למה צריך ספר – פרק 2 בסדרה "דרכו של הבינוני".

אי אפשר שלא להתפעל מהעוצמה הנדירה של ספר כזה – ספר המרכז בתוכו התייחסות לכל הרזים, לכל הסודות, השייכים לכל הסוגים שבבני ישראל. ספר הדרכה לכל יהודי, יהיה אשר יהיה. ובאמת, מקובל אצל חסידים כי המילה "תניא" מסמלת בהיפוך אותיות את המילה "איתן", שפירושו חוזק, תוקף ועצמיות. ופירוש הדבר הוא שעל ידי הלימוד בספר התניא מתגלה אצל האדם העצמיות הפנימית והתקיפה של נשמתו, וכך יצליח הוא לעבוד את בוראו בצורה הכי שלימה ונכונה, עד שנזכה לייעוד אותו מזכיר המחבר בסוף ההקדמה: "ולא ילמדו עוד איש את רעהו .. כי מלאה הארץ דעה את ה'", בגאולה האמיתית והשלימה.
אי אפשר שלא להתפעל מהעוצמה הנדירה של ספר כזה – ספר המרכז בתוכו התייחסות לכל הרזים, לכל הסודות, השייכים לכל הסוגים שבבני ישראל. ספר הדרכה לכל יהודי, יהיה אשר יהיה. ובאמת, מקובל אצל חסידים כי המילה "תניא" מסמלת בהיפוך אותיות את המילה "איתן", שפירושו חוזק, תוקף ועצמיות. ופירוש הדבר הוא שעל ידי הלימוד בספר התניא מתגלה אצל האדם העצמיות הפנימית והתקיפה של נשמתו, וכך יצליח הוא לעבוד את בוראו בצורה הכי שלימה ונכונה, עד שנזכה לייעוד אותו מזכיר המחבר בסוף ההקדמה: "ולא ילמדו עוד איש את רעהו .. כי מלאה הארץ דעה את ה'", בגאולה האמיתית והשלימה.

למה צריך ספר – פרק 2 בסדרה "דרכו של הבינוני".

ב"ה

דרכו של הבינוני – פרק 2

למה צריך ספר?

"הקדמת המלקט"

לאחר שלמדנו את דברי הפתיחה לספר התניא ואנו ניגשים כבר ללמוד את הספר עצמו, אנו פוגשים את 'הקדמת המלקט' אשר גם אותה כתב המחבר עצמו, המכנה את עצמו בענווה: 'מלקט'.
ההקדמה מתחלקת לשני חלקים: החלק הראשון מבאר ביסודיות את הבעייתיות והחסרונות של כתיבת ספר, ובחלק השני המענה וההסבר – מדוע בכל זאת דווקא ספר הוא הפתרון המושלם.
*

'מה לא טוב בספר'…

כאמור, מטרתו של ספר התניא היא לתת הדרכה בחיים הפנימיים והמעשיים של האדם. בהתאם לזה מתעוררת טענה כפולה ומשולשת נגד הרעיון של כתיבת ספר:

חסרון ראשון – מצד האדם:
לכל לראש, קיימת בעיה טכנית מצד האדם הלומד את הספר. האדם המחפש את דרכו בחיים ומנסה למצוא אותה בספר כתוב, נתקל לעיתים רבות בקושי רב לדלות מתוך הכתב את ההדרכה הנכונה עבורו. הוא מוטרד ומבולבל מידי, לא תמיד הוא מרגיש בהירות במחשבותיו, ופעמים רבות שהוא אף לא מצליח להבין נכון את דברי ההדרכה הכתובים, וממילא חיבוטי הנפש וההתלבטויות שלו ממשיכים ללוות אותו גם לאחר קריאת הספר.
לא כן, כאשר האדם פורק את לבטיו בפני אדם אחר, מישהו המבין את נבכי נפשו ומסוגל למצוא את המילים הנכונות שיסללו עבורו דרך ישרה ומסודרת, איתה יתקדם בהמשך החיים.
בעיה זו קיימת בכל ספר שלא יהיה, גם כאשר ההדרכה שבספר הינה "אור מתוק לעיניים ומרפא לנפש", כלשונו של אדמו"ר הזקן, בכל זאת האדם המבולבל לא תמיד יצליח להוציא מן הכתב את הדרך הנכונה עבורו.

חסרון שני – מצד הספר:
מלבד החסרון הקודם, ישנו עוד חסרון כללי בכתיבת ספר, והוא מצד ההגבלה הטבעית של דברים כתובים:
בני האדם שונים הרי מאד זה מזה, זו לא בלבד שלכל אחד יש מראה אחר ופנים שונות, אלא אפילו המערכת הפנימית והחבויה של הנפש, הינה שונה וייחודית לכל אחד ואחד, וכמו שאמרו חז"ל: "כשם שאין פרצופיהם של בני אדם דומים זה לזה, כך אין דעותיהם שוות".
זו, גם הסיבה שכאשר רואים קהל עצום של שש מאות אלף יהודים במקום אחד, משבחים את הבורא בתואר "חכם הרזים", היינו ה'חכם' שמסוגל להרכיב ולהבין כל כך הרבה 'רזים' וסודות בכמות כזו עצומה, לכל אחד 'רז' ייחודי ומערכת פנימית שונה.
מובן ממילא, אשר היות וכל אחד מורכב ממערכת פנימית שונה, גם כל אחד מתפעל ומתעורר מדברים אחרים. דברים ועובדות ש'תופסים' ומעוררים אדם אחד, לא בהכרח שיחדרו ויתפסו גם את חברו, וכן להיפך.
לאור זאת, מתחזקת הטענה והבעיה שבכתיבת ספר: היות ובני האדם מחולקים מאד זה מזה, לא ייתכן לכאורה לכתוב ספר כזה שיחדור ויהיה שייך לכל אחד. שכן, ההגבלה הכי בסיסית בספר כתוב היא, שהספר חייב לשאת אופי ו'קו' מסויים, המתאים לסגנון מסויים בלבד של קהל יעד. ואם כן, מתעצמת לה השאלה: היות ומטרתו של התניא היא להדריך את ה'בינונים', ובעצם את כל בני האדם, בעבודתם לבוראם, הרי ש'ספר' אינו האמצעי המתאים לעשות זאת, ורק שיחה פרטית פנים אל פנים היא זו שתוכל למצות את הדרישה הזו.

"אור בגימטריא רז"
[מעניין לציין בהקשר הזה את פתגם הבעל שם טוב, שנהג לומר, "'אור' בגימטריא 'רז', מי שיודע את הסוד שבכל דבר, מסוגל להאיר".
כאמור, יש לכל אחד 'רז' אישי שלו, ומערכת פנימית ייחודית משל עצמו. בעומק הענין, מסמל ה'רז' הזה את עצמיות הנפש של האדם, את האור הפנימי שלו.
וזהו מה שאומר הבעל שם טוב: כדי להאיר דבר מסויים, כלומר: למצות ולגלות את תוכנו האמיתי, עלינו לדעת קודם מהו ה'רז' של הדבר, מהו העומק הפנימי שלו, ומהי המשמעות הייחודית שלו. רק באופן זה ניתן לגלות ולהאיר את הדבר, אי אפשר לגלות תוכן אמיתי של דבר, איזה שלא יהיה, באמצעות גישה קולקטיבית וכוללנית, אלא נדרשת גישה שונה וייחודית לכל דבר ודבר, ובענייננו: לכל אדם ואדם].
*
גם בתורה עצמה קיימים חילוקים
אדמו"ר הזקן מבהיר, שהחסרון הקיים בספר כתוב, אינו מוגבל רק לספר המבוסס על שכלו והבנתו של מחבר הספר, אלא אפילו כאשר הוא מבוסס על פסוקים מהתורה ועל מאמרי חז"ל.
שכן, לכאורה ניתן היה להשיב על הטענה האחרונה, אשר היות והתורה שייכת לכל יהודי ויהודי, וכמו שנאמר על התורה: "מורשה קהילת יעקב" – התורה ניתנה בירושה לכל אחד מעם ישראל, ממילא כאשר הספר מבוסס על מקורות מהתורה, שייך הוא ממילא לכל אחד ואחד.
על כך מחדד אדמו"ר הזקן, שגם במקרה כזה הבעיה עדיין קיימת, שכן אפילו בדרך התורה קיימים חילוקים בין יהודי לחברו.
פירוש הדברים: ברור ומובן שהתורה כולה, על כל מצוותיה, פונה לכל עם ישראל כאחד ומחייבת את כולם באופן שווה. אמנם, באופן פרטי, לכל יהודי יש חלק מסויים בתורה ובמצוותיה השייך אליו באופן מיוחד, מצווה מסויימת אליה מרגיש האדם שייכות מיוחדת, וקטע מסויים בתורה או חלק מסויים בה, אשר אליו מרגיש האדם חיבור ושייכות פנימית יותר.
וכפי שמסופר בגמרא אשר אחד האמוראים שאל את חברו: "אבוך במאי הוי זהיר טפי" [= אביך, באיזו מצווה היה זהיר ביותר]? וחברו השיב לו, "במצוות ציצית". הבעל שם טוב מתייחס לסיפור הזה ומסביר שהמילה "זהיר" פירושה גם "זוהר" – "אור", ופירוש השאלה היה: איזו מצווה 'האירה' בנשמתו של אביך באופן מיוחד, לאיזו מצווה הוא הרגיש חיבור נשמתי עמוק יותר, אשר ממילא השפיע עליו לקיים את המצווה הזו בצורה מהודרת יותר…
ונמצא, שגם בתורה ובמצוות התורה קיימים חילוקים והבדלים בין יהודי לחברו, וכשם שלכל אחד ישנה מצווה מיוחדת השייכת אליו, כך גם לכל אחד ישנו חלק אחר בתורה ה'תופס' ומעורר דווקא אותו לעבודת הבורא, וחלק אחר המדבר אליו בצורה אישית ועמוקה יותר
ועל כן מובן, כי הבעיה האחרונה לא נפתרה לנו, שכן, גם כאשר הספר מבוסס על מקורות מהתורה, עדיין בלתי אפשרי לכאורה לרכז בספר אחד את כל החלקים השונים והרבים בתורה, אשר יתאימו לחלק הייחודי של כל אחד ואחד.

דרך התורה – דרך השייכת לכולם

[במאמר המוסגר כדאי לציין ולהדגיש:
הנקודה האמורה, שלכל אחד יש סגנון ואופי מיוחד ושונה מחברו הזקוק לסגנון חיים אישי משלו, הינה למען האמת צורך טבעי ובסיסי הקיים אצל כל בני האדם. כל אחד מרגיש צורך להיות מיוחד ושונה.
אך חשוב לשלול כאן טעות מסויימת. ישנם אנשים אשר מפאת הצורך והרצון להיות שונים ומיוחדים, מורדים הם במסגרת הכללית ומסגלים לעצמם דרך חיים עצמאית המנגדת לכללי החברה וכדומה. יש כאלה, אשר עליהם אנו מדברים כאן, שאצלם מתבטא הדבר בהתרחקות מדרך התורה והמצוות, ושוב, מתוך טענה 'הגיונית' שהאדם נדרש להיות 'מה שהוא', ולא לחיות אחרי כולם וללכת עם הזרם.
הטעות בטענה הזו הינה כפולה: ראשית, אדם אינו יודע באמת מה מתאים לו ומה לא מתאים לו. גם כאשר נדמה לו היום שסגנון חיים מסויים הוא הסגנון שמתאים לו, ייתכן שמחר תשתנה תפיסתו והוא יחליט שדרך אחרת היא המתאימה עבורו.
עוד זאת, בדרך כלל כאשר האדם מנסה לפתח לעצמו דרך חיים 'עצמאית', המנוגדת למסגרת התורנית, ישים הוא לב בעומק העניין שהוא בעקביות מנסה לחקות אנשים אחרים ודמויות אחרות. הוא לא באמת יוצר לעצמו דרך חיים אישית ופנימית, אלא ההיפך הגמור – דרך של חיקוי וניסיון להידמות למי שהוא לא הוא.
ולזאת, הדרך הנכונה, דרך המלך, היא דווקא ללכת לפי הוראות התורה. שכן הבורא, הוא זה שיודע מהי דרך החיים האמיתית המתאימה לכל אחד באופן אישי, ואת הדרך הזו הוא נתן לנו בתורה ובמצוות. אלא שבזה עצמו קיימים חילוקים בין היהודים, לכל יהודי יש חלק אחר בתורה ומצווה אחרת השייכת אל האדם באופן מיוחד.
ובזה מוצגת כאן הטענה, כיצד יוכל האדם למצוא בספר כתוב את דרך החיים המתאימה במיוחד עבורו בין כל חלקי התורה והמצוות]
עד כאן ראינו את החלק הראשון של ההקדמה, את החלק המבאר את הבעייתיות שבכתיבת ספר.
*
ספר שפונה לכל יהודי
לאחר הצגת כל הטענות הקשות נגד כתיבת ספר, מציג אדמו"ר הזקן את הצד השני, את המענה החד והברור: ספר זה הינו ספר שונה. ספר זה, לא זו בלבד שניתן לכתבו, אלא שאף חובה לכתוב אותו!
ובלשונו של אדמו"ר הזקן: "אך ביודעיי ומכיריי קאמינא", בתרגום: 'אני מדבר עם יודעיי ומכיריי', ואלה "גילו לפני כל תעלמות לבם ומוחם בעבודת ה' התלויה בלב". כלומר: ספר זה נכתב לאלו שהאדמו"ר יודע את 'כל תעלומות לבם ומוחם' ואליהם הוא כותב את הספר.
הוא ממשיך ומוסיף, שספר זה מרכז "תשובות על שאלות רבות אשר שואלין בעצה .. כל אחד לפי ערכו, לשית עצות בנפשם בעבודת ה' .. כל התשובות על כל השאלות"
במילים פשוטות, הבעיה שנזכרה לעיל, אשר ספר אחד אינו יכול לפנות אל כולם כאחד, נכון אמנם באופן כללי, אך ספר זה, מעיד המחבר, נכתב באופן שהאדמו"ר ריכז את כל השאלות ששאלו כלל החסידים, ועל כל השאלות ניתנה תשובה. ספר מסוג כזה מכוון לכל אחד ואחד. כל שאלה שתישאל, כל בעיה שתתעורר, כבר עלתה במחשבתו של המחבר והוא מגיב עליה בספר הזה.
[כדאי להזכיר, כי ישנה מסורת העוברת מדורי דורות, אשר בדברי אדמו"ר הזקן כאן, כי הספר נכתב ל"יודעיי ומכיריי", הכוונה היא לא רק לחסידים בני דורו, אלא גם לכל מי שילמד אי פעם את הספר. גם את שאלותיו הפרטיות שלו, ידע האדמו"ר ברוח קדשו, וגם עליהן הוא השיב בספר הזה].
עד כאן הוסבר מדוע אפשר לכתוב את הספר, ועל זה מוסיף אדמו"ר הזקן גם את ההכרח שבדבר: מדוע הוצרך הוא לעשות זאת, וזאת א) מחמת קוצר הזמן, וב) מפאת השכחה הקיימת אצל השואלים. ולזאת, נכתב הספר שכך הוא יהיה לכל אחד ואחד לזיכרון בין עיניו.
לסיום, מתייחס אדמו"ר הזקן לבעיה הראשונה שהוזכרה בתחילת הדברים, והיא החסרון הקיים מצד קורא הספר, שלא תמיד יוכל הוא לדלות מן הכתב את העצה הנכונה עבורו, גם כאשר היא כתובה בספר. ובזה, פונה האדמו"ר לאותו אדם ומפנה אותו ל"גדולים שבעירו", שיפנה לאדם אחר, חכם יותר ובוגר יותר, שימצא עבורו, מתוך הספר, את העצה המתאימה אליו.
בסיימנו לקרוא את ההקדמה, אי אפשר שלא להתפעל מהעוצמה הנדירה של ספר כזה – ספר המרכז בתוכו התייחסות לכל הרזים, לכל הסודות, השייכים לכל הסוגים שבבני ישראל. ספר הדרכה לכל יהודי, יהיה אשר יהיה.
ובאמת, מקובל אצל חסידים כי המילה "תניא" מסמלת בהיפוך אותיות את המילה "איתן", שפירושו חוזק, תוקף ועצמיות. ופירוש הדבר הוא שעל ידי הלימוד בספר התניא מתגלה אצל האדם העצמיות הפנימית והתקיפה של נשמתו, וכך יצליח הוא לעבוד את בוראו בצורה הכי שלימה ונכונה, עד שנזכה לייעוד אותו מזכיר המחבר בסוף ההקדמה: "ולא ילמדו עוד איש את רעהו .. כי מלאה הארץ דעה את ה'", בגאולה האמיתית והשלימה.
[בשולי הדברים אולי ניתן לומר: הקדמות של ספרים מאופיינות בדרך כלל בדברי הקדמה שגרתיים כאלה או אחרים, אך לא כן בספר זה. כאן, ב'דרך הארוכה' והשכלית של התניא, דרך החב"ד (שהיא לאמיתתה הדרך הקצרה, וכפי שלמדנו זאת בדף השער בביאור הביטוי "דרך ארוכה וקצרה"), גם ההקדמה מוקדשת לדיון שכלי: מדוע כתב המחבר את הדרכתו על גבי ספר? מדוע הוא לא הסתפק בנתינת הדרכה בעל פה כפי שהיה הנוהג עד לזמן כתיבת הספר? ובדבריו הבהירים של המחבר, עונה על שאלות אלו ומבהיר את המענה החשוב שנותן ספר זה לכל השאלות]

(מעובד משיעורי הרב יצחק ערד
כתיבה ועריכה: ר' נחמיה גרייזמן)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *