לפתוח דף נקי - דעת - לימודי יהדות באור החסידות

ב"ה

דרכו של הבינוני – פרק 19

לפתוח דף נקי

 

תקציר והקדמה

עומדים אנו בסיומו של חודש תשרי. חודש המהווה ללא ספק פתיחה והתחלה של דף חדש ונקי, כמובן, לאחר ניקוי ותיקון המעשים מהשנה שעברה.

בהשגחה פרטית, בסדרת פרקי התניא, אוחזים אנו כעת בדיוק בסוגיה זו: יצירת מערכת נפשית נקיה, זכה וחלקה על ידי תיקון הפגמים שיצר האדם.

ונסכם בקצרה את הנקודה בה אנו אוחזים:

לאחר שלמדנו על מהותה של הקליפה הקיימת בעולם, שעניינה הוא ההסתר והכיסוי על נוכחות ה' המחיה את העולם ומנהיג אותו בכל רגע, ולאחר שהבנו מה הם המעשים שיונקים מהקליפה, המעשים שלא משרתים את רצון ה', התחלנו לעסוק באופן שבו האדם יכול לתקן את המעשים הקליפתיים לאחר שחטא בהם.

בעניין זה ערכנו חלוקה של שני סוגי קליפה: קליפת נוגה (הקליפה שמאפשרת לקדושת ה' להתגלות בעולם) וקליפת חושך (הקליפה שמונעת לגמרי את התגלות הבורא בעולם).

בנוגע לתיקון וניקוי המעשים שינקו מקליפת נוגה, הדבר די פשוט, על האדם 'רק' להתחרט על שפעל ללא כוונה קדושה, ולשוב לשרת ולעבוד את ה'. בתהליך קצר זה כבר מתגלה הניצוץ האלוקי שהיה טמון וגנוז בתוך המעשה, והאדם שוב יכול לחוש ולחוות את הקדושה בעוצמה גבוהה.

הבעיה הגדולה היא בנוגע למעשים שינקו מהקליפות הטמאות, אותם קליפות שחוסמות את התגלות וחוויית הקדושה. ועל זה היתה השאלה: מה יעשה האדם כאשר הוא כבר נכשל במעשה קליפתי מסוג זה? האם הוא יישאר לנצח מנותק מהתגלות הבורא, מבלי יכולת להתחבר אליו?

התשובה לשאלה הזו היא, במילה אחת: 'לא', הקליפה לא תעטוף אותו לנצח. בפרטיות יותר, יש בזה שני עניינים, גאולה ותשובה.

להיגאל מהקליפה

אחד היסודות המרכזיים ביותר באמונה היהודית היא האמונה בביאת המשיח ובמצב העולם המופלא שיהיה באותם ימים. אירוע משמעותי ביותר שיתרחש בתקופה ההיא, הוא חזון זכריה המנבא ש'רוח הטומאה תעבור מן הארץ', ובמילים פשוטות: הקליפה המסתירה על נוכחות ה', תפסיק להתקיים.

מצב זה, הינו חלק מיעוד נוסף המובטח לנו על ידי הנביאים: "והיה ה' למלך על כל הארץ", מלכות ה' תתגלה בגאולה, בכל חלקי העולם, וכל הנבראים יכירו במציאות ה' ובאחדותו.

תופעה זו תביא את האדם להכרה הכי ברורה, כי מציאותה של הקליפה הקיימת כעת בעולם, אינה מציאות ממשית ואמיתית במהותה. כל עניינה של הקליפה, הוא רק מעין ערפל וערפול מול הנבראים, שהם לא יכירו במציאות ה' הנמצאת מבעד לקליפה (ובתוכה), אך ברגע הראשון של הגאולה, ברגע שתתגלה ותאיר מלכות ה', מציאות הקליפה תתמסמס ותימס מאליה, הערפל יתפוגג והיה כלא היה, ומציאות ה' שהיתה קיימת מאז ומעולם ממש כאן, בתוך הקליפה, תשוב ותיחשף…

תופעה נהדרת זו תשפיע באופן הכי ברור ומשמעותי על בני האדם שחטאו במעשים קליפתיים. שכן, כאשר הקליפה המסתירה תיעלם מן היקום, אזי כל המעשים הקליפתיים שהאדם עשה יאבדו את משמעותם. בהרף עין יתנקה האדם מכל העטיפות והשכבות שעטפו אותו, מכל ההעלם וההסתר שכיסה אותו, ומציאות ה' שליוותה אותו מאז ומעולם, באפילה ובדממה חרישית, תורגש אצלו מחדש באופן טבעי ובלתי נפרד.

להיגאל כבר עכשיו!

עד כאן, הוסברה נחמה אחת לאדם החוטא. כאשר האדם שואל: האם אשאר לנצח עם הקליפה העוטפת אותי, אנו עונים לו שתיכף ומיד מגיע משיח ומביא את הגאולה לעולם, ואז ברגע אחד תתמסמס האפילה שמלווה את האדם וקדושת ה' תתגלה אצלו במלוא עוזה ועוצמתה.

אמנם, היהודי לא מתנחם לחלוטין והוא ממשיך לדרוש ולבקש: אני רוצה להיגאל כבר עכשיו, אני רוצה כבר כעת, ברגעי הגלות האחרונים, להגיע למצב של גאולה…

ועל זה אומר לנו כאן האדמו"ר הזקן, ומגלה לנו שהדבר אכן אפשרי! ה' זיכה אותנו במתנה נפלאה ששמה 'תשובה', ובאמצעותה יכול האדם לגאול את עצמו באופן אישי. אלא, שלא מדובר בתשובה רגילה ומוכרת, כי אם בתשובה מסוג מסויים ומובחר.

ובהקדמה

ישנו מדרש חכמים מפורסם המתייחס אל אותם דברים שהיו קיימים טרם בריאת העולם (כמו כסא הכבוד, גן עדן ועוד) ובין הדברים נמנית גם 'תשובה'… עובדה זו מעלה תמיהה גדולה, שכן איזה צורך ישנו בתשובה, כאשר העולם עוד כלל לא נברא?

אמנם, בכתבי החסידות מובא הסבר פנימי האומר שהמדרש כאן בא לרמז ולגלות את עומק הכוונה של הבריאה, מהי התכלית הפנימית של בריאת האדם החומרי. ועל זה הוא כותב שהתכלית היא התשובה, היינו שהסיבה שבגללה ובשבילה ברא ה' את העולם, היא בכדי לזכות את בני האדם למעלה במעלה הנפלאה של חזרה בתשובה…

"צמאה נפשי"

מהי אכן המעלה הנעלית של התשובה? וכיצד היא נפעלת דווקא על ידי בריאת העולם?

בכתבי החסידות מוסבר, שכאשר האדם מונח בתאוות אישיות, יצריות, ולפתע הוא מחליט לשוב אל ה' ולהתמסר לדרך החיים האמיתית, מבטא הוא בעצם, באופן די ברור, את העובדה כי התוכן האמיתי של חייו אינו כניעה לתאוותיו וליצריו, אלא דווקא החיבור והדביקות בה' ובתורתו, ותנועה זו הינה כה עמוקה אצלו, עד שבשבילה מוכן הוא לעזוב את הנהגתו ואת מעשיו הקודמים.

תנועה נפשית זו מלווה בדרך כלל בצימאון אדיר לתוכן רוחני-אלוקי, צמא שמזכיר את צמאונו של האדם הנמצא במדבר שממה לוהט, המשווע למים מתוך הרצון העמוק 'פשוט לחיות', כך גם האדם החוטא, שהתרחק מדרך החיים האלוקית, וכעת חפץ לשוב לאלוקיו, משווע למשמעות רוחנית אמיתית, בעוצמה אדירה של צמא למים-לחיים.

רגש עוצמתי זה, מבטא חיבור עמוק ועצמי בין האדם לבורא, חיבור שנמצא מעל ומעבר לשיקולים הגיוניים וטבעיים, אלא זעקת הנפש: "צמאה נפשי לאלוקים, לא-ל חי", אני שייכת לקדושה ולא יכולה באופן אחר.

טרם ירידת הנשמה לעולם, כאשר היא עוד שהתה בגן עדן, חבוקה ודבוקה בבורא, לא היה נרגש אצלה רגש הצמאון הזה והצורך העז לדביקות עם הבורא, כשם שהאדם הנמצא ליד מעיין מים חים אינו חש כל כך בצמאונו. דווקא כאשר היא התנתקה משורשה, דווקא כאשר היא יורדת לעולם והיא חשה בריחוק, בניתוק, בריקנות, או אז מתגלה אצלה אותו צורך עצמי ועל טבעי.

וזהו עומק דברי המדרש, שסיבת הבריאה היא התשובה, שכן דווקא על ידי הירידה לעולם הגשמי, על כל הנסיונות והמכשולים שקיימים בו, יכולה הנשמה לחוש את עוצמת הקשר עם הבורא, ועבור הרגש האדיר הזה היה שווה לברוא את העולם כולו!

גאולה ושמה 'תשובה'

למען האמת, רגש הצמאון האמור יכול להיות קיים, והוא אכן קיים, לא רק אצל החוטא, אלא גם הצדיקים מסוגלים לחוש רגש של צמאון לבורא. שכן עצם העובדה שנשמתם שרויה בתוך גוף מוגבל, חומרי וגשמי, כבר יכולה ליצור, ואכן יוצרת אצל הצדיקים, צמאון ותשוקה לשוב ולהידבק בבורא ללא כל מסכים.

אמנם, צמאונו של הצדיק אינו מהווה חידוש כה גדול. שכן, בסופו של דבר מדובר באדם ברמה רוחנית גבוהה, הדבוק בעבודת הבורא ללא הפסק. דבר זה אינו ממלא בשלימות את רצונו של הבורא. חפצו של הבורא בבריאת עולם היה בעיקר בצמאונו העז של האדם המרוחק, המרוחק מאד.

לשם כך, יצר ה' את הקליפות, ובמיוחד את הקליפות הטמאות, אותן שכבות המסתירות לגמרי על נוכחות הבורא, כאשר אחת המטרות המרכזיות היתה שעל ידם, על ידי שהאדם ייכשל בהן, תתעורר אצלו תשוקה וצמאון אינסופיים לבורא, כאדם הבורח מן המוות אל חיי החיים[1], תשוקה שלא קיימת וגם לא יכולה להיות אצל הצדיק,

וכאשר האדם החוטא חוזר אל ה' בצמאון האמור, מממש הוא בזה את המטרה והכוונה האלוקית שהיתה טמונה בתוך הקליפה, ובעצם מגלה הוא על ידי זה את ניצוץ הקדושה שהיה חבוי עמוק עמוק בתוכה (ראה הערה[2]).

בזה נשלמת הנחמה הגמורה לאדם החוטא. רבינו הזקן, באהבתו הגדולה לכל יהודי, אומר לאדם: גם אם חטאת, גם אם אתה מוקף בעטיפה קליפתית חשוכה, ביכולתך לעורר צמאון עז לבורא, להתבונן בריחוק ובשפלות של הקליפה ולאידך בגדלות ורוממות הבורא, ועל ידי כך לעורר בקרבך את הצמאון הפנימי של הנשמה, ובזה תגלה את המטרה והכוונה הקדושה שהיתה קיימת בתוך הקליפות ותסיר מעליך את החושך המסתיר.

תשובה רק מאהבה

מעניין לשים לב, אשר סוג התשובה המדובר כאן, התשובה שבשבילה היה "שווה" לברוא את העולם ואת הקליפות, היא דווקא תשובה שמבטאת צמאון ותשוקה של האדם להידבק בה'. תשובה שמבטאת את האהבה והגעגועים של הנשמה.

ומובן, שכאשר האדם חוזר בתשובה רק מחמת הפחד ומאימת העונש והמשפט, תשובה שאינה מסמלת מעלה ודביקות פנימית בבורא, אלא דאגה אישית של האדם החושש על נפשו, לא עליה נאמר שהיא קדמה לבריאת העולם, ולא בשבילה ברא ה' את הקליפה.

נקודה זו הינה הדגשה קרדינלית החוזרת ונשנית בכתבי החסידות, ובפרט בתורתו של הרבי: תשובתו של יהודי חייבת להיות ספוגה ומלאה באהבת ה'. גם בשעת עשיית התשובה זוכר היהודי כי הוא קשור לה', ושמהותו הפנימית הינה קודש ושלימות. הוא בסך הכל 'שכח', הוא רק התכסה בעטיפה חיצונית. מה שהוא צריך לעשות כעת, זה רק לשוב ולגלות מחדש את האהבה, את הגעגועים, את הדביקות בה', את התשוקה והצמאון, ואזי תתגלה מחדש השלהבת, הנשמה הטהורה בשיא תפארתה, ללא שכבות וללא עטיפות[3].

(על פי פרק ז בתניא,

מעובד משיעוריו של הרב יצחק ערד.

כתיבה ועריכה: הר' נחמיה גרייזמן)

[1] ברור ומובן שישנן מטרות נוספות בבריאת הקליפות, שאחת מהן היא לבחון את נאמנות האדם לבורא, ושהוא לא יחטא. אך כאן מדובר על מטרה מרכזית נוספת שמתממשת דווקא על ידי החוטא

[2] חשוב לשים לב, שבכדי לממש את הכוונה הטמונה בקליפה, לא די לעורר צמאון רגיל, שכן צמאון זה יכול להתעורר אצל האדם גם ללא הקליפות (ואפילו הצדיקים, שלא חטאו, חשים בצמאון הרגיל), וממילא אי אפשר לומר שבזכות הקליפות התעורר אצלו הצמאון הזה. הצמאון המדובר כאן הוא צמאון עז, של אדם המצוי במדבר שממה, הבורח מן המוות אל החיים הנצחיים, וצמאון זה הוא אכן 'תוצר' שמתעורר בזכות הקליפה.

[3] נקודה זו משמעותית גם בקשר לחינוך ולהדרכה. כאשר רוצים שהילד יתנתק ממעשים לא טובים, זה רק כאשר מעוררים אצלו את היוקר שלו, ואת האהבה שלו לדברים טובים. רק זה ייצור חיבור אמיתי למעשים הטובים.

מוקדש לרפואת והצלחת

מאיר אוריאל בן עידית

סדרת הספרים החדשה

שאל את הרב

דילוג לתוכן