להגיע למנוחה - דעת - לימודי יהדות באור החסידות

להגיע למנוחה

המהות הכי פנימית של עבודת הביטחון היא המנוחה. מנוחה זה ההיפך מטרדה וההיפך מפעולה. כשהאדם פועל בעולם ורוצה להגיע להישגים, והוא אכן צריך לפעול כך, הנקודה הפשוטה והטבעית שעומדת מאחורי השאיפה להישגים זה לחץ. אתה רוצה משהו ובגלל שהדברים תלויים בך אתה לחוץ. למרות שאתה מאוד רוצה להצליח ואתה גם בטוח שתצליח, פנימית יש בך נקודה של לחץ והסיבה ללחץ היא כי זה תלוי בך.

להגיע למנוחה

המהות הכי פנימית של עבודת הביטחון היא המנוחה. מנוחה זה ההיפך מטרדה וההיפך מפעולה. כשהאדם פועל בעולם ורוצה להגיע להישגים, והוא אכן צריך לפעול כך, הנקודה הפשוטה והטבעית שעומדת מאחורי השאיפה להישגים זה לחץ. אתה רוצה משהו ובגלל שהדברים תלויים בך אתה לחוץ. למרות שאתה מאוד רוצה להצליח ואתה גם בטוח שתצליח, פנימית יש בך נקודה של לחץ והסיבה ללחץ היא כי זה תלוי בך.
content_img1695

סוד השפעת המחשבה – פרק חמישי

למסור אחריות

המהות הכי פנימית של עבודת הביטחון היא המנוחה. מנוחה זה ההיפך מטרדה וההיפך מפעולה. כשהאדם פועל בעולם ורוצה להגיע להישגים, והוא אכן צריך לפעול כך, הנקודה הפשוטה והטבעית שעומדת מאחורי השאיפה להישגים זה לחץ. אתה רוצה משהו ובגלל שהדברים תלויים בך אתה לחוץ. למרות שאתה מאוד רוצה להצליח ואתה גם בטוח שתצליח, פנימית יש בך נקודה של לחץ והסיבה ללחץ היא כי זה תלוי בך.

כמה שהאנשים הם יותר פעלתניים ויותר מחפשי הישגים, כך הפחד והחרדה מתעורר בהם יותר. לעומת זאת, אנשים שפחות מעניין אותם הישגים, נמצאים יותר במנוחה ולכן הם גם בפחות חרדה.

יש לדייק שאין אנחנו מבטלים את הצורך בעשייה ואת הצורך לפעול בתוך העולם, להיפך, תכלית הכוונה כאמור זה לעבוד ולהתעסק עם העולם הגשמי כדי להכין אותו לגאולה, אך יש להבין מהו אופן העשייה הרצוי והנכון, וכמו שנראה, האופן הרצוי הראוי וגם היעיל ביותר לעבודה היא עשייה מתוך מנוחה.

ניתן לראות בצורה פשוטה, כי כאשר האדם נעמד בפני אתגר חדש או עשייה חדשה, ממילא יש בו חוסר וודאות לגבי העניין ואז הוא גם בצורה טבעית הופך להיות מאויים מהמצב הלא ידוע. לעמוד מול הישג פירושו של דבר שכרגע אין הדבר נמצא בהישג ידי, הדבר נעלם ממני כרגע. אי וודאות גורמת באופן טבעי למתח. האם אני אצליח במשימה או אכשל בה? האם אעבור את המבחן או לא? האם אתקבל לעבודה או אולי לא אתקבל ?האם זו בת הזוג איתה אני רוצה לחיות את שארית חיי או לא? כמעט בכל רגע נתון בחייו של האדם הוא נתון במצב של חוסר וודאות. העבר בדר"כ אינו מדאיג את האדם ואינו משאיר אותו במתח. הוא בהחלט יכול להיות מושפע ממנו – העבר כמו שהזכרנו עלול לעורר ולחזק בנו את תחושת הפחד והחרדה מהעתיד הלא ידוע, אך אין הוא עצמו מחולל את הפחד. המתח והחרדה נובעים בעיקר מחוסר הוודאות שיש לי לגבי העתיד. ולכן ככל שאני יותר אפעל בתוך המציאות, וככל שאחפש אתגרים והישגים כאלה או אחרים, כך אני אהיה יותר במתח ובחרדה.

טבעה של החרדה שהיא שוחקת, ודווקא מתוך עולם של השגיות, אני עלול אפילו להיכנס לעולם של פחדים שאינם מציאותיים. זהו התהליך הטבעי שבו אתה מצד אחד אמנם מתקדם בעולם, מצליח, משיג הישגים, מקבל הערכה וכו' אך התוצאה היא שתוך כדי התקדמות אתה נשחק.

והרעיון הוא שאין עלינו לוותר על העשייה, אלא לפעול ולעשות מתוך תחושה של מנוחה, בדיוק כפי שהקב"ה עשה את העולם מתוך מנוחה – "הכל בחכמה עשית" (החכמה היא סוד המנוחה כמו שיתבאר בהמשך). לפעול מתוך תחושה בסיסית של מנוחה ורוגע. לעמוד מול אתגר שבו אתה חווה בצורה טבעית חוסר וודאות שמביא למתח, ובכל זאת לחוות מנוחה ורגיעה. ונשאלת השאלה האם זה בכלל אפשרי? הרי בצורה פשוטה מנוחה סותרת עשייה.

ותמצית העניין – כל עשייה, כאשר אתה מודע באמת לעובדה שיש מה שתלוי בך ויש מה שלא תלוי בך, תוכל להיעשות במנוחה. כאשר אתה עושה את מה שתלוי בך ויחד עם זה אתה יודע שיש משהו שלא תלוי בך, הידיעה הזאת מאפשרת לך לעשות מתוך מנוחה. במה זה תלוי? בעשייה שלך עד גבול מסויים ומעבר לזה – בקב"ה.

אל תעמיד את כל החיים שלך על עצמך. כמובן שאתה צריך לפעול ולעשות, אך אתה יודע שבסופו של דבר הכל מגיע מלמעלה. וכמה שאתה יותר יודע שהכל ניתן מלמעלה, ובפרט כאשר אתה יודע שכל מה שניתן מלמעלה הוא טוב, ושאין רע יורד מלמעלה, כך תוכל להיות רגוע יותר, בטוח יותר ואז גם כל הפעולות שלך והעשיות שלך יהיו גם מוצלחות ושלימות יותר.

דוגמא: אני רוצה להגיע בזמן מסויים לפגישה חשובה – לכן אני עושה את שלי ויוצא בזמן, אך מאותו הרגע אני יודע שזה לא תלוי בי. אני את שלי עשיתי אבל לא בי זה תלוי. אני מגביל את ההשתתפות של ה"אני" שלי בתוך הדבר. זה מה שמאפשר לי לפעול מתוך מנוחה. בחסידות זה נקרא יגיעה בדרך ממילא. יגיעה – זה כשאני מתייגע ודרך ממילא – זה בעצם לא אני.

מסירת האחריות ממני היא זאת שמסירה את הדאגה מליבי, אך כמובן שאין אני יכול למסור ולהשליך אחריות כך סתם, אלא עליי למוסרה ולהעבירה תודעתית למי שבאמת אחרי על הדברים – לקב"ה. אם רק אשאר בהכרה שהדברים אינם בשליטתי (מה שאמיתי ונכון) ללא מסירת האחריות אליו, לא אוכל להיות במנוחה ואף להיפך, הלחץ רק יגבר. מדוע? הרי זה שלא הכל בשליטה שלי ושיש הרבה דברים שאינם תלויים בי זה ברור. אבל הרי הרבה דברים לא טובים יכולים לקרות למרות ודווקא בגלל שאינם בשליטתי. זה שאני יודע שאני את שלי עשיתי בכך שיצאתי בזמן, לא משנה את העובדה שיתכן ויקרה דבר כזה או אחר ולבסוף כן אאחר לפגישתי החשובה. איך אני יכול להיות רגוע אם כך? לכאורה זה בדיוק הפוך, אם אני הייתי שולט בחיי בצורה אבסולוטית אז הייתי אולי נרגע וסומך על עצמי, אבל כאשר יש כל כך הרבה אי וודאות, ודברים שאינם תלויים בי זה בצורה טבעית מביא אותי לחוסר מנוחה.

ולכן רק כאשר אתה מודע לכך שמי שאחראי לכל מה שקורה סביבך ולכל פרטי חייך, וברמה מסויימת אפילו לכל מה שאתה עושה זה הקב"ה, רק כך תוכל לפעול בעולם בכוחות עצמך ויחד עם זאת להישאר במנוחה.

כאשר תדע שהכל בהשגחה פרטית, ושהקב"ה מנהיג לא רק את העולם הגדול, אלא גם את עולמך הפרטי ועד לפרטי הפרטים שבחייך, ושהוא מנהיג את העולם בחסד ורחמים וכמו שהסברנו בהרחבה רצונו העמוק הוא שיהיה לך טוב, אז יהיה לך קל הרבה יותר להגיע לאותה תחושה של מנוחה. כאשר תחשוב על זה ותתבונן בזה, גם אם אני לא תתפוס את הדברים עד הסוף, ואפילו אם רק תבין שלא הכל תלוי בך, כבר יהיה לך יותר קל ותוכל להשלים גם עם הדברים שאינם תלויים בך באמת.

ההכרה שהכל מכוון מאוד מקלה להגיע לתחושה של מנוחה תוך כדי עשייה ואז האדם יודע שהוא צריך לעשות את מה שתלוי בו ואת כל מה שלא תלוי בו הוא משאיר להשגחה הפרטית של הקב"ה וזה מה שמאפשר לו לא להיות בחרדה.

בפרק ג' למדנו שיש לנו עבודה שהיא עבודת הביטחון, ועבודה היא בצורה פשוטה בדיוק ההיפך ממנוחה. אך האמת היא שכל מאמץ לשנות וללכת נגד הטבע שלי נקרא עבודה, וכדי להיות במנוחה כאשר כל כולי נכנס ללחץ וחרדה כתגובה טבעית למציאות, זה דורש עבודה מאוד קשה וניתן לומר שזו אחת מהעבודות העיקריות והחשובות המוטלות על האדם – העבודה להיות במנוחת הנפש מזה שאתה יודע שמי שמנהל את העולם זה הקב"ה.

עיקר הסיבה ללחץ שמופיע באופן טבעי כאשר ישנה בעיה או קושי, היא שאתה זה שנושא על עצמך את המצב שלך. למה אתה בלחץ ודאגה? כי אתה מרגיש מאויים ואין זה משנה כלל מהי הסיבה לאיום, אבל התחושה העיקרית שמי שנושא את הבעיה זה אתה. זו בעיה שלך ולכן אתה לחוץ ומאויים.

הנקודה הפנימית הראשונה שתביא לפתרון של אותו לחץ פנימי מהבעיה, היא שתכיר בכך שכל המחשבה הזאת, שאת הבעיה אתה הוא זה שנושא – היא עצמה הבעיה. עצם המחשבה הזאת היא הגלות. כי מה זה גלות? גלות זה שהאמת האלוקית לא מתגלה. ולכן כתוצאה מההסתר על האמת האלוקית משתלשלות ונובעות אח"כ כל הבעיות ולכן הנקודה הראשונה שבאמצעותה ניתן יהיה לצאת מהגלות, זה להגיע לאותה תחושה שהמציאות מנוהלת ע"י הקב"ה ושרק הוא מנהל את המציאות עד הפרט האחרון כולל גם את כל הבעיות והחסרונות שלך, ואף אחד לא יכול לעשות שום דבר חוץ ממנו. ומכיוון שזה כך עליך קודם כל להירגע ולמסור את הבעיות והתמודדויות אליו והעיקר הוא שלא תשא זאת על עצמך.

תמצית – התוכן הפנימי של העבודה אשר משנה בפועל את המציאות היא בעצם התוכן הפנימי של הגאולה עצמה. כי אם הגאולה ענייניה הוא גילוי הטוב והשלימות של הבורא בעולם ואילו כל הבעיות זה ההסתר של הבורא, אז ברגע שאתה מצליח לחוות את אותו טוב ואת אותה שלימות פנימית שקיימת במציאות, נכנסת לאותו מקום של גאולה ולכן מידה כנגד מידה הקב"ה משנה את המציאות הגלויה ומוציא מהעלם לגילוי את הגאולה.

בכדי להבין זאת ביתר ביאור והסבר יש להבין את דברי אדמו"ר הזקן בספר התניא בחלק שנקרא אגרת הקודש, בפרק י"א הפותח במילים – להשכילך בינה. בפרק זה מוסבר באריכות מה שהסברנו בקצרה, כיצד תודעה של מנוחה ושמחה משנה את המציאות בפועל.

וכמובן זה שאין מספיק לקרוא ולהבין את הדברים אלא כדי ליישמם בפועל יש להתייגע פנימית הן בהבנה והן בהפנמת הדברים.

להפסיק לרצות

"להשכילך בינה כי לא זו הדרך ישכון אור השם להיות חפץ בחיי בשרים ובני ומזוני, כי על זה אמרו רז"ל בטל רצונך כו' דהיינו שיהיה רצונו בטל במציאות ולא יהיה לו שום רצון כלל בענייני עולם הזה כולם הנכללים בבני חיי ומזוני וכמאמר רז"ל שעל כרכך אתה חי"

בעל התניא רוצה ללמד אותך שהדרך בה אתה הולך לא זאת היא הדרך שבה ישכון בך האור האלוקי. האור האלוקי שוכן בגילוי בבית המקדש וכשהוא שוכן במקום מסויים זה אומר שהמקום נגאל. אבל אנחנו עסוקים כרגע עם גאולה פרטית דווקא, שבעולמך שלך יהיה אלוקות בגילוי, כלומר, טוב גלוי ונראה. ולכן אומר בעל התניא שהדרך שבה אתה הולך לא מאפשרת את תיקון המציאות, לא מאפשרת את השכנת אור השם, הגישה שלך לחיים אינה מאפשרת לטוב להיות גלוי בחייך. מה מונע ממך את זה? מהי אותה דרך בה אתה הולך אשר מונעת את השכנת אור השם?

מה שחוסם אותך מלקבל את אותו טוב זה עצם העובדה שאתה רוצה ומוטרד.

רצון מעיד על חסרון כלשהו. כאשר לאדם לא חסר דבר, ממילא אינו רוצה דבר, ולכן אם קיים בך רצון כנראה שאתה חווה תחושה של חסרון. זה שאתה רוצה, מוטרד ומאויים מהבעיות שלך חוסם אותך ולא מאפשר לאור האלוקי לחדור לחייך.

וצריך לשים לב, הרבי לא מדבר על מצב בו אתה מוטרד מבעיות דמיוניות, אלא ממצב בו אתה מוטרד מבעיות אמיתיות. כמובן שאם אדם נמצא במקום שלם וטוב, ובכל זאת הוא לחוץ ומוטרד כל הזמן, הרי הוא נוהג בחוסר הגיון וברור שלאדם זה צריך להגיד שיהיה ראציונלי והגיוני ויגיב בהתאם למציאות כמו שהיא בפועל, כלומר שיתחיל להיות רגוע ולא לחוץ, אבל כאן מדובר על מצב שבו הבעיות שלך הן אמיתיות. בעיות אמיתיות נקראים בלשון חכמים בני, חיי ומזוני.

כל קיומינו בעולם בנוי על שלושת הדברים האלה – בניי (משפחה), חיי (בריאות) ומזוניי (פרנסה). והתורה לא רק שמגדירה חסרונות אלה כחסרונות אמיתיים אלא גם מצווה עלינו לעשות את כל מה שביכולתנו כדי להשלים את אותם חסרונות. אם כן מובן שכל עוד חסר לך באחד מאלה, באמת עולמך חסר ולכן ודאי שהגאולה אינה שלימה כך, ולא זה הוא רצונו, באמת הקב"ה רוצה שמציאותך תהיה שלמה, ואם חסר בה דבר אז באמת חסר.

אז אם התורה אכן מכירה בחסרונות שבעולמך, ואף מצווה עליך לעשות הכל כדי לתקן את המצב, כיצד היא מורה לך לבטל את רצונך? הרי אם לא תרצה שהמצב ישתנה ויתוקן לא תפעל לכאורה ואז המצב ישאר במצבו הבעייתי ללא שינוי, ובכלל, כיצד ניתן לא לרצות דבר שחסר?

אך העניין הוא שכוונתם של חכמים בכך שמורים לך לבטל את רצונך היא שתשנה את האופן בו אתה ניגש להסתכל על מה שחסר לך. אותו רצון שחכמים דורשים ממך לבטל הוא בעצם האופן בו אתה מסתכל על חסרונותיך, וצורת הסתכלות שכל הזמן מסתכלת על מה שחסר, ומוטרדת ומאויימת ממנו, הסתכלות זו עצמה היא זאת שמונעת מהטוב להתגלות בעולמך. התודעה שלך חוסמת אותך מהטוב שהבורא רוצה להשפיע לך, ואם אתה רוצה לשנות זאת אתה צריך לשנות תודעה.

"לא זו הדרך ישכון אור השם להיות חפץ וכו'…" מבואר במאמרי החסידות שחפץ זה רצון עם תענוג. יש רצון ויש חפץ והם שני דברים שונים. רצון הוא חיצוני וחפץ הוא פנימי. כלומר, כאשר אני רוצה דבר, לא כי אני רוצה אותו, אלא אני רוצה את הדבר רק כאמצעי להשגת דבר אחר זה נקרא רצון. לדוגמא, כאשר אני רוצה בית לא כי אני רוצה אותו אלא כי הוא מהווה מסתור ומחסה מפני הגשמים, זה נקרא רצון חיצוני. במקרה זה איני מעוניין בבית עצמו אלא הרצון העמוק שלי הוא מסתור ומחסה וכאן הבית משמש לי רק ככלי, כאמצעי למימוש הרצון האמיתי. ואילו חפץ זה הוא מצב בו כל רצוני, כל כולי, חפץ בבית, לא כי משמש סיבה או אמצעי לדבר אחר אלא כי זה זה הוא רצוני הפנימי והעמוק ללא שום טעם וסיבה. אני רוצה את הבית כי הבית זה אני וכמו שכתוב "אדם ללא בית אינו אדם". וזה הוא ההבדל המהותי בין רצון לחפץ.

אומר בעל התניא, הגישה שלך למה שחסר לך היא באופן כזה שאתה כל כולך חסר. כל האני שלך מלא ועסוק בעניין החסר ולכן אתה כל כך מאויים מזה וממילא אתה גם לא מסוגל להוביל את הבעיה, שהיא אמיתית כאמור, למקום שהוא טוב גלוי. אתה ניגש לעניין בצורה כזאת שאתה כל כך רוצה את זה ואתה כל כך מעוניין שזה יקרה, עד שזה מונע מהמהפך ומהשינוי האמיתיים מלקרות. והדרך בה כן תוכל לבצע מהפך בחייך ולהשלים את החסרונות והבעיות האמיתיות היא כאשר תגיע למצב של "בטל רצונך" ו"שיהיה רצונו בטל במציאות", ו"הבטל רצונך" הזה הוא הוא סוד המנוחה.

מה זאת אומרת? הכוונה הפנימית שבבעיה היא שבסוף היא תתגלה בפועל כטוב, אבל אתה חייב להגיע למצב שהמרכז של הבעיה שלך זה לא האני החפץ. אתה חייב להבין שהמצב הזה שקיים בך ריבוי של רצונות אשר מטרידים אותך כל כך, המצב הזה בכלל לא מתאים למציאות, כי הרי מי שפועל באמת זה הקב"ה ולא אתה. ולכן כאשר תחווה את המציאות כפי שהיא באמת, שהוא מנהל את מציאותך, ודואג ומטפל בכל חסרונותיך, תוכל לסמוך עליו ואז ממילא גם ולהירגע.

התחושה הכבדה של האחריות היא זאת שיוצרת גם את תחושת הלחץ. כמו שאנו רואים בצורה פשוטה שכאשר אדם מקבל על עצמו משימה כלשהי, והוא יודע שעליו לבצע אותה על פי קריטריונים כאלה או אחרים, מיד הוא נכנס ללחץ, וככל שיתקרב מועד גמר המשימה כך יתגבר גם הלחץ, אך אם פתאום מעבירים מאותו אדם את המשימה למישהו אחר, באופן ספונטני וטבעי זה מרגיע אותו. "התיק" לא עליו. זהו הביטוי הכי פשוט והכי אנושי של העניין הזה. ברגע שאתה יודע שהבעיה שלך, היא לא בידיים שלך, אלא בידיו של הקב"ה אז זה לא כבר לא כל כך חשוב מה אתה רוצה, להיפך, עדיף שאתה לא תרצה תשאיר את זה למי שמנהל את העניינים ואם אכן הצלחת להשאיר את זה בידיים שלו – פתחת פתח למנוחה.

הדרישה הזאת להיות במנוחה אינה פשוטה כלל, כי הרי הגדרנו שמדובר כאן על בעיות אמיתיות ואפילו על פי תורה, אז נשאלת השאלה הרי כאמור, על פי תורה אני מחוייב לפעול למען הבעיות שלי אז זה לא עד הסוף נכון כביכול שהכל בידיים שלו. אם הכל היה בידיים שלו אז אני לא הייתי צריך לעשות דבר, ומכך שהתורה מורה לי כן לפעול ולעשות כדי לתקן את החסר, הרי מובן שזה כן תלוי בי, ומכאן נובע שהדרישה הזאת של המנוחה אינה כה פשוטה.

והתשובה לכך היא שבאמת מנוחה אמיתית, כזאת שאינה שוללת עשייה, מחייבת אותי להעלות את התודעה למקום איכותי יותר, נעלה יותר שיאפשר את השינוי האמיתי ויביא בפועל את המנוחה ואת הגאולה. מידה כנגד מידה. אתה תעלה למקום פנימי של גאולה וממילא זה יגרום לכך שזה יקרה. אבל כדי להגיע לאותה תודעת מנוחה חדשה נדרשת התבוננות – הבנה.

התבוננות ביוצר בראשית

מתאר הרבי איך מגיעים לשלב הראשון הזה. איך מגיעים למנוחה ולשמחת הנפש שתתלווה אליה.

"והעניין הוא רק אמונה אמיתית ביוצר בראשית וכו'" אומר הרבי שהמנוחה נובעת מהתבוננות נכונה של המושג "יוצר בראשית". מה זה יוצר בראשית?

"דהיינו שהבריאה יש מאין הנקראת ראשית חכמה והיא חכמתו שאינה מושגת לשום נברא" הביטוי יוצר בראשית מורכב מהמילה יוצר ומהמילה בראשית. המילה בראשית היא כידוע המילה הראשונה בתורה "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ". אומרים חכמים שהבריאה נקראת "ראשית חכמה". הראשית זה חכמה. יוצר בראשית זה שהבורא יוצר הכל בחכמה. אדם צריך לדעת שמקום הבריאה הוא בראשית חכמה, הבריאה היא מחכמתו של הבורא יתברך. ומסביר "והיא חכמתו שאינה מושגת לשום נברא" החכמה הזאת שממנה נבראים כל הברואים אינה חכמה אנושית. מקור כל הסיבות הוא אלוקי ולא אנושי, והסיבות הנובעות ממקור כל הסיבות הן אלוקיות ואינן אנושיות ולכן אדם לא יכול לתפוס את זאת החכמה, ולא רק שבני אדם אינם מסוגלים לתפוס את אותה חכמה אלא אפילו מלאכים ונבראים רוחניים נשגבים ונעלים אינם יכולים לתפוס את אותה חכמה אלוקית.

ואותה בריאה הנקראת ראשית חכמה "הבריאה הזאת היא בכל עת ורגע שמתהווים כל הברואים יש מאין מחכמתו יתברך המחיה את הכל". אתה צריך לדעת שהמציאות מתהווה מחכמתו והיא מתהווה בכל רגע ורגע. המציאות הנוכחית היא קטע מסויים בחייך בלבד. ואמנם אתה חווה את מה שאתה חווה, את אותו הרגע, אבל אתה צריך במחשבה שלך להיות מודע לאמת שהמציאות כרגע ממש, מתהווה מחכמת הבורא. שברגע הזה, חכמתו של הבורא גורמת לכך שהמציאות תהיה כמו שאתה חווה אותה. זה לא שהבריאה היתה פעם, שלפני כך וכך אלפי שנה ברא הקב"ה את העולם ומאז העולם מתנהל לבד, מצד עצמו חס וחלילה. לא כך הוא הדבר, אלא הרגע הזה עם כל מה שאתה חווה בו, המציאות הזאת, היום הזה, השעה הזאת, הכל מתהווה מחכמת בורא ברגע זה ממש. מתהווה בכל רגע ורגע מחדש.

מה משמעות הדבר? מה זה אומר לי? במידה והבנת אופן ההתהוות תישאר בגדר של אינפורמציה, כמו שלמדנו בפרקים הקודמים, אני לא אצליח לשנות כך את התגובה שלי למציאות. המציאות החסרה תמשיך להטריד ולאיים עליי, והידיעה הזאת תישאר כעוד פרט באוסף פרטי הידיעות שאגורות במוחי. כדי שהדבר אכן ישפיע עליי, יחדור לתודעתי וישנה אותי ואת האופן בו אני מגיב למציאות המאיימת, נדרשת ממני עבודת התבוננות עמוקה.

"וכשיתבונן האדם ויצייר בדעתו הוויתו מאין בכל רגע ורגע ממש" הרבי דורש עבודה שכלית של התבוננות בעומק הבנתו. מה שאמרנו שההוה הנחווה מתהווה בכל רגע, לא מספיק להגיד את זה, אלא יש לחשוב על זה הרבה וכאשר האדם יתבונן, כלומר יבין את הדבר לעומקו, עם כל הפרטים ופרטי הפרטים שבדבר, ובנוסף לכך גם "ויצייר בדעתו" אז יוכל הדבר להשפיע עליו ממש. וכמו שלמדנו בפרק הקודם, המחשבה מתחלקת לשני חלקים הבנה וציור – הציור מוסיף להבנה ונותן את תחושת ההזדהות עם הדבר, ההתחברות עם הרעיון. כאשר אתה לומד ומבין מושג כלשהו גם אם הבנת את מה שאתה לומד זה לא אומר שהפנמת את זה. כדי להפנים זאת צריך לצייר ולראות זאת באופן מוחשי. ולכן עלינו לצייר איך אני וכל מציאותי מתהווה מחכמת הבורא – ההווה שלי הוא תוצאת של חכמה הבורא – ולכן אגיע למסקנה רגשית פשוטה "האיך יעלה על דעתו כי רע לו או שום יסורים מבני חיי ומזוני או שארי יסורין בעולם" כלומר, אם הרגשת את מה שלמדת, שכל מה שיש לך זה מהבורא, אז במילא כל המחשבה שרע לך או שחסר לך, אפילו כשיש לך ייסורים אמיתיים, כל המחשבה הזאת תתבטל מדוע? "כי הרי האין שהיא חכמתו יתברך הוא מקור החיים והטוב והעונג והוא העדן שלמעלה מעולם הבא". אומר הרבי שצריך להבין מה זו אותה חכמה של הבורא שממנה מתהווה המציאות ברגע הזה. החכמה של הבורא היא מקור החיים והטוב והעונג שלמעלה מעולם הבא. כלומר, אתה צריך לדעת שכל מה שטמון בחכמתו האינסופית ממנה נבראים כל הברואים ואתה בכללם, אתה וכל פרטי מציאותך, כל מה שטמון שם זה רק טוב וחיים ושלימות – טמון שם תענוג בלתי מוגבל. תענוג שמעבר לכל יכולת השגה.

זו היא השלימות הכי נעלית שיכולה להיות והיא היא הסיבה הישירה לכל מה שקורה לך. מעומק חכמתו וטובו של הבורא הוא חושב, והוא רוצה והוא עושה שהמצב שלך יהיה כזה כרגע. ברגע זה מתוך אותו רצון להיטיב לך ומתוך הבנה עמוקה מה הכי טוב עבורך, הוא גורם לך את מה שקורה לך. אז אתה אומר שרע לך וחסר לך? איך זה יכול להיות שרע לך?

אמנם אתה מרגיש כך, אבל באמת אם היית רואה את הסיבה שגרמה למצב הזה את אותה חכמה של הבורא, היית נמצא בשמחה הכי גדולה על המצב הזה. אתה בידיים שלו ורק הוא גורם למצב הזה והסיבה שגורמת למצבך היא מקור החיים והטוב והעונג, אז ממילא זה תכלית הטוב.

"רק מפני שאינו מושג לכן נדמה לו רע וייסורים אבל באמת אין רע יורד מלמעלה והכל טוב רק שאינו מושג לגודלו ורב טובו" נכון שאתה לא מרגיש את זה ולא חווה את זה ונכון שאתה מאוד כואב כרגע, אבל אתה חווה כפי שאתה חווה, רק בגלל שאותו טוב אינו מושג לך. הוא כה גדול הטוב הזה שאתה פשוט לא מסוגל לתפוס איך זה טוב, אבל האמת היא שאין רע יורד מלמעלה. אותו טוב, אותה חכמה של הבורא, אותו טוב שלם זה המקור הפשוט של כל מה שקורה איתך.

זו הסיבה הישירה שמניעה וגורמת לכל מה שמתחולל בחייך עד לפרט הכי קטן, וגם אם זה נראה בגלוי כבעיה הכי קשה, האמת היא שזה הוא הטוב הכי עמוק והכי נעלה.

במילים אחרות, עד עכשיו הפירוש שנתת למציאות הוא היה העיקר – היה חסר לך משהו וכאבת את אותו חיסרון – מעכשיו, אומר הרבי, תעזוב את הפירוש שלך למציאות, תוותר עליו. מה שגורם לכאב אולי ימשיך, אבל תעזוב את הפירוש שלך למציאות. בגלל הפירוש שלך היית מאוד לחוץ ומאויים אז בוא ונסה להסתכל על פירוש אחר. בוא תראה מאיפה באמת הדברים נובעים.

אתה צריך להאמין ולדעת שבאמת כל הדברים נובעים מהטוב של הבורא. הכל נובע מחכמת הבורא. וכרגע ממש, המציאות הזו שלך, כפי שאתה חווה אותה, נבראת משם. מהטוב האלוקי.

עיקר האמונה

"וזהו עיקר האמונה שבשבילה נברא האדם. להאמין דלית אתר פנוי מניה ובאור פני מלך חיים, ועל כן עוז וחדוה במקומו, הואיל והוא רק טוב כל היום"

עיקר האמונה שבשבילה נברא האדם זה להאמין דלית אתר פנוי מניה, כלומר שאין מקום שהבורא לא נמצא בו. אומר הרבי – אנחנו שאלנו למה הקב"ה ברא אותנו, וענינו – כדי שיהיה טוב גלוי, כדי שתהיה גאולה. לא כדי לסבול חס ושלום, לא בשביל הדין, אלא כל מה שברא הקב"ה בעולמו זה בשביל הטוב הגלוי, כדי שתהיה גאולה בעולם. ועל פי זה הוא אומר שעיקר האמונה שבשבילה נברא האדם זה להאמין שבאמת הכל טוב – זה מה שנקרא לית אתר פנוי מניה. אין מקום פנוי ממנו. הבורא מסלק עצמו כביכול ולכן המציאות נראית כאילו היא חסרה, חסרה מהטוב, אבל באמת כפי שכתוב בזהר "לית אתר פנוי מניה", באמת אין מקום ששם הוא לא נמצא וממילא, אין מקום ואין שום מציאות שבה אין טוב, אלא הכל מלא בטובו האלוקי והאינסופי.

והכוונה כאן במילה "מקום", היא לא רק המקום כמימד ומרחב פיסי, אלא הכוונה כאן היא גם לתודעה שלך. לחוויה שלך. למקום התודעתי שלך.

האדם כידוע הוא עולם קטן – אתה נמצא במקום כואב, מקום רגשי מסויים, אבל אתה צריך לדעת שהמקום הזה שבו אתה נמצא, אינו מנותק מהבורא חס ושלום. המחשבה הזאת וההסתכלות (הטבעית) הזאת שכך הם פני הדברים, שהבורא לא נמצא פה איתך, זה נקרא גלות, אבל האמת היא שהמקום הזה ממש, כל עולמך עם כל המתחולל בו נובע, קשור ומתהווה מחכמת הבורא. טובו נמצא פה. אם הוא נמצא פה, אז גם חכמתו וטובו נמצאים פה וזו הסיבה היחידה לכל מה שקורה כאן, והרי בכל מקום שבו הוא נמצא – "ובאור פני מלך חיים", כלומר יש רק חיים וטוב. ואם כך הם פני הדברים לאמיתו של דבר, אז מה צריכה להיות הרגשתך?

"על כן עוז וחדוה במקומו" אתה צריך לחוות את כוחו של הבורא (עוז) ואת שמחתו (חדוה), "הואיל והוא רק טוב כל היום".

ומיד מסיק הרבי מסקנה רגשית פשוטה "ועל כן ראשית הכל שישמח האדם ויגל בכל עת ושעה ויחיה ממש באמונתו בה' המחיה ומטיב עמו בכל רגע". התודעה הבסיסית שלך צריכה להיות שמחה. והרעיון הוא שכיוון שהוא נמצא בכל מקום, והוא זה שמחייה את כל המציאות, כולל את מציאותך הפרטית, והוא מחייה אותה מטובו האינסופי, אז ההרגשה הראשונה שצריכה להתלוות להכרה זו שהכל זה ממנו, היא שמחה. תחילת העבודה – "ראשית הכל", ראשית העבודה זה פשוט להגיע למצב של שמחה ומנוחה. כלומר, עצם ההכרה בכך שאתה בידיים שלו, בידיים של הטוב האינסופי, צריכה למלאות אותך בתחושה של שמחה והודיה על עצם מציאותך.

אבל זה לא פשוט "ומי שמתעצב ומתאונן מראה בעצמו שיש לו מעט רע ויסורים וחסר לו איזה טובה והרי זה ככופר חס וחלילה ועל כן הרחיקו מידת העצבות במאוד חכמי האמת" חכמי הקבלה אומרים שמי שעצוב הוא ככופר. אמירה קשה זאת דרושה הסבר. מה היא בעצם כפירה? כפירה זה להגיד שלא הקב"ה הוא בעל הבית היחיד על העולם אלא שיש בעל בית אחר לעולם, או שיש הרבה בעלי בתים, ריבוי של אלילים – זוהי כפירה. כאשר היהודי מתנתק מבעל הבית, מתנתק מהקב"ה זה נחשב לו ככפירה. כי הרי אף אדם לא היה מנתק עצמו ברצונו ממקור חיותו אלא אם כן יטעה ויחשוב שיש לו מקור חיים אחר טוב יותר.

אם אדם נמצא במדבר וכדי להחיות את נפשו מתיישב בנווה מדבר שם יש מקור מים חיים ממנו הוא מרווה את צמאונו ועץ תמר ממנו מזין את גופו, אדם זה לא יוותר בשום פנים ואופן על מקור חיים זה, הרי זהו מקור חיותו היחיד, ואם הוא כן מחליט להתנתק ולוותר עליו, כנראה שמצא לו מקור חיים אחר, טוב יותר.

כשאתה עצוב ואתה מראה שחסר לך טוב ,בעדינות זה כביכול מראה שהבורא הוא לא הבעל בית של המציאות. ולכן הרחיקו מאוד חכמי האמת את העצבות, כי העצבות היא עצמה ניתוק.

התחושה הזאת בנפש שרע לי וחסר לי, נובעת ממחשבה מוטעית שאומרת לי שהקב"ה לא נמצא פה. כי הרי אם הוא פה, אז הכל טוב, ואם יש פה מעט רע וייסורים, לווא דווקא הרבה רע אלא אפילו מעט רע, תחושה זו מעידה על כך שפנימית אני חי בחלל בו הקב"ה אינו נמצא, פנימית התנתקתי ממקור חיותי, ולכן נחשבת העצבות ככפירה.

תודעה של גאולה

ההכרה האבסולוטית של הטוב אותה מתאר כאן בעל התניא, היא הדרגה היותר גבוהה של התודעה. הרבי מתאר כאן תודעה של גאולה! הוא מתאר את הדרישה היותר גבוהה ועמוקה הנדרשת מכל יהודי. והיא, שהציור הפנימי שלך צריך להיות כזה שמעלה אותך למקום תודעתי שבו הכל טוב והכל שלם ללא שום חסרון. כי הרי הכל מגיע ממנו, ולכן הכל שלם והכל שמח. בציור זה אני מתעלם לגמרי מהמציאות הנחווית. אני מצייר לעצמי מציאות פנימית אחרת לגמרי. אני משליך את עצמי מהאופן שבו אני רואה את הדברים בצורה הטבעית, בעיניים הגשמיות (והמגושמות) שלי. אני מתעלם מכל מה שחסר לי וממה שעושה לי רע. ויש לשים לב, אני מתעלם מהדברים למרות שאני רואה נכון, באמת חסר ובאמת רע, אפילו על פי שולחן ערוך (שהרי כמו שאמרנו התורה מחייבת אותנו לעשות פעולות כדי להשלים את אותם חסרונות), אבל למרות שאני רואה נכון, אני רואה את זה מנקודת מבט של גלות.

אבל הרבי בדבריו כאן דורש מאיתנו לעלות לתודעה נעלית יותר. הוא אומר לך שאתה צריך (וגם מסוגל) לעלות לנקודת מבט פנימית, שבה תראה את הדברים כמו שהם נראים מנקודת מבטו של מי שעושה אותם, והרי הוא עושה אותם מחכמתו ומטובו האינסופי, ולכן לראות איך הכל טוב זה לראות את המציאות כפי שהבורא רואה אותה. הסתכלות זו דורשת וויתור על כל האופן בו חווית את חייך עד עתה בעולם הזה, ומחייבת אותך להתעלות למקום אחר לגמרי, למקום שבאין ערוך מהמקום התודעתי הקודם, הרגיל והטבעי. הוא מעוניין שתתעלה לתודעה אלוקית. הוא רוצה שתחיה גאולה.

"ויאמין באמת שחי בהם וכל צרכיו וכל ענייניו משתלשלים באמת בפרטי פרטיותיהם שלא מס"א (סטרא אחרא) אלא מה' מצעדי גבר כוננו ואין מילה וכו'" אנחנו יודעים שיש הסתר בעולם, מציאות שמסתירה על האור האלוקי, יש מה שנראה כרע, ולא רק בעולם אלא גם בך יש הסתר והעלם, אבל אתה צריך להאמין ולהרגיש שהמציאות הנחווית, המציאות הגלויה לא קיימת באמת, אלא אתה רק בידיים של השם. כל התחושה הטבעית שהעולם הוא מציאות בפני עצמה, ושיש הרבה דברים והרבה אנשים שמשפיעים עליך, ומסוגלים להזיק לך חס ושלום, האמת היא שלתחושה הזאת אין כל בסיס. האמת היא שכל מה שקורה בחייך, כל מה שאתה מקבל וכל מה שנלקח ממך – הכל זה ישירות מהבורא. האמת היא שאין לשטן, ליצר הרע, שום אחיזה במציאותך. לא לו ולא לאף אחד אחר. בעינייך הבשריות אתה רואה שפלוני בן פלוני קובע ומחליט האם לקבל אותך לעבודה או לא, קובע ומחליט מה תהיה גובה המשכורת שלך, הוא הרי זה שחותם על הצ'ק, אבל האמת היא שהקב"ה בכבודו ובעצמו מתעסק בכל פרטי חייך והוא ורק הוא זה שקובע במה תעבוד, וכמה תתפרנס, ומה יהיה מצב בריאותך וכו' וכו' ואף אחד אחר לא יכול לא לגרוע ולא להוסיף כהוא זה ממה שגזר עבורך הבורא. אתה בידיים שלו, רק בגלל שאתה לא רואה זאת בצורה מוחשית אתה צריך להאמין שאתה בידיים שלו. דע שכל מה שאתה חווה וכל מה שאתה חסר – הסיבה היחידה להכל זה טובו של הקב"ה.

העלאת הרע המדומה בטוב העליון הגנוז

אותה התעלות בה אתה לוקח את התחושות הטבעיות של פחד, חרדה ועצבות הנובעות מהחסרונות אותם אתה חווה במציאות הגלויה, ומשנה אותן לתחושות של שמחה ומנוחה הנובעות מהכרה פנימית של המציאות, שלמעלה באמת הכל טוב, מביאה לכך שהרע הגלוי נעלם כלא היה והופך בפועל להיות טוב גלוי.

"ואם כן הכל טוב בתכלית רק שאינו מושג ובאמונה זו באמת נעשה הכל טוב גם בגלוי שבאמונה זו שמאמין שהרע הנדמה בגלוי כל חיותו הוא מטוב העליון שהיא חכמתו יתברך שאינה מושגת והיא העדן שלמעלה מעולם הבא הרי באמונה זו נכלל ומתעלה באמת הרע המדומה בטוב העליון הגנוז" – הטעם האמיתי לכל התהליך המחשבתי הזה של חשיבה חיובית, הוא לא רק כדי להגיע למנוחת הנפש, אלא אתה צריך לדעת שבאמונה הזאת (והצמח צדק כאשר מבאר במקום אחר את אותו העניין, מוסיף את המילה בטחון) נעשה הכל טוב גם בגלוי. אם הצלחת לחדור למציאות עמוקה יותר, בה אתה מסוגל לחוות את הטוב הנעלם, אז ממילא המציאות תשתנה לטוב גלוי. באותה אמונה שהכל קשור לחכמתו של הבורא והיא העדן שלמעלה מעולם הבא שאינו מושג, כל הרע המדומה – כל מה שדימית לרע, מתעלה ומתהפך בפועל ממש לטוב גלוי. אם באמת הצלחת להתחבר בתודעה שלך לאותו מקום של שלימות אז המציאות באמת תשתנה.

לדוגמא, אתה ניצב מול מצב בעייתי מסויים. אתה יכול לומר לעצמך שהמצב הזה נגזר עלייך, וכמובן שיש סיבות למה זה נגזר עליך – כעונש על חטא שחטאת או שזה תיקון מגלגול קודם וכו', אתה יודע שזה אמנם בא ממנו, אבל יש לו סיבות למה זה כך ואתה לא חס וחלילה מערער על דינו של הקב"ה, אלא להיפך – אתה מקבל את דינו ומשלים איתו. וכמובן שזה טוב וזו באמת מחשבה אמיתית ונכונה, וכידוע חייב האדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה, אבל בפועל למרות שאני במנוחת נפש מול הרע אותו אני חווה, בפועל עדיין יש רע. הרי רצונו הפנימי הוא שיהיה טוב גלוי, וכרגע אין טוב גלוי, אז ממילא אנו מבינים שאמנם יש סיבות למצב, אבל רצונו הפנימי שיהיה טוב גלוי עדיין לא התממש. אם הוא לא היה מעוניין בטוב גלוי, אלא היה "מסתפק" בכך שהאדם יחיה במנוחת נפש למרות הרע שחווה במציאות, היינו יכולים להישאר במחשבה זו, אבל בגלל שהוא כן מעוניין בכך, הוא הטיל עלינו עבודה לעשות הכל כדי לשנות את המציאות.

והעבודה היא שתחבר את המציאות הנחווית והגלויה למקור האמיתי של הדברים והמקור האמיתי של הדברים, המקור שממנו הכל נובע, זה אותו טוב אינסופי של הבורא – משם זה באמת נובע.

במילים אחרות – עליך להעלות את הדברים אל מעבר לצמצום ולהסתרים. אתה מרגיש דבר מסויים? תעלה מעל איך שאתה רואה את הדברים, אפילו מעל ההסתר האמיתי. כאשר אתה מעלה את זה למקור האמיתי של הדברים, במידה ותעלה זאת באמת, אתה תהפוך את המציאות לאיך שהדברים נראים משם – ושם הכל טוב ושמח. ובגלל שהעלית זאת בכח האמונה שלך, אז אתה תפעל שהמציאות תהיה בפועל בהתאם לתודעה שתגיע אליה.

עיקר העבודה שהוא רוצה היא שאנחנו נפעל ונשנה את המציאות בכח עצמנו. עבודה זה מלשון עיבוד עורות. אתה לוקח משהו גס, מעבד אותו והופך אותו להיות זך ועדין. אין חיים ללא עבודה. אבל עיקר העבודה, הנקודה הכי פנימית של העבודה, השיא של העבודה – זה להגיע לטוב הנראה ונגלה. מה הוא יותר רוצה שאתה תסתובב מיוסר ועצוב או שתהיה שמח ומאושר? ודאי שהוא רוצה את הטוב, אבל הוא הטיל עליך את העבודה. הוא הטיל עליך משימה בלתי אפשרית לכאורה, ורק בכח האמונה תוכל לקיים אותה בשלימות. כאשר על יסוד אותה אמונה שהכל טוב ואין רע יורד מלמעלה, תשנה את המחשבות שלך למחשבות חיוביות ואופטימיות, למרות שבגלוי אין שום סיבה למחשבות אלו אלא להיפך, כל המציאות מראה לך בצורה הכי מוחשית שאין לך שום סיבה לחשוב טוב, אז בזכות העבודה שלך, המאמץ שלך, בזכות זה שמסרת את עצמך ואת התדמית החיצונית של המציאות שלך כפי שאתה מרגיש אותה, בזכות זה תראה את הטוב גם בגלוי.

ומה אם לא תראה זאת בגלוי? זו גם אפשרות שיכולה לקרות. יכול להיות שלא תראה זאת מייד ואפילו יכול להיות שלא תראה את זה בכלל, אבל האמת היא שזה לא משנה – כי העיקר זה שאתה עושה את העבודה שלך . יכול להיות שלא תגיע לשלימות העבודה אבל העיקר שאת מה שמוטל עליך אתה עושה. וזו באמת עבודתך. אבל כן מובטח לך, שככל שתעשה זאת יותר, ככל שתתאמן על האמונה, ככל שתכוון ותמקד את מחשבותיך, כך תראה שזה יפעל יותר. מכיוון שפעולתו של הקב"ה היא מידה כנגד מידה, לכן מובן שככל שתעשה את עבודתך, ותחשוב על הטוב בכנות פנימית, ככל שתשליך עצמך על הטוב שלו כך התוצאה תהיה שהטוב יתגלה יותר ויותר.

מושג הביטחון נובע מאותו כלל של מידה כנגד מידה. אדמו"ר הזקן גילה לנו את הסוד שכך הקב"ה פועל, מידה כנגד מידה, וידיעה זאת עצמה מאפשרת לנו להיות בטוחים בזה. אני בטוח שכמה שאני אעמיק את המחשבה שלי בטוב שמנהל את הכל, כך אני אראה יותר טוב בגלוי, כי הרי הוא לא יפר את מידותיו. הוא קבע שכך הוא פועל – מידה כנגד מידה – לכן ממילא אם אעשה את חלקי ואבטח בו שייתן לי טוב גלוי, אז מידה כנגד מידה באמת יהיה טוב גלוי.

עתה ניתן להבין את תורת הבעש"ט שהוזכרה בפרק א' שאם יהודי סמוך פנימית באופן מוחלט על הטוב של הבורא, מרגיש אותו ורגוע בו, אז בפועל הקב"ה לא יוכל להעניש אותו. כלומר לתת לו דין. מכיוון שהוא מתנהג מידה כנגד מידה והאדם מונח בחסד ובטוב של השם, אז הוא חייב להתנהג איתו כך. אבל לפעמים לתועלת האדם, הוא רוצה לתת לו דין כדי שיוכל להגיע לטוב יותר עליון והרי אמרנו שזה בכלל טעמו של הדין, להוביל את האדם למקום תודעתי גבוה יותר, לאפשר לו לחשוף בתוכו כוחות נעלמים וחבויים שללא הדין לא היו מתגלים, אז בגלל שהוא כביכול לא יכול כרגע, כי האדם נמצא וחדור כל כולו בביטחון, בחסד ובטוב האלוקי, לכן הוא קודם כל צריך לבלבל אותו, להכניס אותו למצב של פחד, ורק אז יוכל לגלות דין בעולמו.

כך מספרים חכמים על דוד המלך, שכשבא מלאך המוות לקחת אותו הוא לא פשוט לא היה יכול כי דוד היה כל כולו בטוח בשם, וחשב עליו כל הזמן, אז הקב"ה עשה מדריגה שבה נפל דוד ואז הוא הפסיק לרגע אחד לחשוב על הטוב ואז מלאך המוות לקח אותו. כך גם מספרת הגמרא על רבה שהיה אחד מגדולי האמוראים שעסק בתורה עד שמלאך המוות לא היה יכול לנגוע בו, עד שהשמיע רוחות והתבלבל וכך..

וזהו כלל גדול – כאשר הקב"ה רוצה שהאדם יעבור קושי כלשהו בחיים, ראשית הוא צריך להכניס אותו למצב של פחד וחרדה ורק אז יוכל הקושי להתגלות ולפעול בחייו. הרמב"ם כותב במורה נבוכים שמי שמונח בדעת השם בצורה שלימה שום רע לא יכול לקרות לו. כך הוא מסביר השגחה פרטית וממילא אנו יכולים להבין מזה שהתיאור הזה של חשוב טוב – יהיה טוב, זו דרישת עבודה שכמה שעושים אותה יותר אנו מאפשרים יותר לקב"ה לגלות טוב גלוי. ולכן אמרו חכמים שבזכות הביטחון נגאלנו ממצרים.

לאור המבואר בחסידות והנלמד בשיעוריו של הרב ערד, נכתב ועובד על ידי ליאור דבורצקי

 

בפרק הבא – נגלה את האהבה

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב google
Google+
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב pinterest
Pinterest

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן