נבנה על חשבון הזולת אלא הוא חלק ממהותו, ממה שה' נתן לו, הרי לא אכפת לו שגם לזולת יהיו ערך וחשיבות, והערך של הזולת אינו יכול לגרוע מרוממותו ומערכו שלו.

 

מהמשל של רוממות השר ורוממות המלך אנו למדים על ההבחנה בין תודעה של תוהו לתודעה של תיקון.

'מלך בעצם' הוא מלך במהותו. הוא פשוט נולד כזה. הרוממות והחשיבות של מלך בעצם אינן תלויות בשום דבר. הן מאוחדות עם עצם הקיום שלו.

תודעה מתוקנת של האדם מבוססת על הרעיון של מלך בעצם. תודעה כזאת מושתתת על כך, שהחשיבות של האדם נובעת ממהותו הפנימית, מערכו המוחלט שהבורא נתן לו, ולא מפעולות ויחס סביבתי כזה או אחר. לעומת זאת, תודעה של תוהו, שהגרעין הפנימי שלה הוא הערכה עצמית התלויה בסביבה, גורמת לאדם לרצות להיות בעל ערך ומרומם בעיני הסביבה – שהסביבה "תמליך" אותו, שההצלחות יעידו מה ערכו, ואז הוא נעשה תלוי בסביבה וחרד מהאפשרות שהיא תחדל מלהמליך אותו.

התודעה של תוהו היא אמנם תודעה ראשונית ובסיסית ובה הערך העצמי של מלך בעצם אינו גלוי בה בצורה פשוטה, אך בעומק הנפש, כל אדם הוא בפנימיות מלך בעצם.

אלו שתי דרגות של תודעת ערך עצמי: האחת – רוממות והתנשאות עצמית, והאחרת – הערכה הנובעת מהיחס של הזולת. רוממות עצמית היא הערכה אמיתית ופנימית שאינה מותנית בגורמים חיצוניים, ואילו הערכה התלויה בזולת היא הערכה חיצונית שאינה מבטאת ערך עצמי אמיתי.

כדי לתקן את התודעה הלא נכונה אין צורך ליצור דבר חדש בבחינת יש מאין אלא לצמצם ככל האפשר את התלות בזולת, לגלות ולחשוף את המלך בעצם שבאדם – את השלמות הפנימית שכבר קיימת וטמונה בתוכנו.

סיכום: לכישלון קודמת גאווה, ובלשון החסידות ישות. הישות היא חוויית ערך עצמי מותנית, המביאה להתנשאות חיצונית על הסביבה. הענווה והביטול הם תודעה של ערך עצמי שאינו מותנה, תודעה המשוחררת מתלות בסביבה. תודעת מלך בעצם היא הערכה עצמית בלתי תלויה, הקיימת בפנימיות של כל אדם, וגילויה מביא למימושו האמיתי בעולם.

 

לא להסתכלות שופטת

ההסתכלות המצויה של האדם על עצמו ושל אחרים עליו היא הסתכלות שיפוטית שלפיה ערך האדם נמדד על פי מעשיו ועל פי הצלחותיו.

לדוגמה: כיצד נדע אם יש לאדם יכולת לפתוח עסק ולהצליח בו? אם אותו אדם עשה זאת בפועל בהצלחה – סימן שהדבר ביכולתו; לעומת זאת, אם ניסה לפתוח עסק ונכשל – על פי רוב מסיקים מכך שהוא חסר יכולת, על כל פנים בתחום זה, ומסקנה זו תישאר בעינה כל עוד לא תוכיח המציאות אחרת. ההסתכלות הרווחת בוחנת את התוצאות של המעשים ומתייגת את האדם על פיהן.

תפיסת הערך העצמי האמיתית מבטאת הסתכלות אחרת וחשיבה שונה לגמרי: יש באדם יכולות שאינן נמדדות על פי מעשיו והצלחותיו. בהסתכלות מנקודת מוצא של אמונה, נראה הערך השלם והבלתי מותנה של האדם, בלא שיידרש לספק הוכחות לקיומו. ערכו נקבע על פי הכוחות הפנימיים-הנסתרים הנמצאים בו.

אמונה זו מקנה נקודת מבט אחרת, שלפיה ערכו של אדם אינו נמדד במבט 'מלמטה למעלה' (כלומר, שנקודת המוצא היא שאין לו ערך, וערכו 'נבנה' על פי מעשיו ופעולותיו) אלא במבט 'מלמעלה למטה' (מתוך שלמותו הפנימית והערך הלא מותנה שלו ועד היכולת שלהם להתגלות במעשיו ובפעולותיו).

כשאדם מרגיש שמקבלים אותו ומעריכים אותו בלא תלות במעשיו ובהישגיו, הוא נרגע וניגש בצורה בריאה ונכונה לעבודה שעליו לעשות. לעומת זאת, כשאדם מרגיש ששופטים אותו על פי מעשיו, שערכו תלוי בהישגים חיצוניים, מתעוררים בו מתח וחרדה, והם אינם מאפשרים לו לעשות את העבודה הדרושה להשגת יעדו החדש באופן ראוי ושלם.

באופן כזה על האדם להתייחס גם לעצמו: עליו למדוד ולהעריך את עצמו לא רק על פי פעולותיו החיצוניות ולא רק על פי הצלחותיו או כישלונותיו, אלא עליו לראות בעצמו בן של הקב"ה, שקיבל מאביו כוחות ויכולות להתמודד בעולם.

נקודת מבט זו חיונית והכרחית להצלחת תהליך של שינוי.

פעמים רבות אדם שבוי בתפיסות מסוימות לגבי עצמו: "אני עצבני", "אני לא מתאים לקשר עם אנשים", "אני עצלן", "אני כזה ולא יכול להשתנות". תפיסות כאלה מפריעות למימוש הפנימי ובולמות את התקדמותו. המבט שמתמקד באמונה ביכולות הפנימיות ואיננו מתפעל מהתפיסות החיצוניות העוטפות אותו, דווקא הוא עשוי לפתוח את הפתח האמיתי לשינוי.

 

מכובד? מי שמכבד

ההבנה של שני סוגי הערכה עצמית הקיימים באדם, הערכה עצמית אמיתית מול הערכה עצמית תלותית, ואיך דוקא ההערכה העצמית האמיתית היא הבסיס האמיתי ל'ביטול', שעניינו ביטול התלות החיצונית מאפשרת לאדם 'להסתדר' עם הסביבה לסוגיה השונים, מאחר שההכרה של האדם בערכו העצמי שאינו מותנה בסביבה, מאפשרת לו להבין שכמו שיש לו ערך עצמי ייחודי שניתן לו מאת הבורא, כך לכל פרט בבריאה יש ערך עצמי ייחודי הנובע מעצם היותו בריאה שנבראה על-ידי הבורא הנותן לו ערך ומקום.

בזה גם נכלל האמונה שבכל אחד יש מעלה עצמית ייחודית שניתנת לו מבורא עולם, וגם אם היא לא גלויה, היא קיימת בו מעצם קיומו, דהיינו מזה שהבורא מהווה אותו ונותן לו חיים, הרי זה אינו לבטלה חלילה.

היחס האמיתי והנכון לזולת בא על-ידי הכרה במעלותיו של הזולת מבלי לחשוש שהכרה זו תיפגע במעלותיו שלו-עצמו.

כאשר אדם רוצה להיות היחיד בעל המעלה, זה מסמל שחסרה לו הערכה עצמית אמתית, וממילא כאשר רואה בחברו מעלה עליו, הרי זה ממעט ומפחית ממציאותו, ולכן לא יכול להיות אתו בהתאחדות ובשלום.

דוגמה קיצונית לאבסורד שביחס לא נכון ואמתי לזולת, היא היחס לאדם שלפי כל אמות המידה של תרומתו לסביבה, הוא חסר ערך.

אם נמדוד חיים של אדם על-פי אמות מידה סביבתיות, הוא אולי סובל ולסביבה אינו מועיל, ואז יכולים להגיע למסקנה נוראה, שלאדם כזה אין זכות לחיות, והוא מהווה, רחמנא לצלן, מטרד על הציבור והסביבה, ולטובת כולם, ואולי גם לטובתו האישית, עליו לעבור לעולם אחר חס ושלום.

אך כאשר היחס למציאותו של האדם, לא עומד מול הסביבה, אלא מול הבורא שבורא אותו ונותן לו חיים, גם לחיי רגע יש קדושה וערך מצד הבורא הנותן אותם.

לפי דוגמה זו אפשר להבין גם במקרים פחות קיצוניים, שעצם זה שהאדם קיים במציאות ללא הבדל מהם תפקידיו ופעולותיו אם הם גדולים או קטנים, ניתן ערך עצמי לחייו, כי הבורא נותן לו אותם.

ולא רק שיש להם ערך כללי, אלא יש להם ערך ייחודי הנתון רק לו, ואפילו שבמכלול של המעלות יכול להיות שבאחרים מצויות מעלות נעלות ממנו, אך תמיד יש בו מעלה עצמית שבה הוא נעלה מכולם.

ככל שישנה ההכרה בנותן הערך האמתי שהוא כמובן הבורא נותן החיים, כך מתגלה יותר הכרת הערך העצמי. ולכן, ההתחברות עם הכרת הערך הלא-מותנית, תלויה בחוויה של ביטול, דהיינו ההכרה כי המעלות הן לא נרכשות על-ידי האדם (ישות) אלא ניתנות בו מהבורא. וממילא, כשם שהן ניתנות בי ויש לי מקום ייחודי מול הבורא, כך הן ניתנות בחברי ובכולם.

דווקא תחושת הביטול וההכרה שהערך ניתן מלמעלה והוא אינו מותנה בשום דבר, נותן את הרוגע האמתי, לתת לכל אחד את מקומו בלי להיות מאויים ממנו. בעוד שהניסיון לקחת מעלות מכוח עצמך ('ישות'), גורם לאדם להיות מאוים מעצם מציאות הזולת.

ולכן, יחד עם ההכרה בערכו האמתי הוא יכול להרגיש ולכבד את מקום הזולת ורוממותו העצמית, ואף להיות פתוח ונכון לקבל ממנו את מעלותיו הייחודיות כמו שהוא צריך לתת לו ממעלותיו ומייחודיותו. אך כאשר אדם שולל את חברו או שולל את מקומו, הוא בעצם משפיל את הייחודיות שניתנה לו.

מתוך גישה כזו ניתן לפתור בקלות בעיות פרטיות, של חילוקי דעות: ברגע שכל צד מרגיש שהשני רואה גם את המעלות והייחודיות שבו או בדרכו ובשיטתו וכו', יקל לו לחזור לגבולותיו, לממדיו האמיתיים, להשלים עם העובדה שעליו לתקן ולשנות פרט זה או אחר, גדול או קטן.

לעומת המצב בו הוא חש שחושבים שאין לו מקום כלל, ושוללים את עצם מציאותו, והוא מתנגד לכך שהרי הוא חש, ובצדק, שיש לו מקום.

כדי לפתור את התודעה ההרסנית שכל פרט מאוים מנוכחות מישהו אחר, ומביאה לתענוג פנימי להשפיל ולהקטין את הזולת מתוך הצורך לחזק ערך עצמי – יש לפתח אמונה ותודעה שלכל אחד יש ערך עצמי שאינו מותנה בשום דבר, וכל אחד מגלה פן אחר בשלֵמות האלוקית, ושלילתה מהווה בעצם שלילה חס וחלילה של העניין האלוקי המתגלה באמצעותה ובדרכה.

 

[1].   משלי ט"ז, יח.

[2].   המשך המאמרים תער"ב, פרק רלג.  מתוך הסידרה "שיעורים בהמשך המאמרים תער"ב" – חלק ז.

 

לסידרת המאמרים 'המשך תער"ב':

(לפרטים לחצו כאן)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן