Ask The Rabbi

להבדיל בין קודש חול – פרק 17 ב"דרכו של הבינוני"

אצל הנפש הבהמית, שעסוקה כל הזמן ב"אני" של עצמה, במציאות האישית והאנוכית, הרגש והחוויה הן אלה שנמצאות במרכז, והן אלה שמנהלות את מהלך הנפש, שכן הנפש הבהמית אינה מתעניינת באמת, אלא (רק) בעצמה, ואפילו לא יפריע לה לעוות את ההיגיון הבריא, על מנת להצדיק את היצרים האישיים…
אצל הנפש הבהמית, שעסוקה כל הזמן ב"אני" של עצמה, במציאות האישית והאנוכית, הרגש והחוויה הן אלה שנמצאות במרכז, והן אלה שמנהלות את מהלך הנפש, שכן הנפש הבהמית אינה מתעניינת באמת, אלא (רק) בעצמה, ואפילו לא יפריע לה לעוות את ההיגיון הבריא, על מנת להצדיק את היצרים האישיים...

להבדיל בין קודש חול – פרק 17 ב"דרכו של הבינוני"

ב"ה

דרכו של הבינוני – פרק 17

להבדיל בין קודש לחול

 

מי במרכז?

בפרק הקודם התחלנו לעסוק במהותה של הנפש הבהמית.

הנקודה המרכזית שאיתה חתמנו את הפרק היתה, שישנו הבדל מהותי בין הנפש הבהמית לבין האלוקית, אשר אצל הנפש האלוקית הכוח המרכזי ששולט הוא המוח, וממילא אצלה ההבנה היא זו שממלאת את הנפש, כולל גם את הרגשות שלה.

לעומת זאת, אצל הנפש הבהמית המצב הוא הפוך, אצלה הרגשות הן אלה שבולטות ושולטות במערכת, ואילו המוח אינו אלא אמצעי לשרת את המידות: לספק להן מידע על תאוות, או לתרץ את היצרים הבעייתיים.

והנה, כאשר נתבונן שוב בשתי הנפשות, נמצא שההבדל האמור נעוץ בנקודה עמוקה עוד יותר, אשר היא זו שיוצרת את ההבדל בין הנפשות, והיא השאלה 'מי במרכז, האדם הוא הבורא'[1]:

מהותה העצמית של הנפש האלוקית היא "חלק אלקה", ולכן העיסוק המתמיד שלה הוא בחיפוש ושאיפה ליישם בשלימות את הכוונה האלוקית של הבורא. לעומתה, המהות העצמית של הנפש הבהמית הפוכה כמעט לגמרי. אצלה העיסוק המתמיד הוא לפתח את המציאות האישית, זו נפש שטרודה כל הזמן במחשבה על הכבוד והמעמד שלה, ועל התאוות שלה.

ונמצא, אשר הסיבה שאצל הנפש האלוקית ההבנה וההיגיון הם אלה ששולטים, הוא מכיון שהנפש האלוקית, מחפשת כל הזמן את דרך האמת ואת ההנהגה הנכונה והישרה, והשכל הוא עולם אובייקטיבי ומדוייק, שמחפש לדעת את האמת. ולכן, גם הרגשות של הנפש הזו חדורות בתפיסת האמת שהשיג השכל.

לעומת זאת, אצל הנפש הבהמית, שעסוקה כל הזמן ב"אני" של עצמה, במציאות האישית והאנוכית, הרי שאצלה הרגש והחוויה הן אלה שנמצאות במרכז, והן אלה שמנהלות את מהלך הנפש, שכן הנפש הבהמית אינה מתעניינת באמת, אלא (רק) בעצמה, ואפילו לא יפריע לה לעוות את ההיגיון הבריא, על מנת להצדיק את היצרים האישיים…

הלבושים של הנפש הבהמית

לאחר שהגדרנו את המהות העצמית של הנפש הבהמית, נוכל להתקדם שלב נוסף, ולהגדיר את אופי הלבושים שלה. שכן, כשם שלנפש האלוקית ישנם 'לבושים' ('בגדים') המסייעים לה להתבטא בעולם החיצוני, והם: המחשבות, הדיבורים והמעשים הטובים. כך, גם לנפש הבהמית, יש בגדים־לבושים, אלא שאצלה כמובן, הבגדים יהיו מחשבות, דיבורים ומעשים המלאים באנוכיות ובאגואיזם. מחשבות, דיבורים ומעשים המבטאים את המהות הבהמית שעומדת מאחוריהם.

אמנם, בספר התניא, מחדד אדמו"ר הזקן את הגדרת הלבושים של הנפש הבהמית בעומק רב ובעדינות מרובה.

ובהקדמה:

הגאון והמשל

אחת הנקודות המופלאות שבעולמנו, היא נשיאת ההפכים העצומה הקיימת בו, כאשר מצד אחד הבורא נמצא בכל נקודה ונקודה שבעולם, "מלא כל הארץ כבודו", "לית אתר פנוי מיניה" [= אין מקום שפנוי ממנו, מהנוכחות שלו], ויחד עם זה, העולם נברא באופן שנוכחות ה' אינה מורגשת בו כלל, עד כדי כך שמופיע בספרי הקבלה והחסידות שהשם "עולם" הוא מלשון "העלם (והסתר)[2]".

ונמצא אם כן שבכל נקודה ונקודה שקיימת בעולם, בכל מציאות, אירוע או פעולה שנעשית, יש שני  צדדים: מצד אחד, מציאות ה' ממלאת אותו לחלוטין, ויחד עם זה מציאות ה' מוסתרת שם לחלוטין, 'אכן אתה א-ל מסתתר'…

ההמחשה שמובאת על כך בספרי החסידות היא מגאון אדיר המחפש לבאר סברא עמוקה וגאונית לתלמיד פשוט ומתחיל, אך שאיפתו של הגאון היא להעביר לתלמיד את הסברא בשלימותה, מבלי לפגום ולחסר מהעומק שלה.

הפתרון שהגאון בחר להשתמש בו, הוא ליצור משל, משל מדוייק ומכוון, שיכיל בתוכו את כל הפרטים ופרטי הפרטים של ההיגיון העמוק. כל משפט בסיפור יבטא פרט נוסף של ההבנה, וכך הסיפור השלם יעביר לתלמיד את עומק הסברא של הגאון.

לאחר יצירת המשל, כאשר הגאון מתבונן במשל שהוא יצר הוא מתמוגג בהנאה לראות כיצד ההברקה העמוקה והגאונית משתלבת היטב בסיפור ומתבטאת בו במדוייק. מבחינתו, המשל אינו אלא השתקפות מדוייקת של הסברא, בשפה מוחשית וברורה יותר. אמנם, התלמיד, שאכן קלט היטב את פרטי הסיפור, אינו רואה במשל, לעת עתה, את עומק הסברא שהגאון שילב בו.

ונמצא אם כן שיש כאן מעין נשיאת הפכים. אותו משל ואותו סיפור, מצד אחד: עומק הסברא נמצא בו ברמה הכי מוחשית (בעיניים של הגאון), ויחד עם זאת התלמיד (בעיניים שלו) אינו מזהה אותו.

[אמנם, מאחר שבשורה התחתונה הסברא הגאונית כן טמונה במשל, הרי שבמשך הזמן, כאשר התלמיד יחכים ויתפתח הוא יצליח לזהות אט אט את סברת הגאון הקיימת בתוכו, עד שבסופו של דבר הוא יתפוס את עומק הסברא כפי שהיא נוצרה במוחו של הגאון, או אז תתגשם תכליתו של המשל והמשל יוכתר ככזה שביצע את המשימה בהצלחה]

הבורא והמשל

סיפורם של הגאון והתלמיד, ממחיש לנו היטב את אופן הבריאה של העולם:

הבורא יתברך שמו, חפץ לגלות לנו את אורו הגדול האין סופי ואת חכמתו הבלתי מוגבלת, הנעלים כמובן, לאין ערוך מחכמתו של הגאון.

אמנם, כיון שאנחנו, הברואים שבעולם, הננו בגדר 'תלמיד מתחיל', והרבה יותר נמוך מזה ביחס לבורא, לזאת הכניס הבורא את אורו האינסופי בתוך 'משל' (מעין עטיפה שמכילה בתוכה את כל העומק) ואת המשל הזה בתוך משל נוסף, ועוד משל ועוד אחד, עד שבסופו של תהליך הצליח האור הגדול, האינסופי, להתגלות בתוך העולם שלנו, ולחדור בתוכו, בברואים הקיימים בו, באירועים שמתרחשים בתוכו, בפעולות שנפעלות על ידי בני האדם וכו'[3].

ונמצא, אם כן, שכל העולם כולו אינו אלא 'משל' של הבורא. משל שבתוכו נמצא האור הכי נעלה, הגאונות הכי עמוקה, ויחד עם זאת, אנחנו, התלמידים הפשוטים, לא מזהים בתוכו את העומק ואת האור.

המבדיל בין קודש לחול

והנה, היהודי הנושא בתוכו את שתי הנפשות, האלוקית והבהמית, נמצא בתוך העולם הפרדוקסלי הזה, וכל נפש שבו חווה ומרגישה צד אחר של העולם.

הנפש האלוקית חווה בתמידות את נוכחותו האבסולוטית של הבורא, זוהי התודעה שממלאת אותה ואת רצונותיה, ההשכלה שלה עסוקה בהתבוננות בו, רגשותיה מלאות באהבה אליו, ועל כן גם כל הפעולות שלה, המחשבות, הדיבורים והמעשים, סובבים סביב ציר אחד ויחיד – רק רצון הבורא[4].

לעומתה, הנפש הבהמית חווה ונושמת את הצד הנפרד של העולם. התודעה הטבעית שהיא רואה את עצמה ואת העולם, זה כדבר נפרד, כישות עצמאית.

הגבול הדקיק שבין ה'קדושה' ל'קליפה'

טרם נחתום את הפרק, נתקדם צעד נוסף קדימה ונחלק את כל הדברים שממלאים את העולם (העצמים, האירועים, הפעולות וכו') לשני חלקים:

החלק הראשון הוא החלק שבו ה'נמשל' חשוף, כלומר החלק שחווה את הנוכחות הבלעדית של הבורא, והוא ייקרא "צד הקדושה". בחלק זה נמצאים חפצי הקודש (תפילין, מזוזה וכד'), מעשי המצוות, דיבורי התורה וכד'.

החלק השני, הוא החלק ששייך אל צד ה'משל' והעטיפה, המכונה בקבלה "צד הקליפה". וכאן חשוב להדגיש, אשר כיון שגילוי הבורא (הטמון במשל) הוא אורו האינסופי, הרי שכאשר דבר מסויים חווה את עצמו כישות נפרדת, אפילו במידה זעירה, הרי הוא כבר חצה את גבול הביטול המוחלט, ונמצא בצד השני, שמסתיר על נוכחותו הבלעדית של הבורא.

ונמצא אם כן, שבחלק זה של העולם, נמצא רובו ככולו של העולם. כל העצמים, כל המעשים וכל הפעולות שאינם חווים את הנכוחות הבלעדית של הבורא, נמנים בצד הקליפתי של העולם.

המסקנה הזו הינה מסקנה מהפכנית, שכן יכולנו לחשוב, אשר כל עוד והאדם מתנהג בצורה מנומסת ואנושית, הרי שהנהגתו מושלמת. אך כאן מגיע אדמו"ר הזקן ומניח קביעה ברורה: באנושיות לא די, נדרשת התבטלות מוחלטת אל הבורא, ותודעה תמידית של נוכחותו הבלעדית. רק אז זכאים המעשים והפעולות להימנות בצד הקדושה.

הלבושים של הנפש הבהמית

בשלב זה, ברור כבר מאליו מהם הלבושים־בגדים המבטאים את הנפש האלוקית ומה הם אלה שמלבישים ומבטאים את הנפש הבהמית. פעולה שמכוונת לשרת את רצון הבורא, זו פעולה שמבטאת ומלבישה את הנפש האלוקית, ושאר כל הפעולות שבעולם, הן אלה שמלבישות ומבטאות את הצד של הנפש הבהמית[5] .

*

בפרק הבא, נפרק את הלבושים של הנפש הבהמית לשתי דרגות, בהתאם לכמות הגילוי המסוגלת לשרות בהם

(על פי פרק ו בתניא,

מעובד משיעוריו של הרב יצחק ערד.

כתיבה ועריכה: הר' נחמיה גרייזמן)

 

[1]. נקודה זו, יחד עם נקודות נוספות בפרק זה, הוזכרו כבר בקיצור בפרק 4 וכאן נכתבו בניסוח אחר ובהרחבה.

[2] בקבלה מייחסים חשיבות רבה לשם של דבר, מתוך המבט שהשם מבטא ומסמל את המהות הפנימית שלו.

[3] בפרטיות יותר ישנן ארבע שכבות של 'משל', והן ארבעת העולמות אצילות, בריאה, יצירה ועשיה. אך כאן נכתב ברמה כללית בלבד.

[4] כפי שהרמב"ם מתאר את האדם החכם: "כל מעשיו כולם לידע את השם ברוך הוא בלבד .. שבתו וקומו ודבורו הכל לעומת זה הדבר"

[5] וכמו שמתבטא שלמה המלך במגילת קהלת: "ראיתי את כל המעשים שנעשו תחת השמש והנה הכל הבל"

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *