Ask The Rabbi

להיות בשמחה

תודעה של מנוחה מרגיעה אותי ומאפשרת לי לראות את המציאות כפי שהיא באמת בעולם העליון והיא גם זאת שפותחת אותי לתודעה של שמחה.
תודעה של מנוחה מרגיעה אותי ומאפשרת לי לראות את המציאות כפי שהיא באמת בעולם העליון והיא גם זאת שפותחת אותי לתודעה של שמחה.

להיות בשמחה

סוד השפעת המחשבה – פרק שישי

 

תודעה של מנוחה מרגיעה אותי ומאפשרת לי לראות את המציאות כפי שהיא באמת בעולם העליון והיא גם זאת שפותחת אותי לתודעה של שמחה.

ישנה תפיסה בחיים שהיא תפיסה שרואה תמיד חסרונות, וממילא מובילה היא לעצבות. זה סוג של הסתכלות פנימית שבעצם רואה הכל כעצוב, כל דבר מעורר את החיסרון שבו. אבל ישנה הסתכלות אמיתית והיא גם תיתן את הפתרון לבעיית הפחד והחרדות – והיא הסתכלות של שמחה.

ראשית יש להבהיר כי למרות שכך אנו מתבטאים, שמחה אינה רגש, אלא שייכת למוחין, כידוע שהשמחה היא פנימיות ספירת הבינה. השמחה היא אכן ביטוי נפשי, ואדם בהחלט מרגיש עצוב ומרגיש שמח, אך בפנימיות, השמחה היא בעצם סוג של הסתכלות – הסתכלות שמחה או הסתכלות עצובה, ולכן עיקר העבודה של פיתוח השמחה מתבצעת ברובד התודעתי ששייך ללבוש המחשבה שבנפש.

מחשבה

הסתכלות עצובה היא כזאת שרואה את החסרונות שבכל דבר, ואילו הסתכלות שמחה היא כזאת שרואה את המעלות שבכל דבר. והרי לכל דבר בעולם יש הן את המעלות שבו והן את החסרונות שבו, אם כך הבחירה היא בידי באיזה צד של הדבר להסתכל.

הרבה פעמים נוכל לראות שני אנשים אשר נמצאים שניהם באותו מצב בדיוק, ולמרות זאת, אחד שמח במצבו והשני אינו. אדם אשר לא מורגל בהסתכלות של שמחה, יכול שיהיה לו הרבה טוב בחייו, ועם זאת הטוב פשוט ייעלם מעיניו. הוא באמת לא יראה אותו ולא יחווה אותו, והסיבה לכך היא כי הוא כל-כך מורגל להסתכל על הדברים בצורה שלילית, עד שאפילו כשכל העולם יאמר לו שהוא צריך להיות בשמחה על הטוב הגדול אשר נפל בחלקו, הוא בניגוד אליהם פשוט לא יהיה מסוגל לראות ולחוות אותו. מבחינתו הטוב כלל אינו קיים, כי הוא רואה רק את הצד השלילי שבכל דבר.

ההסתכלות העצובה ותחושת הפחד והחרדה קשורים מאוד ותלויים זה בזה. ניתן לראות זאת בצורה פשוטה בעולם – בדרך כלל אדם שהוא מדוכא מתלוות לדיכאון שלו חרדות. כמה שאתה יותר במצב של חוסר שלימות וחוסר חיות, כך יש יותר חרדות. תחושה של עצבות היא תחושה של ריקנות, שאין לי וריק לי ואני לא שווה וממילא אם אין לי עכשיו, כך גם יהיה לי בעתיד.

לעומת זאת כאשר האדם הוא שמח וטוב לב, בגלל שכרגע הוא בחוויה של שמחה וטוב לב, לכן אין מקום לחרדה – בגלל שעכשיו טוב לי, אז גם אח"כ יהיה לי טוב.

התורה דורשת מאיתנו ללמוד להיות בשמחה במה שיש. תלמד להגיב נכון ולראות את הטוב שבחייך ואפילו בבעיות (האמיתיות) תלמד לראות את הטוב, אפילו כאשר ישנה צרה ובעיה, אל תיתן לה להשפיע עליך, אלא למרות הכל תלמד להיות בשמחה.

לכאורה זה נראה כבלתי אפשרי, איך אפשר להיות בשמחה כשאני חווה רע? פיטרו אותי מהעבודה, יש לי בעיית בריאות חס ושלום וכו' כיצד ניתן להתעלם מהמציאות ולהיות בשמחה? אך האמת היא דווקא אותה שמחה שבאה כביכול ללא סיבה, השמחה עצמה תביא ותדביק עוד דברים טובים, בניגוד לדיכאון שיביא וידביק עוד דברים לא טובים.

לכאורה העצבות או השמחה היא תגובה טבעית למציאות. אם בא לי לא טוב אני עצוב, ואם בא לי טוב אני שמח. ככה אנחנו מרגישים. אך האמת היא שעצבות או שמחה היא תוצאה ישירה מהאופן בו אני מסתכל ומנתח את המציאות. הפירוש שלי למציאות הוא שיקבע אם אהיה בעצבות או בשמחה. שמחה היא תוצאה של התבוננות (כאמור שפנימיות ספירת הבינה הינה שמחה). שמחה לא מגיעה ככה סתם כתגובה טבעית, אלא כמה שיתבונן האדם על חייו ויסתכל על הצדדים המשמחים שבהם, כך הוא יהיה יותר בשמחה.

ושורש ההתבוננות הוא שגם הלא טוב הוא בעצם טוב, כמו שהוסבר באריכות לעיל. ככל שיעמיק האדם ויתבונן שחסרונות שבחייו אינם חסרונות כלל, כך יוכל לחוות יותר את חווית השמחה. ועוד, כאשר יש חוסר התבוננות בטוב שהאדם עושה, למרות שיש הרבה טוב בעשייה שלו ובפעולותיו, בגלל שאינו מתבונן בערכם האמיתי זה אינו מעורר אצלו את השמחה.

לכן על האדם לתרגל עצמו ולאמן את עצמו לתת ערך וחשיבות לכל פעולה שעושה. לשים את ליבו לפעולות שלו, ולהדגיש לעצמו את ערכן החיובי (ומובן מאליו שככל שירבה בעשיית טוב לזולת כך תוקל עליו ההתבוננות בטוב). להתבוננות חשיבות רבה ועצומה בכל התהליך של חשיפת השמחה בחיי האדם, אך ישנה חשיבות רבה עוד יותר להתבוננות דווקא כאשר הפעולות שעושה כבר שגורות במהלך יומו, והוא כבר רגיל אליהן (וממילא במצב זה הוא לא כל-כך חש בצורה ספונטנית את המעלה והטוב שפעולה, כי הרי הוא כבר מורגל אליה). לכן דווקא בפעולות ממין אלה עליו להתבונן בפעולה שעשה, לנתח אותה בצורה אובייקטיבית ולראות את ערכה האמיתי. וככל שיתבונן יותר במעלה ובערך הגדול הגנוז בכל פעולה שעושה, קטנה ככל שתהיה, כך תורגש יותר השמחה בליבו.

דבר נוסף שעליו להשקיע מאמץ התבוננותי בו הוא האופן שבו הוא חווה את החיים. אדם בטבעו נוטה להתעלם מהטוב שחווה בחייו ומאוד מרגיש את החסרונות שבעולמו. אל הטוב הוא מתרגל מאוד מהר, ולכן מקבל אותו כמובן מאליו ואילו הרע, גם אם אינו רע גמור, משפיע עליו בצורה עמוקה ומכניס אותו לעצבות וממילא אח"כ גם לפחד ולחרדה. כאשר יתבונן האדם בינו לבין עצמו בעוצמת ההתפעלות אשר הוא חווה כאשר מקבל טוב בלתי צפוי לעומת כאשר נלקח ממנו אותו הטוב בצורה בלתי צפויה, הוא ייווכח שההתפעלות וההשפעה על מצב רוחו תהיה גדולה הרבה יותר בחוויית הטוב שנלקח ממנו (למרות שזה אותו טוב ממש רק שכאן הוא קיבל אותו וכאן היא נלקח ממנו). הוא ירגיש את החיסרון בצורה בולטת והדבר יטריד את מוחו וליבו (כמובן בהתאם לרמת הטוב והשפע שנלקח או נמנע ממנו) הרבה יותר מאשר תחושת השמחה שתלווה אותו בזמן קבלת הטוב.

האדם בטבעו מרגיש שהוא ראוי לטוב ושמגיע לו טוב, ולכן ללא התבוננות מתאימה, כל טוב שמקבל בחייו, אפילו אם זה טוב בלתי צפוי (ועל אחת כמה וכמה כאשר הטוב הוא צפוי ותמידי) הוא כמעט ולא יחוש ויתפעל ממנו, וכידוע שתענוג תמידי אינו תענוג. שמחה מגיעה כאשר חיסרון מתמלא, ולכן כאשר אני כל-כך בטוח שמגיע לי, ואני רואה את כל הטוב שבחיי כדבר הכי מובן מאליו, ושהטוב הוא לא דבר שאני מקבל, אלא הוא שלי בצורה הכי טבעית, ממילא לא אוכל לחוות את השמחה שבהשלמה.

יוצא מכל הנ"ל שאדם שרוצה לחוות תחושה של שמחה בחייו, חייב להתבונן בחייו, בשני רבדים כלליים:

בפעולות הטובות שעושה.

בשפע ובטוב שמקבל.

ההתבוננות אינה טבעית לנו כאמור, וכל דבר שאינו בא בצורה טבעית וזורמת דורש מאמץ, דורש עבודה. והעבודה עצמה, עבודת ההתבוננות – "עבדו את השם בשמחה", היא זאת שתחשוף ותגביר את השמחה בחיינו.

עד כאן עסקנו בעיקר עבודת השמחה שבעיקרה היא עבודה מחשבתית-תודעתית, אך נוסף לעבודה התודעתית של פיתוח השמחה, ששייכת כאמור ללבוש המחשבה שבנפש, ישנן שתי עבודות נוספות, ששייכות ללבוש הדיבור והמעשה, שמאוד עוזרות להגיע לשמחה.

דיבור

כאשר האדם מבטא את תחושותיו הלא טובות, מבטא בדיבור את הפחדים והחרדות שלו, עצם הדיבור על הבעיה מחזק אותה, נותן לה מציאות וגורם לה להופיע ביתר תוקף ועוז. ידוע שדיבור הוא גילוי הנפש. המחשבה אינה גלויה לזולת, אלא היא קיימת בתוך האדם פנימה, וכאשר רוצה הוא לגלות את ליבו לזולת, עליו לעשות זאת בדיבור. הדיבור מגלה את מה שנמצא בהעלם בנפש האדם. כך גם לגבי התחושות הפנימיות של האדם. הדיבור מאוד משפיע על תחושותיו של האדם, ומסוגל לעורר ולחזק את המחשבות. לפעמים קיימים באדם תחושות שאינן גלויות אפילו לו, ועצם הדיבור עליהן מעורר ומגלה אותן. וכמו שראינו בארוכה תודעת האדם משפיעה על המציאות שלו (דע מה למעלה ממך – דע שכל מה שלמעלה זה ממך) ולכן כאשר האדם מדבר על בעיותיו, עלול הוא לעורר ולהגביר את תודעתו לגבי הבעיות וממילא זה ישפיע בסופו של דבר גם על המציאות בפועל.

וגדולה מידה טובה ממידת פורענות, לכן באותו אופן שבו משפיע הדיבור לרעה על האדם, על אחת כמה וכמה יכול הדיבור הטוב להשפיע לטובה על התודעה שלו וממילא גם על המציאות בפועל. ככל שירבה האדם לדבר חיובית, לבטא במילים את תחושת הביטחון שקיימת בו, כך יתעוררו בו יותר כוחות הביטחון והאמונה וממילא גם יתממשו אח"כ במציאות. עצם הדיבור על הטוב ייתן את הכוחות לעבודה של החשיבה על הטוב.

מעשה

העבודה האחרונה היא זאת ששייכת לרובד המעשי שבנפש. כאשר ולמרות שהאדם נמצא בחוויה שאינה טובה בגלוי, ובצורה טבעית הוא נכנס לעצבות ממנה, עליו לבצע פעולה של שמחה.

אותה עשייה חיצונית, אשר סותרת את התחושה הטבעית והעכשווית שלי, תעורר את השמחה והיא עצמה אף תוביל את השמחה גם פנימה, כלומר, תשפיע על הרובד התודעתי שהוא כאמור המשפיע ביותר על השמחה. הצמח צדק כותב באחד המכתבים שכאשר אתה נמצא בבעיה כזאת או אחרת, עליך לעשות אפילו תנועות של שמחה. האדם נמצא בעצבות וחוסר חיות כללי, וממילא אין לו שום חשק ורצון לשיר ולרקוד, אך אם יתגבר על עצמו, ויעשה פעולה שאמנם אינה טבעית לו אבל מאוד חיונית עבורו, ויתחיל לנגן ניגון שמח ואפילו ירקוד ברגליו, יוכל לעורר את השמחה הטמונה בעצם נשמתו, ואותה עשייה ושמחה חיצונית שאינה מבטאת כל-כך את המתחולל בגלוי בתוכו, אותה שמחה תשפיע ותחדור אח"כ גם לתוך פנימיותו. כמו שאתה מעמיד את עצמך למטה, כך הדברים יימשכו מלמעלה. כביכול זה כמו הצגה, זה לא אמיתי, וברמה מסויימת אכן כך הוא הדבר, אבל זה עצמו יעורר את הכוחות לשמחה אמיתית – כידוע שאחרי המעשים נמשכים הלבבות.

 

לאור המבואר בחסידות והנלמד בשיעוריו של הרב ערד, נכתב ועובד על ידי ליאור דבורצקי

 

בפרק הבא – לגלות את האהבה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *