ושמחת בביתך... - דעת - לימודי יהדות באור החסידות

ושמחת בביתך…

יש שחושבים שהשמחה יכולה להתעורר רק בניתוק מהמציאות או בהתעלמות ממנה: "העגל תמיד שמח…" הם אומרים, וכוונתם לומר שהטיפשים שמחים תמיד, ושמחתם נובעת מחוסר הבנה של המציאות, אך האמת היא שההפך הוא הנכון: השמחה היא הסתכלות מעמיקה במציאות.
יש שחושבים שהשמחה יכולה להתעורר רק בניתוק מהמציאות או בהתעלמות ממנה: "העגל תמיד שמח..." הם אומרים, וכוונתם לומר שהטיפשים שמחים תמיד, ושמחתם נובעת מחוסר הבנה של המציאות, אך האמת היא שההפך הוא הנכון: השמחה היא הסתכלות מעמיקה במציאות.
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב print

ושמחת בביתך…

ב"ה

ושמחת בביתך..

מאורעות משמחים מעצימים את הקשר בין בני המשפחה. אנשים שמחים מצליחים יותר בנישואיהם, מאירים פנים יותר לילדיהם, ובאופן כללי – השמחה פותחת את הלב, והקשר מתעצם.

וכן להפך: רגשות של עצבות מחלישים את הקשרים המשפחתיים. במקרים רבים של בעיות בשלום בית או קשיים בחינוך הילדים, כאשר מנסים לברר את הדברים לעומקם, מגלים שהכול התחיל בזמן שאחד ההורים היה שרוי בדכדוך ובעצבות בעקבות קושי בתחום אחר לגמרי, כגון פיטורין מהעבודה, דיכאון אחרי לידה או רצף של כישלונות בתחומים שונים.

השמחה חשובה בכל תחום בחיים, אך בבית – היא הכרחית: בלי שמחה קשה ליצור חיבור אמיתי עם הקרובים לנו. אהבה היא תנועה של התקרבות אל הזולת ועונג מהשהייה לצידו, ואי אפשר לגלות אותה כשהלב מכווץ ועצוב. באווירה של שמחה, הלבבות מתקרבים והרגשות נפתחים. אדם שמח מסוגל לראות את הטוב שאצל השני ולפתח איתו קשר והזדהות, ואילו כאשר הוא עצוב – הוא מסתגר בתוך עצמו, נעשה מוטרד, מרוחק ומנוכר, וקשה לו לשדר חום ואהבה גם אל הקרוב אליו ביותר.

הרבי הריי"ץ (בקונטרס "דרושי חתונה") מסביר שכאשר אדם שמח, פניו מאירות, הוא חש רוממות פנימית חיובית, והיא גורמת לו למצוא מעלות גדולות בכל אחד, לקבל כל אדם בסבר פנים יפות ולהדר בכבודו של הזולת. אם כן, תכונות אלו של השמחה מגבירות את הקרבה והאהבה.

 

מאמץ לשמחה

יש שחושבים שהשמחה יכולה להתעורר רק בניתוק מהמציאות או בהתעלמות ממנה: "העגל תמיד שמח…" הם אומרים, וכוונתם לומר שהטיפשים שמחים תמיד, ושמחתם נובעת מחוסר הבנה של המציאות, אך האמת היא שההפך הוא הנכון: השמחה היא הסתכלות מעמיקה במציאות.

כדי להיות עצוב אין צורך להתאמץ. מאז חטא עץ הדעת, נעשתה העצבות לדבר טבעי בעולם. לאישה נאמר: "בעצב תלדי בנים", ולאיש נאמר: "בעִצָּבון תאכלנה כל ימי חייך". החטא הביא לעולם את המיתה וגם את העצבות, שהיא חוסר חיות פנימית, כעין מיתה רוחנית חלילה.

לעומת העצבות הטבעית, השמחה אינה מגיעה מעצמה, ואם כן, השגתה דורשת מהאדם מאמץ – עבודה של התבוננות פנימית. כוח הבינה, המבטא התבוננות וחשיבה, נקרא בחסידות "אימא" (המולידה את המידות והרגשות), ו"אם הבנים – שמחה", מאחר שהשמחה היא ההתבוננות האמיתית במציאות.

בכוח ההתבוננות ניתן להתעלות מעל המציאות כפי שהיא מתגלה לעינינו, להגביה אל מעל המראה המתקבל 'על פני השטח', ובהתעלות זו מתאפשרת התבוננות רחבה יותר וגם מעמיקה יותר, והיא מאפשרת לראות את הטוב הטמון במציאות, לחשוף את הפנימיות השלמה שבנו מצד הנשמה, להעריך את הטוב שאנו עושים ולהאמין במשמעותו.

לפעמים, לאדם שחווה בילדותו או בנסיבות אחרות קושי ואווירה של עצבות, קשה יותר לעמוד באתגר השמחה והוא נדרש לעבודה מאומצת יותר ממי שהורגל בשמחה. גודל הקושי מלמד על גודל הצורך – העמידה באתגר קשה לו, אבל הצורך שלו בה וחשיבותה בעבורו גדולים כפל כפליים.

 

בדורנו – רק שמחה

הרבי מגלה לנו שבדור שלנו גם התשובה צריכה לנבוע מתוך שמחה. אומנם בדורות קודמים היה מקום לעבודת התשובה בדרך של בכי ומרירות ולב נשבר, אולם מאז ועד היום חלו שינויים. וכלשון הרבי (במאמר לשבת פרשת וישלח התשמ"ו): "אומנם עניין המרירות שבתשובה אינו שייך בדורנו זה האחרון, דור דעקבתא דמשחא, כיוון שבדורנו אין לנו כלל עניין המרירות וכו', וצריכים התחזקות והתעודדות יתרה כו', ולכן בדורנו זה עבודת התשובה היא מתוך שמחה דווקא".

וכפי שהרבי כותב לאישה במכתב: "במה שכותבת שלפעמים עצובה היא, אין זה מתאים להוראת תורתנו תורת חיים המצווה כל אחד ואחת מבני ישראל, עבדו את השם בשמחה, ואפילו כשאדם יודע אשר עשה איזה מעשים שלא היה צריך לעשותם, צריך הוא להתחזק בביטחונו בנותן התורה ומצווה המצוות שייתן לו כוח לעשות תשובה ולהתנהג באופן שימלא רצון הבורא, ומובן שביחד עם זה צריך הוא להתחרט על המעשים הלא טובים, אבל לא להיות בעצבות בכלל וכשמשתדלים באמת בזה הרי התשובה היא מפנימיות הלב יותר, ומכפרת כל העוונות" (אג"ק, כרך י"ד, עמ' רעח).

 

ממלאים את החביות

חיזוק השמחה בבית אינו נעשה מאליו. נדרשת פעולה שלנו לשם כך, לדוגמה:

* נביט בצדדים המשמחים שבחיינו. גם בזמן קושי, נשתדל לראות את הטוב ולא את ההפך. נזכור כי לא המציאות היא שתקבע אם נהיה שמחים אלא הדרך שבה נפרש אותה: אם נקבל את הטוב כמובן מאליו – נראה רק את החסרונות, אך אם נדע להעריך את כל החסד שה' גומל עימנו – נשמח במה שיש לנו.

* כאשר אנו נפגשים עם בן משפחה אחרי יום עבודה או יום לימודים, נאיר לו פנים.

גם אם עבר עלינו יום קשה מלא דאגות ואתגרים ואנו רוצים לשתף בהם את בן המשפחה נקפיד להביע תחילה את השמחה שיש לנו במפגש המשותף. בעשותנו זאת נעביר לעצמנו וגם לו את המסר שקשיים והתמודדויות אין בכוחם להעיב על השמחה שלנו בקשר, וכל תפקידם לשמש אתגר משותף שיביא להעצמתו.

* נרבה להשמיע בבית מילים חיוביות ושמחות, לעורר ולחזק בעצמנו את רגשות השמחה. נפעיל מוזיקה שמחה, נשתתף באירועים שמחים.

* והעיקר, בעניין שהזמן גרמא – נהדר ב"וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ", וכמאמר הפתגם החסידי על שמחת תורה: "יש לייקר את השעות של החג, שבהן אפשר בכל רגע לשאוב אוצרות של שמחה בדליים וחביות".

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן