התשובה - חזרה אל התענוג האמיתי - דעת - לימודי יהדות באור החסידות

התשובה – חזרה אל התענוג האמיתי

ראיון עם הרב ערד, על מהות התשובה בחסידות. "כשאדם לא בורח מעצמו אלא מתחבר אל עצמו – כל מציאות חייו נראית אחרת. התענוג שלו והשמחה שלו הם אמיתיים. זה לא שאין קשיים, אבל מתוך שהוא פוגש את עצמו באמת, ופועל להגשים את עצמיותו – יש בו את היכולת להתחבר לעצמו, לזולתו, ומשכך לקיים זוגיות ומשפחתיות אמיתית מתוך נוכחות שלמה, להיות בגידול וחינוך הילדים, אדם יכול לקבל ולאהוב את עצמו ולקבל את אתגרי החיים בצורה אחרת לגמרי – כי הוא מתחבר לחלק האלוקי שבו, שהיא המציאות האמיתית שלו, ושם הכול שלם. כשהוא מאיר את הנקודה הזאת בחייו, הוא מכניס גאולה לחיים. 
ראיון עם הרב ערד, על מהות התשובה בחסידות. "כשאדם לא בורח מעצמו אלא מתחבר אל עצמו – כל מציאות חייו נראית אחרת. התענוג שלו והשמחה שלו הם אמיתיים. זה לא שאין קשיים, אבל מתוך שהוא פוגש את עצמו באמת, ופועל להגשים את עצמיותו – יש בו את היכולת להתחבר לעצמו, לזולתו, ומשכך לקיים זוגיות ומשפחתיות אמיתית מתוך נוכחות שלמה, להיות בגידול וחינוך הילדים, אדם יכול לקבל ולאהוב את עצמו ולקבל את אתגרי החיים בצורה אחרת לגמרי – כי הוא מתחבר לחלק האלוקי שבו, שהיא המציאות האמיתית שלו, ושם הכול שלם. כשהוא מאיר את הנקודה הזאת בחייו, הוא מכניס גאולה לחיים. 
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב print

התשובה – חזרה אל התענוג האמיתי

התשובה – חזרה אל התענוג האמיתי

(ראיון עם הרב ערד על מהות התשובה בחסידות – התפרסם בשבועון "כפר חב"ד)

בואו נחזור רגע למושכלות ראשונים: הלוא לכאורה, "התשובה" היא 'עסק' מאוד פשוט. אדם נדרש לבדוק במעשיו האם עבר על מצוות התורה, וככל שמוצא שכן – להתוודות, לבקש מהקב"ה סליחה ולקבל החלטה שמכאן והבא לא יעבור שוב על המצווה או המצוות שמצא כי עבר עליהן. למרות זאת, ארון הספרים היהודי והחסידי מלמד כי פני הדברים ממש אינם כך.

"אחת ההגדרות המעמיקות ביותר למושג "תשובה"", מסביר הרב החסיד יצחק ערד שליט"א, ראש ישיבת 'דעת' וממרביצי החסידות הרהוטים והפוריים ביותר – "מצויה בדברי הרמב"ם בהלכות תשובה (פרק ז הלכה ה): "כל הנביאים כולן ציוו על התשובה ואין ישראל נגאלין אלא בתשובה.  וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין, שנאמר "והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה, הברכה והקללה, אשר נתתי, לפניך; והשבות, אל לבבך… ושבת עד ה' אלוהיך… ושב ה' אלוהיך את שבותך …"". 

"אכן, במובן ההלכתי, יש כאן קביעה כי ישראל יגאלו רק לאחר שישובו בתשובה (אלא שניתנה הבטחה מאת השי"ת כי עד כמה שלא יהיו ישראל חוטאים ורחוקים מהקב"ה – סופם לחזור לארץ ישראל על ידי התשובה). אולם למעשה, הרמב"ם יוצר בהלכה זו קישור עמוק בין התשובה לבין הגאולה. אם במבט פשוט אפשר אולי להבין את הקישור הזה כאילו התשובה היא בבחינת "כלי" ו"אמצעי" שהשימוש בו מביא בסופו של דבר את הגאולה – הרי שהאמת היא שהתשובה, לפי פעולתה הפנימית העמוקה, משמעותה – יצירת גאולה, התשובה והגאולה חד הם, וזו הסיבה לכך שהרמב"ם מגדיר בספר ההלכות שלו את התשובה שגאולת ישראל היא בתשובה. הגאולה היא חלק מהותי ואינהרנטי והתוצאה הסופית של התהליך שנקרא תשובה, ולכן "אין ישראל נגאלין אלא בתשובה".  (והרבי כבר הכריז שבדורנו באופן כללי "כבר עשו תשובה" וממילא כבר צריכה לבוא הגאולה)

כשהרב ערד מדבר על תשובה כעל תהליך נפשי עמוק, הוא מדבר מתוך התעסקות אדירה בכמה מישורים – מתוך העמקה בתורת החסידות, מתוך העמקה והתעסקות רחבת היקף בתורות עולם הנפש ומתוך פעולה כבירה בעולם התשובה בימינו. הסמינרים המלאים עד אפס מקום, מכון דעת ותבונה – לימודי אימון וטיפול יהודי ההומה, הישיבה המוצלחת והמצליחה. הרבה בעלי תשובה עושה הרב ערד, אבל לא רק בעלי תשובה במובן השגרתי בעברית של ימינו… אלא בעלי תשובה במובן הפנימי העמוק, השבת אנשים אל עצמיותם. בשיחה שלפנינו ביקשתי מהרב ערד להסביר לי נקודה אחת: איך הופכים את העומקים הגדולים שאנו לומדים בספרים על התשובה, למשהו שמדבר אלינו, אנשים שחיים בדור הזה, שיכולים לפעמים לחשוב לעצמם: 'מה לי ולתשובה אמיתית? לבכות על חטאים? על התרחקות מהקב"ה? אני בכלל לא במקום הזה…'. הניסוח של הרב ערד, כפי שתראו מיד, את עניינה של התשובה על פי עומק החסידות – מפתיע ברלוונטיות המאוד עכשווית וביכולת שלנו לקחת את התשובה לתהליך פנימי שכל אחד, יהיה הציני ביותר, יכול לצלול לעומקיו כאן ועכשיו, באמצע הוויית החיים אפופת הטכנולוגיה והעוצמה של גשם הגירויים החיצוניים המסיחים,  הבלתי פוסק. 

* אז אם ננסה לפרוט את הדברים מן האמירות הגדולות אל ההבנה ואל המעשה: מהו התהליך הזה – תשובה – שסופו הוא גאולה?

"רגע. לפני שנרד לרזולוציות הנמוכות יותר, להבנת הדברים חשוב להדגיש נקודה משמעותית נוספת באשר לקישוריות הזאת שבין תשובה וגאולה, שתכף נדבר עליה בהרחבה. הגאולה שהתשובה מחוללת אין היא רק גאולת ישראל במובן הגיאוגרפי־פוליטי, במובן הקוסמי הכלל־עולמי, אלא גם לגאולת היחיד, גאולת האדם, כל אדם וגלותו, במובנה המטאפיסי־רוחני.

"יש בעניין זה דברים מעניינים מאוד שכתב אדמו"ר האמצעי ב"שערי תשובה" על הפסוק: "אם יהיה נדחך בקצה השנים משם יקבצך ה' אלוקיך". אדמו"ר האמצעי שואל: "איך שייך עניין קיבוץ ביחיד, שהאסיפה והקיבוץ אינו שייך אלא ברבים?" והוא מתרץ, כי נפש האדם שנברא בצלם אלוקים היא אינסוף ויש בה עצמה מרחקים עצומים שבהם נפוצים ניצוצותיה ורסיסיה עד "שצריכים אסיפה וקיבוץ גם בכל יחיד, וזהו עיקר עניין קיבוץ גלויות והוא הנקרא בחינת תשובה תתאה". הגלות והגאולה הם לא רק כללים של עם ישראל, אלא גם תהליכים נורא פרטיים של ר' ישראל.

"מהי בעצם גלות? לא להיות במקום שלך. לא להיות עצמך. אולי יהיה קל יותר להבין את זה דווקא מהגלות הכללית. הגלות הכללית משמעותה היא שעם ישראל לא נמצא במצב ובמקום האמיתי שבו הוא צריך להיות; שהעולם לא נמצא במצב האמיתי שלו. 

"בדיוק כך זה גם בגלות הפרטית, האינדיבידואלית: כשאדם לא מממש את העצמי האמיתי שלו, את תכלית חייו, את המהות הפנימית שהבורא הועיד לו – האדם מצוי בגלות. זאת היא האמת: הרבה אנשים מאוד חוששים, עד אימה, מן המפגש עם עצמם, עם העצמי שלהם. כל פעם שיש הזדמנות קלה להיות עם עצמם,  הם מיד פותחים בריצה ובמנוסה ובורחים – הם בורחים לגירויים חיצוניים, לבילויים, למקורות תוכן נורא 'עוצמתיים', ואלו מביאים אותם לשכוח מפנימיותם. ואו־אז לא רק שהמהות הפנימית הרוחנית שלהם מצויה בגלות – כי אם גם הזוגיות שלהם בגלות, גם חינוך הילדים בגלות, וגם שמירת המצוות בהידור ותלמוד תורה לא נמצאים על המקום האמיתי שאמורים היו להיות בו בחייהם. זוהי גלות. 

"עכשיו, ישנם שני סוגים של גלות. באחד המאמרים הסביר הרבי את הפסוק "והיה ביום יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנידחים בארץ מצרים" כך: הנידחים בארץ מצרים הם אנשים המצוים בגלות של צער. הם לא במקום שלהם, כי הם בתוך מיצר, מצוקה, קושי. זוהי גלות קשה, אבל לפחות הגולה בגלות כזאת מעוניין לצאת מן הגלות. במצב הרבה יותר גרוע מצוים האובדים בארץ אשור – אלו שמצוים בגלות של אושר. לו תשאל אותם: טוב להם, הם מוצפים בעונג, חושיהם מגורים, סקרנותם באה לסיפוק, הריגוש שלהם הולך וגואה. אולים אפילו הם מצליחים לפי קנה מידה ארצי: "יש להם כסף", הצלחה, שם טוב. הבעיה עם האובדים בארץ אשור, עם הגלות המאושרת הזאת, היא שלא רוצים לצאת ממנה… ואם תימצי לומר, בעבר הגלות הייתה יותר בבחינת "נידחים בארץ מצרים", עם כל הקשיים בקיום המצוות ושמירת היהדות וכו', ואילו דורנו הוא דור האובדים בארץ אשור. אכן, ההתמכרויות הן הגלות הגדולה בדורנו".

התמכרויות?

"כן. מה זאת התמכרות? בהגדרה הבסיסית שלה, התמכרות היא שימוש חוזר בכמויות הולכות וגדלות של חומר או התנהגות הגורמים הנאה, אשר מביאים את המשתמש בהם למצב שבו מניעה של שימוש גורמת למצוקה ודחף להשתמש שוב. זהו מצב של תלות נרכשת פסיכולוגית וגופנית, בחומר או בפעילות כלשהם. התמכרות היא תהליך נפשי שמתאפיין בהתנהגות כפייתית שנועדה להשיג את אותו גירוי, אשר ממשיכה גם כאשר היא מובילה להשלכות שליליות ובאה על חשבונם של צרכים חשובים אחרים, פסיכולוגיים וגופניים כאחד (לדוגמה שינה או יחסים חברתיים). בעומק העניין, מה שקורה בהתמכרות – שהיא הופכת להיות המקום שאליו האדם בורח כדי להימנע מלחוות את ההתמודדות היום־יומית שלו, את המפגש שלו עם עצמו. ההתמכרות היא אפוא גלות.

"הרבה אנשים אולי חושבים שהתמכרות היא תופעה נדירה שרק בשוליים סובלים ממנה, אבל האמת היא שצריך להבין אשר התמכרות לא חייבת להיות התמכרות קשה ומסוכנת כמו התמכרות לאלכוהול למשל, התמכרות שבה האדם בורח מעצמו באמצעות שתיית האלכוהול שמעבירה אותו לעולם אחר שמעלים את התחושתיות, את חווייתו את עצמו. היא יכולה להיות התמכרות לרשתות חברתיות, התמכרות לבילויים חברתיים, התמכרות לחדשות. ואפשר לומר שהגלות המרכזית של דורנו אלו היא אותו אוסף התמכרויות שאנשים רבים יותר ויותר נשאבים אליהן, לגודל הכאב. אנשים מכל הציבורים אגב…

"על כל פנים, כל המקומות הללו שמרחיקים את האדם מהגשמת ומימוש העצמיות שלו בחייו, באמצעות השכחה רגעית על ידי חוויות משככות ומסיחות דעת, הם גלות. אם, לשם דוגמה, אדם צריך בשובו מן העבודה לסייע במטלות הבית, ללמוד עם הילדים שיעורי-בית, ללכת לבית הכנסת ללמוד בחברותא את השיעור היומי בגמרא ובחסידות – דברים שכל אדם יכול להשחיל לסדר יומו באופן קבוע – אבל הוא לא מגיע לזה מפני שעם בואו הביתה הוא מיד בורח להתכתבויות עם חברים, למעקב אחרי החדשות וכו' וכו' – האדם הזה מצוי בגלות. ומובן מאליו כי מן הגלות הזאת כל סובביו מושפעים: האיכות  האישיותיות והתורנית שלו עצמו, איכותה של הזוגיות והמשפחתיות שלו, איכות חינוך ילדיו".

* אבל איך כל זה קשור לתשובה?

"כי המשמעות הפנימית של גלות זוהי גם המשמעות של חטא. בחסידות מוסבר, ש"חטא", מעבר לכך שזהו מעשה שנוגד את רצון ה', חטא הוא מלשון חיסרון – להיכנס למצב פנימי שבו התרחקת מעצמך. העצמי של האדם זו השלמות שלו. מעשים של חטא, דיבורים של חטא, מחשבות של חטא, רגשות של חטא וגם דעות תועות – ברגע שהם מוגדרים ושייכים למושג 'חטא', הם מרחיקים אותך מלהיות עצמך, כלומר גורם לך לחסרון. 

"ומעניין אשר הרמב"ם פוסק בהלכות תשובה שם, שתשובה נדרשת באמת גם ביחס להתנהגויות מנטליות בלתי חיוביות: "אל תאמר", אומר שם הרמב"ם, "שאין תשובה אלא מעבירות שיש בהן מעשה כגון זנות וגזל וגניבה. אלא – כשם שצריך אדם לשוב מאלו, כך הוא צריך לחפש בדעות רעות שיש לו ולשוב מן הכעס ומן האיבה ומן הקנאה ומן ההיתול ומרדיפת הממון והכבוד ומרדיפת המאכלות וכיוצא בהן – מן הכל צריך לחזור בתשובה. ואלו העונות קשים מאותן שיש בהן מעשה, שבזמן שאדם נשקע באלו קשה הוא לפרוש מהם וכן הוא אומר יעזוב רשע וגו'". מרתק לראות, בעיקר בסיפא של ההלכה, איך שהרמב"ם בעצם נותן הגדרה מאוד עמוקה למה שאנו מכירים כהתמכרויות ("בזמן שאדם נשקע באלו קשה הוא לפרוש מהם"), וקובע כי הן חמורות מן החטאים הקונקרטיים שבמעשה כזה או אחר. 

"לעומת זאת, תהליך של תשובה הוא תהליך של שיבה אל העצמך האמיתי, להוליך את עצמך למקומך. לצאת מן המקום הזה של הבריחה והשקיעה בדברים החיצוניים מלאי הריגוש, ולדבוק בתכלית האמיתית של קיומך ועצמיותך.

"החסידות מדגישה שתשובה היא בשום פנים ואופן לא רגשות אשם. ההיפך הוא הנכון: רגשות אשם הם הדבר ההרסני הנורא מכל שאדם יכול לעשות לעצמו. אין בהם שום דבר מועיל, ולעומת זאת הם פועלים כמו חומצה על הנפש, שמאכֶּלת את החיוניות שיש בה. אחרי ככלות הכול, מה שנעשה – נעשה. כשאדם עסוק ברגשות אשם על טעויותיו אין הוא עושה דבר מלבד להרעיל את נפשו. רגשות אשמה זה המקום הפצוע שבאדם שממנו באה יניקה לנפילות נוראיות. כשאדם שקוע ברגשות אשם הוא בעצם משדר לעצמו שוב ושוב את הכישלון שלו, את הטעויות שלו. הרגשות הללו ממקדים את האדם בנחיתות שלו – כמה הוא שלא שווה, כמה הוא רע. בתודעה שלנו, כשהטעיות גורמות לנו לחוש שאנו רעים, הדבר מחולל "יניקה" ומחזק את המקומות הבעייתיים בנפש. 

"אל מול רגשות האשם מהם צריך להתרחק ככל שניתן כמפני אש, התשובה היא הגישה הנכונה שהיא לא רק שהיא לא הורסת ומדרדרת את האדם אלא היא מתקנת ומשלימה אותו, כי התשובה היא ההתחברות למקום העוצמתי של האדם, לחיבור שלו עם האלוקים, למקום שבו הוא אמיתי, שלם וטהור".

* אבל כיצד מתקנת התשובה את האבוד, מרפאה את הפצעים? את אותם רגעים, ימים, שנים אבודים? באותן הלכות תשובה שהרב הזכיר, כותב הרמב"ם דברים שהם מדהימים: "ואל ידמה אדם בעל תשובה שהוא מרוחק ממעלת הצדיקים מפני העונות והחטאות שעשה – אין הדבר כן! אלא אהוב ונחמד הוא לפני הבורא כאילו לא חטא מעולם", "אמש היה זה שנאוי לפני המקום משוקץ ומרוחק ותועבה והיום הוא אהוב ונחמד קרוב וידיד". אבל כמובן השאלה נשאלת: איך זה קורה? 

"אכן, הרעיון הגדול של התשובה הוא שהאדם יכול לצעוד קדימה מהרגע הזה ואילך, אבל לא רק שהוא צועד קדימה, אלא הוא גם משלים את אשר חסר. סוגר את הפצע. וזה יכול להתחולל גם ביומו האחרון של האדם, ובטח לפני – האדם יכול לשנות את כל המשמעות של מעשיו בעבר. 

"התשובה היא באמת חסד גדול שעשה הקב"ה עמנו. אחרי שהאדם עושה את החלק שלו בתהליך – את החרטה – כלומר, הוא קולט את ההבנה שהבריחה מעצמו היא בעייתית מאוד ומגלה את הרצון לשוב אל 'עצמו' האמיתי, אל התכלית הקיומית שלו, לגלות את הנשמה האלוקית שלו בחייו – גם הקב"ה עושה את החלק שלו, כביכול. בתלמוד ירושלמי מופיע מאמר חז"ל: "שאלו לחכמה חוטא מהו עונשו? אמרה להם 'חטאים תרדוף רעה'. שאלו לנבואה חוטא מהו עונשו? אמרה להן 'הנפש החוטאת היא תמות'. שאלו לתורה – חוטא מהו עונשו? אמרה: 'יביא קרבן ויתכפר'. שאלו לקודשא בריך הוא חוטא מהו עונשו? אמר להן 'יעשה תשובה ויתכפר לו'". התשובה היא אם כן הדבר הנעלה ביותר שמגיע מהקב"ה בעצמו. מבואר על כך בחסידות, ש"החרטה" של האדם פועלת את גילוי "פנימיות עתיק" או "פנימיות הכתר", את עצמיות מהותו ואת התענוג הפנימי האמיתי שלו. ברגע שהתענוג הפנימי מתגלה – כל הפצעים נרפאים, כל הפגמים מוּסרים.

"הקלקולים שייכים רק בצדדים החיצוניים של האדם, אבל האדם מצד עומק נפשו ושורש נפשו באלוקים חיים הוא טוב בעצם ואי אפשר לקלקל אותו. אלא מאי? כשבורחים מזה, וכשמאפשרים לצדדים המעלימים להעלים – אזי באמת יש העלם, וזוהי גלות. אכן כאשר חוזרים הביתה, לאותה נקודה עצמית טהורה, "הוא אהוב ונחמד קרוב וידיד", כי זאת מהותו האמיתית והוא פשוט הגיע אליה ונתן לה ביטוי במבואות נפשו כולם. זאת המשמעות הגדולה של ה"חרטה" – להתחרט הוא להעמיק את האמונה בשלמות שלך! אתה מתחרט על מה שעשית שסותר באמת את המציאות שלך, והחרטה הזאת מחזקת את האמונה שהקב"ה ברא אותך שלם, וכשאתה מתחבר לעצמיות שלך – אתה מגיע לתיקון המלא, למימוש המלא שלך".

* מה יאמר הרב לאדם שמגיע אליו למשרד ואומר: 'אני מגיע אחרי יום עבודה הביתה. בבית הילדים מתרוצצים, ראשי סחרחר עליי מן העייפות, יש לו עוד הרבה דברים לעשות, וחשבון הבנק עומד לי על הראש – הבריחה לאותן התמכרויות, למכשיר הטלפון, לחדשות וכו' וכו' – משכיחה ממני את כל העומס הנפשי הזה, ולו לכמה זמן'.

"צריך להבין שמציאות החטא, מציאות הרע, היא מציאות מדומה. בחסידות מבואר על כך שהרע הוא מציאות של 'העדר', לא מציאות אמיתית – כי המציאות האמיתית היחידה היא המציאות האלוקית, וכל קיומו של הרע הוא, מצד האמת העצמית, דמיון בלבד. 

"והנה, בצד של הקליפה הסדר הוא הפוך מצד הקדושה, דהיינו שככל שיורדים בעולמות, כך מגיעים לנקודה עמוקה של הקליפה, עד שבעולם העשייה מציאות הקליפה הנוכחת היא "פנימיות עתיק" של הקליפה.

"את עניין עתיק דקליפה מבאר אדמו"ר הרש"ב בהמשך תער"ב פרק רטו: "דעתיק דקליפה הוא הטוב טעם (דער גישמאק) בעניני העולם שזה מקור כל תוקף התאוות מפני שיש לו טוב טעם בעצם בעניינים החומרים והתענוגים גשמים"; וכפי שהרבי מסביר בהרחבה  (במאמר "להבין עניין נרות חנוכה" שיצא לאור באופן מוגה בשנת תשנ"ב), שהנקודה ש"פנימיות עתיק" עניינה הוא "תענוג". ואכן, בעולם הזה ובפרט בדורנו זה – פנימיות העתיק של הקליפה – התענוג של הקליפה, הוא בגילוי עצום. 

"אבל כאמור הקליפה היא מציאות של העדר, לא מציאות אמיתית. החטא, הגלות הפנימית הפרטית, נובע אפוא מתוך הדמיון והאשליה שהקליפה שותלת בנו כאילו התענוג של החטא הוא הוא אשר "יציל" אותנו, הוא הוא אשר ימלא את הכימהון שלנו, יביא אותנו להגשמה. המחשבה כאילו הריגוש הבא, ההודעה הבאה במכשיר הטלפון, ה'יציאה' הבאה – הם אלו אשר יצילו אותי מן השממה והריקנות שאני מרגיש – אינה אלא הבל. דמיון שווא שמתעתע בנו פעם אחר פעם. התענוג שאנו חשים בשעת מעשה איננו אלא תענוג מדומה. זו גלות, וגלות קשה, "אובדים בארץ אשור". היא מובילה את האדם לא למילוי אלא לצמא בלתי פוסק אחרי התענוג הבא אשר הוא הוא שימלא אותו ויביא אותו לרגיעה

"רואים את הנקודה הזאת כבר בחטא הראשון בהיסטוריה – חטאו של אדם הראשון. תן דעתך: האדם היה מצוי בגן עדן, אבל הנחש הצליח להסיח את דעתו ולשתול בו את הכמיהה לאיזשהו תענוג מדומה, וסופו שהפסיד הכול, ומגן עדן ירדנו לעולם הזה על כל המשמעויות של הירידה הזאת.

"התשובה לעומת זאת היא חזרה אל התענוג האמיתי, אל פנימיות העתיק שבקדושה. כשאדם לא בורח מעצמו אלא מתחבר אל עצמו – כל מציאות חייו נראית אחרת. התענוג שלו והשמחה שלו הם אמיתיים. זה לא שאין קשיים, אבל מתוך שהוא פוגש את עצמו באמת, ופועל להגשים את עצמיותו – יש בו את היכולת להתחבר לעצמו, לזולתו, ומשכך לקיים זוגיות ומשפחתיות אמיתית מתוך נוכחות שלמה, להיות בגידול וחינוך הילדים, אדם יכול לקבל ולאהוב את עצמו ולקבל את אתגרי החיים בצורה אחרת לגמרי – כי הוא מתחבר לחלק האלוקי שבו, שהיא המציאות האמיתית שלו, ושם הכול שלם. כשהוא מאיר את הנקודה הזאת בחייו, הוא מכניס גאולה לחיים. 

"כעת, מה שאמרתי בתחילת דברי שהתשובה עניינה יצירת הגאולה – מקבל אור עמוק יותר. מה ההבדל בין גולה לגאולה? הכנסת הא' לגלות, ההתחברות לאמת של העולם, לאלופו של עולם. עניינה של הגאולה הוא גילוי הקב"ה בעצמו – הנוכח בכול ממילא. הנביא אומר על הגאולה: "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר". נשאלת השאלה: הפסוק בעצם חוזר על אותו היגד שתי פעמים – כי אם אתה אומר לי שכבוד ה' מתגלה, ממילא ברור שיראו את הגילוי! מבאר הרבי, שבאמת יכול להיות גילוי כבוד ה' אבל שהבשר לא יוכל לראות גילוי זה, ובא הנביא לומר שההתגלות האלוקית שבגאולה היא התגלות עצמיות הקב"ה – "פנימיות עתיק" – ולכן אז גם הבשר עצמו יראה את האלוקות.

"הנה כי כן התשובה והגאולה הן במהותן עניין אחד, אלא שהתשובה פועלת בעיקר במישור הפרטי והגאולה פועלת במישור הכללי, אבל מובן היטב מדוע הרמב"ם כותב שאין ישראל נגאלין אלא בתשובה – הגאולה היא החזרה בתשובה הגדולה, שלא רק האדם אלא גם העולם חוזר למקום האמיתי שלו, ל'עצמי' האמיתי שלו – שהיא המציאות האלוקית".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן