התחברות לשמחה - דעת - לימודי יהדות באור החסידות

התחברות לשמחה

בכל עבודה פנימית השמחה היא אחד הכלים החשובים ביותר. ישנו כלל חשוב מאוד: ככל שאתה יותר בשמחה אתה יותר עם עצמך, וככל שאתה פחות בשמחה, אתה פחות עם עצמך האמיתי.
בכל עבודה פנימית השמחה היא אחד הכלים החשובים ביותר. ישנו כלל חשוב מאוד: ככל שאתה יותר בשמחה אתה יותר עם עצמך, וככל שאתה פחות בשמחה, אתה פחות עם עצמך האמיתי.
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב print

התחברות לשמחה

על פי שיעוריו של הרב יצחק ערד

שמחה- עיקר העיקרים

בכל עבודה פנימית השמחה היא אחד הכלים החשובים ביותר. ישנו כלל חשוב מאוד: ככל שאתה יותר בשמחה אתה יותר עם עצמך, וככל שאתה פחות בשמחה, אתה פחות עם עצמך האמיתי.

אפשר לראות את החשיבות של השמחה בספר התניא שבו כל אות היא מדודה. על חשיבות אהבת ישראל אנו למדים מכך שאדמו"ר הזקן הקדיש פרק שלם (ל"ב) לדון בזה. על פי זה נוכל להבין את חשיבותה של השמחה בעבודה הפנימית שלנו, שאדמו"ר הזקן כתב בחלק הראשון בתניא תשעה פרקים העוסקים בשמחה, וגם באגרות קודש ובאגרת התשובה, ישנם פרקים העוסקים בזה.

לפי זה, אנו מבינים שהשמחה היא אחד העניינים שיותר מכל מבטאים את השלמות הפנימית שלנו מול מצבים חיצוניים. לעומת זאת גישה של עצבות, היא יותר מכל הדבר שמבטא את ההתנכרות שלנו לעצמינו האמיתי, שאנו לא מחוברים באמת לעצמנו.

שמחה ממקום של נפש בהמית- חולפת

לכאורה אדם יכול להיות שמח גם על ענייני העולם שלו: הוא התבשר בשורה שהתקבל לעבודה שמאוד רצה, הוא קבל משהו ומאוד שמח. באופן זמני, חולף הוא עכשיו נמצא במצב של התעלות בגלל אותה סיבה חיצונית, והוא יותר מחובר לעצמו עכשיו. אם נבחן כיצד מתנהג באותה תקופה עם ילדיו, בן זוגו, חבריו, נראה שבגלל אותה סיבה שולית, הוא הרבה יותר קרוב, אוהב, מציאותי, מחובר, כי משהו בשמחה הרים אותו. הוא נמצא במצב פנימי שיותר מחובר לעצמו.

אולם איננו מסתפקים בשמחה כזו, כיוון שהבעתיות בה היא שניגשים אליה מתוך נפש בהמית שזה בלי עבודה, אלא רק בגלל סיבה חיצונית. אמנם שהוא מקבל דבר טוב, הוא מתעלה מעל עצמו, וממילא חווה את המציאות יותר טוב ומחובר לעצמו ולאחרים, אך לאחר זמן קצר שמתרגל לטוב הזה, הוא יאבד המשמעות שלו, והוא יחזור למצב התמידי שיותר שייך למקום הנמוך שלו בנפש הבהמית.

אפשר לראות אדם שיש לו ב"ה ילדים ועבודה, אך הוא עצוב. משהו בפנים אצלו לא מחובר. אמנם יש סיבות אובייקטיביות לעצבות: חסר לו פרט מסוים, קשה לו עם דבר מסוים, אבל יש גם הרבה דברים טובים, אך הוא לא רואה אותם, הם מובנים מאליהם. הוא נמצא בתחושה שבעצם אין לו כלום, שהיא לא תחושה הגיונית, היא לא נפש שכלית.

יש משהו בתחושה הזו שבעצם אומרת שאתה לא מחובר למציאות, כי חסר לך דבר מסוים. כל אחד אובייקטיבי שיסתכל, יראה שאמנם נכון שמאוד כואב לך הדבר הזה, אבל יש לך הרבה דברים אחרים שאולי גם אין לאחרים, ובכלל עצם קיומך בעולם הוא לא דבר המובן מאליו, ובכל זאת אתה חווה מצב של עצבות.

הבעיה היא הגישה

יש אדם שבאמת יש לו בעיה, שאפילו ממבט אובייקטיבי היא קשה מאוד, ולכן הוא עצוב. הבעיה נותנת לו לגיטימציה לשקוע, להפסיק לתפקד, להיות כועס וממורמר על כל הסובבים אותו. מנגד רואים אדם אחר שעובר את אותה בעיה, אך הוא לא איבד את העשתונות, הוא לא הפסיק לתפקד, והוא מתמודד. אמנם זה כואב וזה קשה, אבל הוא מנסה להתמודד ואולי גם בסוף, בזכות זה הוא ינצח את הבעיה.

מה שמבדיל ביניהם היא לא הבעיה עצמה, אלא הגישה לבעיה: האם אתה ניגש אליה מתוך הנפש הבהמית, או מתוך ראיה שכלית אובייקטיבית של המציאות כמו שהיא, ואולי יותר מזה, מתוך הנפש האלוקית.

לכן סיבה אובייקטיבית כביכול, לעצבות, היא לא הסיבה האמיתית. העובדה שאת אותה בעיה אחד מקבל קל ואחד מקבל קשה, היא סימן שהמקור האמיתי הוא שורש הגישה- מאיזה מקום אתה ניגש לדברים, האם אתה עובד עם עצמך או לא.

ראיית הטוב

בכלל הסתכלות על החיים בגישה נכונה, פנימית, שכלית, אלוקית, עושה את האדם הרבה יותר שמח, שלם ומחובר לעצמו. הסתכלות שכלית הכוונה שבאותו זמן שאתה רואה את מה שחסר לך (וחסר לך דברים), אתה גם רואה את כל הטוב שיש לך. אינך אומר: הטוב הוא לא רלוונטי, והחיסרון הוא הנושא עכשיו בתודעה שלי. גישה כזו היא לא הגיונית, כי יש בה משהו שלא מחובר באמת אל המציאות, כיוון שהמציאות היא מורכבת- יש בה טוב ולא טוב. אם אתה באמת מחובר למציאות, כואב לך מה שלא טוב, אבל אתה מרגיש שמח עם מה שכן טוב. אותו אחד שהוא לא הגיוני, כביכול מבטל בתודעה שלו את כל אותם דברים טובים. הגישה ההגיונית אומרת: תתחבר למציאות כמו שהיא, תסתכל עליה בצורה שכלית, ואז אתה לא יכול להגיד שהעיקר הוא מה שאתה מרגיש. אדם שעושה את אותה עבודה של לחשוב- צריך לשנן לעצמו במחשבה כל הזמן, ללא הרף, את כל הטוב שיש לו, גם גשמי וגם רוחני.

קודם כל להתחיל לחשוב על הטוב הגשמי, כי הוא יותר קרוב אליו, אך אין להסתפק בזה, אלא גם להסתכל על כל המעלות הרוחניות שיש לו. אל לו לחשוב שהטוב מובן מאליו, כי מובן מאליו פירושו שאין לו את זה.

אחת העצות המעשיות לכך היא: להקדיש לכך זמן למחשבה, ואם קשה לחשוב, אז לרשום – קָנה לך חבר – את כל הדברים הטובים שיש לך ותרגיש אותם. אמנם אתה רואה גם את החסרונות שלך, וזה גם חלק מראיה נכונה של המציאות. על החסרונות- תכאב, מותר לך לכאוב שחסר לך אותם, אבל יחד עם זאת אל תשכח את הדברים הטובים שבך, תשמח בהם ותגיד עליהם תודה.

את אותה הסתכלות שכלית ניתן להעמיק בעניין של תפילה: על כל טוב שיש לך תרגיש רגש של הודיה, תגיד 'מודה אני', כיוון שזה לא מובן מאליו, ועל החסרונות תתפלל. כל חסרון זה ניסיון, זה התמודדות, זה אולי גם כואב- אלו ייסורים שמזככים. יש חסרונות במציאות ויש להם סיבות, אבל אתה צריך להודות לה' על הטוב, ולהתפלל על מה שחסר. גישה כזו עושה את האדם יותר שמח כפשוטו.

כאשר אדם מתבונן על הדברים, מודע להם, מבין שיכול להיות אחרת ח"ו, ומקבל את זה כל פעם מחדש כמתנה, הוא נכנס לתחושה של שלימות תמידית- טוב לו במה שיש לו. ממילא הוא מחובר יותר לה', וזה גם עושה אותו ראוי לקבל עוד טוב. לעומת זאת, כאשר אדם נמצא בתוך תודעה של עצבות שהיא בעצם תודעת הנפש הבהמית, אפילו אם הוא מוצף בטוב, הוא כלל לא חווה אותו, והוא אף גורם שהוא יסתלק ממנו יותר ויותר.

הסיבה לכך היא סוד מאוד גדול שכתוב בספרי החסידות, והרבי מביא זאת הרבה במכתביו: "עלמא עילאה כגוונא דעלמא תתאה" (זוהר)- העולם העליון הוא כמו העולם התחתון. כשהעולם התחתון הוא בעצבות, זה עושה גם את העולם העליון שיהיה עצוב, כביכול, והשפע נמנע. לעומת זאת כשהעולם התחתון בשמחה, זה עושה שהעולם העליון הוא גם יהיה בשמחה ובמאור פנים, ונמשכות כול ההמשכות בטוב הנראה וניגלה.

יותר מזה, כתוב ששמחה ממתקת דינים, לכן גם אם צריכה לבוא אליך בעיה ואתה מקפיד להיות בשמחה, השמחה תעשה שהבעיה תברח ממך ותתמתק. נתבונן בהתנהגות אנושית פשוטה: אם השפעת למישהו טוב והוא לא מכיר לך טובה, חושב שזה מובן מאליו, והוא עדיין עצוב, וגם לאחר שנתת לו עוד הוא מתנהג כאילו לא נתת לו כלום, זה מונע ממך את כל החשק לתת לו. לעומת זאת, אם אתה נותן למישהו שאומר- לא מגיע לי, תודה רבה, כאשר ההודיה באמת באה מתחושה שלא מגיע לו (כי אם מגיע לו- הרי מגיע לו יותר), זה עושה לנותן חשק. כיף לתת לו.

שמחה ומרירות

מרירות הוא נושא שאדמו"ר הזקן עוסק בו בתניא באותם פרקים העוסקים בשמחה. הוא מסביר ששמחה ומרירות, הם לא דברים סותרים (לעומת שמחה ועצבות). יותר מזה, הרבי הרש"ב במאמר אף מגדיר שהמרירות היא חיות. כיוון שמרירות היא בעצם דבר חי, ושמחה היא דבר חי, לכן עצם זה שאתה במרירות, הדבר מראה שאתה חי והמרירות הזו תתגלה בסוף כשמחה. לעומת זאת עצבות היא דבר מת, חסר, וזה כמובן גורם לשקיעה ולדברים הפוכים ולא טובים.

מתוך ההגדרות הללו נוכל להבין שיש הסתכלות אובייקטיבית, שכלית על המציאות: שאתה רואה את כל הטוב שיש לך ומודה עליו. אמנם בהסתכלות הזו אתה גם רואה שיש דברים שחסרים והם כואבים, אך אין סתירה בין לכאוב את מה שחסר, לבין ראייה והודיה על הטוב שיש. עצם זה שאתה מסתכל על המציאות כמו שהיא, אתה כואב באמת את מה שחסר ושמח באמת במה שיש.

לעומת ההסתכלות מתוך הנפש הבהמית, מתוך המקום העצוב, גם התחושה שלך על מה שחסר היא לא תחושה אמיתית. המרירות היא כאב אובייקטיבי על המציאות, כשכואב על עצם החיסרון, והעצבות היא התחושה שלי בתוך הכאב.

לדוגמא: שני אנשים עברו טראומה מאוד קשה כאובדן. הראשון מתאבל כל הזמן, שוקע בעצמו ולא משתקם גם לאחר שהדבר עבר, והשני בכה מעומק נשמתו, ולאחר זמן מסוים המשיך לתפקד. ההבדל ביניהם הוא שהראשון חווה את האבלות מתוך הנפש הבהמית. הוא לא חווה את הכאב באמת, אלא הוא מרוכז בתוך עצמו. כיוון שכך הוא לא יכול להירגע מזה גם כשעובר זמן ואפילו עלול לפגוע בעצמו, והוא משתמש באובדן כסיבה להיות תקוע ולהישאר בתוך עצמו. לעומת זאת לשני כאב באמת החיסרון של הנפטר.

בכאב אמיתי יש שלבים: בתחילה יש את שבעת ימי אבלות, שזה הכאב הגלוי, זה מה שכואב מאוד, ולאחר מכן יש מוחין דגדלות- הבנה שאם כך ה' רצה, צריך להמשיך הלאה. יש את הכח להתגבר כי אינך מרוכז בעצמך וחלק מהחיבור למציאות מאפשר לראות את התמונה כמו שהיא. אפילו במצבים כואבים קיים הבדל גדול אם אתה ניגש לדברים מתוך הנפש הבהמית, או מתוך נפש שכלית וממילא גם הנפש האלוקית שבוודאי חלק ממנה זו אותה הכרה שבוודאי כך ה' רצה, וצריך להודות על הרעה כשם שמברכים על הטובה, ולקבל את זה כטוב נסתר מאת ה'.

רגשות אשמה לא מתוקנים – גורמים לעצבות

דוגמא מאד עמוקה הגורמת לאדם עצבות (שהיא טעות מצויה) הם רגשות אשמה על התנהגות לא בסדר כלפי הזולת או על חטא מסוים כלפי העולם. הרבה פעמים שמחתם של האנשים נעלמת מהם בגלל אותם רגשות אשמה. ככל שהדבר נראה לאדם כחסר תיקון, הוא מייסר עצמו יותר ברגשות אשמה, ומדכא את עצמו מאוד ואומר- בגללי קרה דבר איום ונורא. חוויית רגשות אשמה היא אחת הסיבות העמוקות יותר לחסימת שמחה.

ניתן ממש לראות את אותם אנשים שמתהלכים אומללים בעולם, שיש להם סיבות אובייקטיביות על טעויות שעשו, והם פשוט מייסרים את עצמם. גם במקרה זה אם אתה נמצא ברגשות כאלה שמייסרות אותך, בין אם כלפי הזולת בין אם כלפי עצמך, סימן שהגישה שלך היא גישה מוטעית והיא מתוך הנפש הבהמית.

אם תתבונן בתוך עצמך, תראה תופעה מאוד מעניינת- אם פגעת במישהו, אינך מנסה לפייס אותו כי זה לא מטריד אותך, מה שמטריד אותך הוא- איך אני עשיתי כזה דבר? ואתה מפסיק להעריך את עצמך בגלל מה שעשית. כלומר, לא כואב לך באמת שאתה/הוא במצב הזה, אלא מה שכואב לך זה איך אתה/הוא עשה דבר כזה וכעת הפך לחסר ערך.

אלה רגשות אשמה שלא חולפות, ובסופו של דבר אתה גם לא תנסה לתקן. רגשות כאלה הם הרסניים, וצריך להתפטר מהם, כי הם גורמים לך להיות שקוע בעצמך, ולא נותנים לך באמת להתפתח ולתקן. אפשר גם להתמכר לרגשות האלה, ואדם שמתמכר אליהם, מוביל את עצמו למקום נפשי מאוד ירוד.

לעומת זאת, אם היית מתחרט וכואב באמת את הדבר, הכאב לא היה מדכא אותך, אלא מוביל אותך לתיקון ולשינוי. עליך לכאוב, אך לא באופן של- למה עשיתי או לא עשיתי, אלא לדעת- איני צדיק, ובוודאי שדברים גרועים יכולים לצאת ממני. לא מציק לי איך תדמיתי העצמית נפלה למטה על ידי המעשה שלי, כיוון ש"מגלגלים חובה ע"י חייב", ואני היית החייב שגלגלו דרכי את העניין. מה שבאמת צריך להטריד אותך ולהכאיב לך הוא שיש כאן משהו בעייתי במציאות- הוא עכשיו סובל, פגוע ממני, ואם זה כלפי עצמך, מטריד אותך תוצאת המעשה שהיא לא בסדר, שנעשה פה נגד רצון ה'.

כאשר אתה מסתכל מתוך מקום כזה, אתה מסתכל מתוך הנפש השכלית, מתוך מקום אובייקטיבי שלא האני שלך הוא העיקר, אלא עצם העניין הוא שכואב לך ובזה אתה עסוק. רגשות כאלה מביאים לך את המרץ הפנימי לתקן את מה שניתן, ולהתחרט ולבקש סליחה מה' על מה שלא ניתן לשנות. כאשר אתה ניגש מתוך מקום שלם ואמיתי ה' סולח. ראינו אם כן שיש מקום בנפש גם לכאב, למרירות ולחרטה, אבל אם אתה יודע לגשת למקומות האלה ממקום נכון ואמיתי, הם יחלפו וישלימו את השמחה, ויותר מזה, כמו שכתוב בתניא, בסופו של דבר אף יגבירו אותה. כפי שהרבי קורא לזה בתניא: "יתרון האור מן החושך".

אבל אם אתה ניגש אל טעיות שעשית, או אל מה שחסר לך מתוך מקום של נפש בהמית, אתה רק תשקע ותתרחק מתוך עצמך, ותביא עליך עוד ועוד צרות, כיון שאתה ניגש לזה מתוך מקום חיצוני ולא אמיתי. הכלל היוצא מתוך האמור הוא שאם אתה נמצא בעצבות שזה מצב של אטימות בו אתה מרגיש חסר ולא מרגיש את המציאות או את הזולת, אתה טועה ומתרחק מעצמך, עליך לדעת שאתה במקום הנפש הבהמית. אך אם אתה עובד על עצמך על ידי לימוד ומחשבה להסתכל על דברים כמו שהם: על הטוב שיש לך ותהיה שמח, על הכישלונות או על החסרונות שיש לך ותהיה מר, כואב (שזה לא הפוך משמחה כנ"ל, אלא זה חלק מהשלמות של אותה מציאות.).

אם תעלה את זה עוד יותר ותסתכל על זה במשמעות האלוקית- חסר לי, והרי כל מה שה' עושה זה לטובה, והבעיה הזו היא בעצם טוב נסתר (כפי שאדמו"ר הזקן מסביר באריכות בתניא), זה ירומם אותך לגישה הרבה יותר שמחה, המראה שאתה במקום של נפש שכלית ואלוקית ומחובר לעצמך.

כלל זה מאוד פשוט- אם אתה רוצה לדעת היכן אתה עומד- תראה כמה אתה שמח וחי. אם אתה באמת לא כל כך שמח, בזמנים מסוימים או בכללות אתה לא ממש מרגיש חיות ושמחה, זה עצמו מראה שאתה נמצא במצב נמוך, וזה משמש לך סימן- תעבוד על השמחה. כמה שתעבוד על השמחה יותר, כך תהיה הרבה יותר מחובר לעצמך.

שמחה מביאה לאהבה , עצבות מביאה שנאה

הרבי הקודם מביא במאמר החתונה שאמר בזמן החתונה של הרבי (ויסוד רעיון זה מובא בעוד מקומות בחסידות): כאשר האדם שמח- הוא רואה את הטוב שבזולת ואוהב אותו, וכאשר האדם עצוב- הזולת תמיד נראה לו שלילי והוא רואה את חסרונותיו ומזה בא ח"ו לשנאה.

הוא מביא הדגמא לדבריו: ניתן לראות שאדם בזמן שמחה שיש לו, הוא מתקרב לכולם, אוהב את כולם, וכולם נראים לו טובים. לעומת זאת שהוא עצוב, הוא רואה את החסרונות של הסובבים אותו ובמילא מתרחק מהם. נמצא ששמחה היא כלי לראות את הטוב שבכול, להתקרב אליהם ובמילא אותם, שתנועת אהבה היא תנועת התקרבות. לעומת זה העצבות מרחיקה את האדם מהשני, וכיוון שכך הוא רואה את החסרונות שבו, הוא רואה את מה שמרחיק בניהם. המבחן לכך שאתה מחובר לעצמך הוא כמה שאתה אוהב, ואהבה נובעת משמחה. זאת אומרת כדי לאהוב, צריכים להיות שמחים. כשאתה לא שמח, אתה מרגיש ריחוק מהזולת.

גם בשביל לאהוב את הילדים שלנו, אנו צריכים להיות שמחים. יש מצב שהאהבה שבנו היא בהעלם כי אנו מוטרדים וקשה לנו, כלומר הקרבה אליהם קיימת, אך היא נעלמת. כדי לאהוב אותם בגלוי, לשדר להם את אותו חום של אהבה שהם זקוקים לו, צריכים להיות שמחים.

השמחה היא תנאי מאוד חזק שמבטא את ההתחברות פנימה אל השני. הפוך מאהבה היא השנאה. אדם עצוב הוא אדם מרוחק, מנוכר, זר לסובבים אותו ואפילו לקרובים אליו ביותר.

כל הביטויים האלה מבטאים באיזה מקום אתה נמצא- בנפש הבהמית או בנפש השכלית ובנפש האלוקית. לכן, לעבוד על שמחה מבחינה פנימית, זה גם לגלות את כוחות האהבה שבך, בתוך אותו תהליך של התחברות אמיתית. על פי זה נבין מדוע שמחה היא חיות כנ"ל, שייכת לנפש השכלית והאלוקית ומחברת אותך יותר לעצמך, בניגוד לעצבות שבעצם מרחיקה אותך מעצמך, מהזולת, ומכל ראייה אובייקטיבית.

הסיבה לזה פשוטה- המהות האמיתית שלנו היא שלמות. שאדם באמת מרגיש את עצמו, הוא צריך להרגיש שלם עם עצמו. אמנם יש לו טעויות וחסר לו דברים, אבל זה משהו שטחי וחיצוני ביחס למהותו. הקב"ה ברא את העולם שהצד הפנימי של המציאות הוא טוב ושלם, והצד הפנימי של עצמך הוא טוב ושלם- הנשמה: "טהורה היא", "חלק אלוק ממעל ממש".

כמה שיותר מתרחקים מהשלמות, הצמצומים מסתירים, ושם זה נהיה רע וגם עצוב. שיא הרעהוא ההתרחקות מה', שזה הקליפה שמתחילה בנחש הקדמוני שפיתה את האדם בגן עדן. הנחש הקדמוני הוא כוח העצבות, לכן לאחר שאדם וחווה אכלו מהעץ בכוח השפעת אותו נחש, אז – בלשון חכמים – הנחש הטיל בהם זוהמה, הכניס בהם את השפעתו.

על האשה נאמר: "בעצב תלדי בנים", ועל האיש נאמר: "בעיצבון תאכלנה כל ימי חייך"- תעבוד את האדמה בעיצבון. זאת אומרת הנחש הכניס את אדם וחוה לעצבות, ובכלל את כללות האנושות למקום חיצוני וחסר. לכן נגזרה עליהם המיתה, שמיתה שייכת לעצבות, כי עצבות היא מיתה רוחנית, חוסר חיות. אדם שעצוב הוא חצי חי ואולי אפילו פחות מזה, ושלימות העצבות זה גם המיתה כפשוטה.

על פי ההסתכלות הזו- הצד החיצוני, הקליפה של המציאות זה הצד החסר, ולעומת זאת הצד הפנימי של המציאות, הוא צד של שלימות וטוב. על פי הבנה זו: כאשר אתה שמח- אתה מתחבר אל הפנים, וכאשר אתה עצוב- אתה מתחבר אל החוץ. ממילא ככל שאתה יותר שמח, אתה יותר חווה שלימות, ויותר מתחבר עם עצמך. עצמך האמיתי זה תחושה של שלימות, כי עצמך האמיתי זה הביטוי של השלמות של הקב"ה, זה הגילוי האלוקי. לכן: "אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה".

נגזר מכך כלל מאוד פשוט: אנחנו רוצים להיות מחוברים לעצמנו האמיתי הפנימי, לא לעצמנו החיצוני שזה לא אנחנו באמת. להתחבר לעצמנו האמיתי זה לחשוף את כל השלמות שה' טמן בנו, כאשר הדרך לזה היא דרך השמחה. כמובן שיש צורך לעבוד על זה- כיוון שאם אתה לא מסתכל על הטוב שיש לך ולא אכפת לך ממנו, ועיקר ההסתכלות היא על הרע שבך, אתה גורם לעצמך בגישה כזו לחיות בתוך עולם חסר.

מוסבר בחסידות שמהותה הפנימית של הבינה שעליה נאמר: "אם הבנים שמחה", היא כח ההתבוננות, המחשבה של האדם, שזה הצד הפנימי שבו שמכניס אותו פנימה לעצמו, למצב שמחה: אם הבינה- שמחה. עד כדי כך שיש רמז שמובא בספרים שהמילה "במחשבה", שווה לאותיות "בשמחה". אם אתה נמצא באותה התבוננות- מחשבה, אתה בעצם נמצא בשמחה.

על פי זה אנו יכולים להבין בצורה פשוטה: כאשר אדם רוצה להתעצם יותר בעצמו, הכלי הפשוט שמראה זאת הוא השמחה. ככל שאתה יותר בשמחה, אתה מחובר יותר למה שה' נתן לך. ממילא תהיה יותר אוהב את הזולת, מחובר אל הסובבים אותך, תראה בפרופורציה נכונה גם את הדברים החסרים שקיימים במציאות, תכאב את מה שחסר, ותוכל לתקן את הדרוש תיקון.

ישנו פתגם רוסי: "העגל שמח תמיד!" שכוונתו שהטיפשים שמחים תמיד. אך האמת היא שזה בדיוק הפוך: עצבות היא דמוי חכמה והיא התכונה הלא חכמה, בניגוד לחכמה אמיתית, למחשבה ריאלית על המציאות. נמצא שהדבר שיוציא אותך מלהיות עגל, מלהיות נפש בהמית, וירומם אותך היא דווקא השמחה.

הקושי הוא השליחות

אדם שחווה מילדותו אווירה שגורמת עצבות, חטף פגיעות וחוסר הערכה, והרגיש את חיסרון עצמו בגלל אותו מצב, צריך לדעת שאצלו להגיע לשמחה הוא אתגר הרבה יותר רציני ומוטל עליו יותר מאשר אחר. ה

סיבה לכך היא כידוע שתמיד כאשר קשה לאדם משהו, לא משנה מדוע (בגלל טבע שמושךאותו לאותה בעיה או בגלל תנאים אובייקטיבים) זה עצמו הוראה שזה עיקר שליחותו בעולם. למעשה, אדם יכול לדעת מה בעיקר מוטל עליו לפי הדבר שהכי קשה לו. הרבי מביא זאת על הפסוק: "מאויביי תחכמני"- מהאויב שלי, מההפרעה שלי, אני נהייה חכם לדעת מה בעיקר מוטל עלי בעולם.

לדוגמה: אדם שיש לו נטייה לעצבות בגלל תנאים אובייקטיבים, אם ייכנע לנטייה זו, הוא גוזר על עצמו ח"ו הפסד כללי של המציאות. כל נשמה בעולם היא כמו נר שנועד להאיר את העולם. לכל אדם יש תפקיד לתקן ולעשות טובבעולם. אדם שחווה הרבה עצבות, התיקון והשליחות שלו זה להחדיר דווקא את העניין של השמחה.

יש את החוק שנאמר: "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה"- יש משהו שאנו ממשיכים הלאה כשרשרת: פגעו בהורים, אז הם פגעו בילדים, והילדים יפגעו בילדים שלהם וכן הלאה ח"ו. התפקיד של אותו אחד שנהיה מודע לעצמו הוא לבלום את השרשרת הזו. עליו מוטל להיות אחר. יותר שמח, יותר מחובר לעצמו, לשדר יותר חום וקרבה. ככל שיפעל בצורה כזו, הוא יותר יועיל בעולם, עד שאדמו"ר הזקן מביא בתניא את מאמר הזוהר: "כד אתכפיא סטרא אחרא"- כאשר כופים את הקליפה, "יסתלק עיקרא דקודשא בריך הוא יתר על כולא"- מתעלה כבודו של ה' יותר מהכל.

זאת אומרת, על ידי היכולת להילחם ולא להיכנע להנהגה של קליפה, ובדוגמה- עצבות (שהיא אחד הביטויים החזקים יותר של הקליפה), האדם בעצם מרומם את כבודו של ה', הוא מגלה את אור ה' בעולם יותר מכל דבר אחר. דרך ההתמודדות והמלחמות שלנו עם הדברים הקשים שמושכים אותנו למטה, אנו בעצם עושים פעולה מאוד חשובה בעולם, ולכן אדם צריך להסתכל על אותם קשיים כאתגר. לכן, אם יש לאדם נטייה לעצבות, זה עצמו האתגר שלו.

(חלק שלישי מתוך סדרת "העצמה אישית" של הרב יצחק ערד. נכתב על ידי בנימין מזור)

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן