שאלות ותשובות עם הרב יצחק ערד
מדברים הרבה בחסידות שכל מה שקורה הוא בהשגחה פרטית, מהי אותה השגחה במילים פשוטות?
יסוד האמונה של כל יהודי הוא שהעולם נברא על ידי הבורא יש מאין. האדמו"ר הזקן מסביר בספר התניא, בשער היחוד והאמונה, שתהליך הבריאה אינו תהליך חד פעמי אלא תהליך תמידי, שכל רגע ורגע הבורא בורא את כל הנבראים מחדש יש מאין. וכמו שאנו אומרים בתפילה כל יום: "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית".
כיון שהבורא משקיע את כוחותיו (כביכול) לברוא את כל הנבראים יש מאין ברגע זה, הרי ממילא מובן שהוא מתייחס ומשגיח עליהם, וכל מה שקורה אותם הוא לא סתמי, אלא קורה בגלל שהבורא ברגע זה מהווה אותם בטובו.
ואם חלילה אומרים שמה שקורה אינו בהשגחה אלא בדרך מקרה, הרי פירושו של דבר שיש כאילו לנבראים איזה שהוא קיום בזמן כלשהו מבלעדי הבורא ח"ו, המהווה אותם יש מאין.
וכמו שכותב הרבי בספר 'היום יום' בתאריך כ"ט סיון: עבודת האדם ע"פ תורת החסידות, להרגיל את עצמו לראות ענין השגחה פרטית, איך כי בטובו ית' מחדש את העולם והנבראים בכל רגע בהשגחתו הפרטית, אשר זה ואך זה הוא מציאות הנבראים חיותם וקיומם.
במילים אחרות, השגחה זה התייחסות. הבורא מתייחס אל הנברא בעצם זה שנותן לו קיום.
מהי ההדגשה של השגחה פרטית? במה זה שונה מהשגחה כללית?
כשאומרים שהשגחה היא כללית, הכוונה שהקב"ה מתייחס לכללות הבריאה בלבד ולא לפרטי הפרטים שבה. למשל, שאכפת לו שיהיה מין ציפורים מסוים, אבל שלא חשוב לו מה קורה בדיוק עם כל ציפור. המובן של השגחה פרטית הוא שיש התעניינות ותשומת לב כלפי כל פרט בבריאה.
האם זה דבר המוסכם על כולם או רק שיטת החסידות?
עניין זה שהעולם מתנהל בהשגחתו של הבורא הוא אחד מעיקרי האמונה. אלא שבזה היו גישות שונות בין גדולי ישראל, עד כמה ההשגחה היא פרטית ממש לכל נברא.
היו מגדולי ישראל שסברו שההשגחה הפרטית היא רק על מין האדם וכל מה שקשור אליו, ואילו על מין הצומח והחי וקל וחומר על מין הדומם ישנה השגחה כללית של הבורא בלבד, ולא השגחה פרטית כפי שהוסבר קודם.
ובזה הכריע הבעל שם טוב מייסד החסידות, כי השגחתו של הבורא היא על כל הנבראים כולם, גם על מין הצומח והדומם, על כל פרטיהם בכל רגע ממש. והסיבה היא, כפי שהוסבר, שההשגחה הפרטית של הבורא נובעת מעצם הקיום של העולם על ידי הבורא כל רגע. וכיון של הנבראים כולם, גם אלא השייכים למין הצומח והדומם מתהווים כל רגע מחדש על ידיו, הרי פשוט שהם חלק מידיעתו והשגחתו.
האם זה ממש חידוש של הבעל שם טוב ?
הדברים היו כתובים עוד לפני הבעל שם טוב, הרבי מביא באחד משיחותיו ראיה לזה מדברי חז"ל במס' חולין (דף סג): "ר' יוחנן כי הוה חזי שלך (עוף "השולה דגים מן הים") אמר משפטיך תהום רבה", ומפרש שם רש"י "שזמנתה שלך לשפוט ולעשות נקמתך בדגת הים להמית המזומנים למות" – הרי מפורש להדיא, שיש דין ומשפט גם על פרטי דגי הים, ועד שהקב"ה מזמין עוף פרטי כדי להמית דג פרטי זה המזומן למות].
החידוש של הבעש"ט הוא בהבלטה, בגילוי של הדברים ושל ההשלכות שלהם בחיי היום יום. הבעל שם טוב הדגיש בצורה מאוד ברורה וחדה, שהשגחה הפרטית היא על כל פרט ופרט, לא רק על הצדיקים, ולא רק על מין האדם – אלא גם על הדומם ועל הצומח ועל החי, ועל כל גרגיר אבק. הכל מושגח, הכל מכוון על ידי הקדוש ברוך הוא בהשגחתו הפרטית. במילים פשוטות: הקב"ה מתייחס ונוגע לו וחשוב לו כל פרט ופרט.
ויתרה מזו, שההשגחה הפרטית על הנבראים, גם הנבראים של מין הצומח והדומם, יש להם חשיבות ויחס לכללות כוונת הבריאה.
וכמו שכותב הרבי בהיום יום של כ"ח חשון:
ענין ההשגחה פרטית הוא, דלא זו בלבד דכל פרטי תנועות הנבראים למיניהם הם בהשגחה פרטית, והיא היא חיות הנברא וקיומו, אלא עוד זאת דתנועת פרטית של נברא יש לה יחס כללי לכללות כוונת הבריאה … דבצירוף ואיחוד כל הפעולות הפרטיות … נשלמה כוונה העליונה בסוד הבריאה כולה.
ויתבונן האדם: ומה אם תנועת עשב באה בהשגחה פרטית ונוגעת להשלמת כוונת הבריאה, מין המדבר בכלל וישראל עם קרובו בפרט על אחת כמה וכמה.
כלומר: כל עלה שעף ברוח, כל פרט כזה, נוגע למטרה הכללית, של הקב"ה בבריאה. כשהקדוש ברוך הוא ברא את הבריאה היתה לו מטרה מסוימת, והמטרה הזו מוגשמת על ידי כל הפרטי פרטים האלה. ועל אחת כמה וכמה כל מה שקורה אצל איש מישראל.
בעניין מה שהזכרנו על הדעות השונות בין גדולי ישראל, חשוב להבהיר נקודה נוספת. הרבי מסביר שבעצם אין מחלוקת. גם אותם אלה, כמו הרמב"ם לדוגמא, שאומרים שהקב"ה משגיח על בעלי החיים, על הדומם ועל הצומח רק בהשגחה כללית, מתכוונים לכך שההשגחה עליהם היא נסתרת. שלא רואים בגלוי את האכפתיות של הקב"ה למה שקורה אצלם. לעומת בני האדם ובייחוד הצדיקים שאצלם אפשר לראות בגלוי את ההשגחה. ומאידך, גם כשהבעל שם טוב אומר שיש השגחה פרטית על כל נברא ונברא, הוא מסכים שבגלוי לא רואים את זה.
נכון שבשפה הרגילה זה נשמע כמו מחלוקת גדולה, אבל מבחינת האמת, הם בעצם לא חולקים, וכולם מודים שההשגחה היא על הכל אלא שיש הבדל בדרגת הגילוי של השגחה. שההשגחה על האדם היא גלויה, ועל הדומם צומח חי שלא קשורים ישירות עם האדם, ההשגחה היא בהסתר. ותרת החסידות שעניינה לגלות את הפנימיות, שמה דגש, גם על ההשגחה הנסתרת, שיש על האדם להרגיל עצמו לראות גם אותה בגילוי.
זה לא 'קטן' על הקב"ה להתעסק עם דברים קטנים ושוליים?
ידוע הפירוש של החסידות על הפסוק "רם על כל גויים ה' " – שגויים יכולים לחשוב שה' הוא רם ונישא ולכן לא מצוי בעולם הזה ובדברים שפלים. אנחנו יודעים שלקב"ה זה לא פחיתות כבוד להתעסק עם עניינים קטנים, כי הדברים שנראים לנו גדולים, לא נחשבים בשבילו, וכדברי הפסוק "המשפילי לראות בשמים ובארץ" – שלגבי הבורא גם עניינים נעלים (שמים) הם השפלה וירידה כמו ענינים גשמיים (ארץ).
ומצד שני, עיקר תכלית הבריאה הייתה העולם הזה, השפל והנמוך. כדברי המדרש "נתאווה לו יתברך להיות לו דירה בתחתונים". ממילא, כל מה שמתרחש פה הוא מאוד חשוב לבורא.
אם הקב"ה משקיע אנרגיות בכל פרט בשביל לברוא אותו, אז וודאי שיש לו מטרה כלשהי בו. ה' לא עושה את זה סתם ככה. במוח האנושי הקטן שלנו אנחנו יכולים לתהות על חשיבותם של הדברים, אבל האמת היא שעצם קיומם של הדברים מראה שיש להם מטרה ותכלית.
איזו תחושה צריכה להיות לי בעקבות זה? האם השם עוקב אחרי? הוא 'מחפש אותי'?
הביטוי שהוא 'מחפש אחרי' מציג את הקב"ה כאחד שעומד עם מקל ורק מחכה למעידות שלי. זה ממש לא ככה. הבורא אוהב אותנו וכל מה שרוצה מאיתנו זה רק לטובתינו.
וודאי שכל דבר שקורה אצלנו הוא בידיעתו ובהשגחתו "עין רואה ואוזן שומעת", וממילא צריך לעשות את רצונו ואם נכשלנו, לתקן בכח התשובה.
אבל התחושה העיקרית שצריכה להיות לנו כשאנו מפנימים שהכל בהשגחתו של הבורא, היא שהקדוש ברוך מתעניין בי וכל המאורעות שקורים אצלי הם ממנו ובהשגחתו, וממילא כל מה שקורה זה לטובה. כיון שהבורא הוא תכלית הטוב, וטבע הטוב להיטיב, ואם הכל מגיע ממנו אז הכל זה טוב. גם אם לפעמים לא רואים את הטוב הטמון בזה.
אם השם משגיח על כל דבר, מה כבר משנה הבחירה שלי בחיים? ממילא הוא מכוון את הכל.
כל פרט הקורה איתנו בא ממנו, אבל אחד מיסודות האמונה היא שיש לאדם את הבחירה איך להתנהג באותם מצבים שהבורא הציב אותנו בפניהם., וזה נתון בבחירה שלנו. לדוגמא: הלכתי ונתקלתי ונפלתי. לא נפלתי במקרה, נפלתי בהשגחה פרטית, אבל איך אגיב – אקלל את האבן או שאזכר כי "כל מאן דעביד רחמנא לטב עביד", זו כבר בחירה שלי.
הלכתי ברחוב ונתקלתי בעני, לא סתם נתקלתי בו, אלא בהשגחה פרטית ה' זימן לי שאראה אותו, ועכשיו לי יש בחירה האם לעזור לו או להעלים עין. המצב שנתקלתי בו הוא השגחה פרטית, אבל התפקיד שלי הוא לבחור מה אני אעשה במצב זה.
וכמו שכותב הרמב"ם בהלכות תעניות (פרק א) שאם יש צרה לעם ישראל, זה צריך לעורר את עם ישראל לתשובה, ובלשונו שם: אבל אם לא יזעקו, ולא יריעו, אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו, וצרה זו נקרוא נקרית–הרי זו דרך אכזרייות, וגורמת להם להידבק במעשיהם הרעים, ותוסיף הצרה וצרות אחרות: הוא שכתוב בתורה, "והלכתם עימי, בקרי. והלכתי עימכם, בחמת קרי" כלומר כשאביא עליכם צרה, כדי שתשובו–אם תאמרו שהוא קרי, אוסיף עליכם חמת אותו קרי.
אם כבר הרב הזכיר צרות, התחושה של אנשים שנמצאים בצרה פרטית או כשיש איזה צרה ציבורית גדולה, שלא רואים השגחה.
כתוב בתורה לגבי מצב של גלות, "ואנוכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא" מפרש הבעש"ט, שגם כשהקב"ה מסתתר הוא גורם למצב שלא יראו אותו, הרי יהודי צריך לדעת שגם כוח ההסתר בא ממנו "אנכי הסתר אסתיר". עצם הידיעה שזה בא מהקב"ה, עוזר לגלות אותו בתוך ההסתר.
יהודי צריך להבין שגם בתוך ההסתר הבורא נמצא, וכאשר עומדים בנסיון ולמרות ההסתר, מכירים שהכל בהשגחת הבורא, וגם לצרה יש סיבה, כמו שהבאנו מקודם מהרמב"ם, הרי זה עצמו גורם לראות יותר את השגחת הבורא בגילוי.
מקובל היום להתייחס לכל אירוע מפתיע בחיים כאל גילוי השגחה, כיצד נדע איזה דבר בלתי צפוי הוא באמת איתות משמיים?
לא רק הלא צפוי הוא בהשגחה, גם האירועים הצפויים הפשוטים הם בהשגחה. הבעל שם טוב אומר שכל עלה שעף ברוח הוא מכוון מלמעלה, זה משהו לא צפוי? זה משהו טבעי ורגיל.
השאלה היא האם הקב"ה מאותת לי, רומז לי לאיזה כיוונים להתקדם ומאיזה להרפות.
באמת לא תמיד אפשר לדעת, כי מניעות ועיכובים יכולים להיות ניסיון ואז תפקידי להתגבר עליהם, או מצד שני לסמן לי להימנע מעשייה מסוימת.
ולכן הדרך העיקרית היא לבחון את הדברים על פי התורה. אם המניעות והעיכובים הם לקיים מצוות ולעבודת השם, הרי הם מניעות שיש להתגבר עליהם, כי קיום מצוות זה דבר שוודאי ה' רוצה ממני.
הבעש"ט אומר שמכל דבר שאדם רואה ושומע הוא צריך ללמוד לעבודת השם.
זה לא סתם קרה, זה בא ללמד אותי, לפתח אותי, שום דבר לא סתמי, אבל מה המשמעות שלו -צריך להסתכל בתורה. אי אפשר סתם כך להמציא משמעויות.
אז אם לדוגמא, כל ה'סימנים' הראו לי משהו מאוד מסוים אבל הרב שלי או השכל של אמרו לי אחרת. מה אני עושה?
ה'סימנים' לא אומרים שזה מה שהקב"ה רוצה. אם הרב אומר לך 'תשמע, זה לא טוב לך', אז הסימנים כביכול הם בעצם הניסיון שלך, לעמוד מול אפשרות קוסמת, אך להכריע להימנע ממנה מפני שהתורה אומרת לא לעשות אותה.
יכול להיות שהרב יאמר לך כן לעשות משהו מסוים, ואז אם ראית לזה סימנים תאמר שהקב"ה מסייע לך, 'בדרך שאדם רוצה לילך מוליכים אותו', והנה דברים מזדמנים בהשגחה פרטית.
כל דבר צריך לבחון על פי מה שהתורה רוצה ממני, כיון שוודאי הכל בא מהשגחתו של הבורא, אך חלק מכללי ההשגחה שלפעמים מעמיד אותנו בנסיון כדי שנעשה הפוך.
דוגמא פשוטה: אם יצר הרע מפתה אותנו לאיזה דבר אסור, ובהשגחה פרטית אנו ניצבים מול אפשרות מעשת לבצע את אותו איסור, הרי וודאי שאין לומר שזה סימן שצריך לעבור חלילה על האיסור, אלא זה נסיון שצריך להתגבר עליו, וזה עצמו בהשגחה פרטית כדי שנעמוד בנסיון.
לסיכום: הכוונה של ההשגחה פרטית היא להכניס את הקב"ה לחיים הפרטיים שלנו בגילוי. לדעת שהוא משגיח, רואה ושומע כל מה שקורה. ככל שאדם יכניס את הקב"ה יותר לחיים שלו, הוא יחיה בצורה יותר נכונה ורגועה כשידע להסתכל על זה במבט הנכון.
אחד מהדברים שהכי מפריעים לאדם לנהל את חייו בצורה רגועה ושלוה היא החשש מפני העתיד וחוסר השליטה מול המאורעות שיעברו עליו, ברגע שהאדם יפנים שהכל מנוהל ומושגח בשליטה מוחלטת של הבורא, גם הפרטים הכי קטנים שעוברים עליו, הרי גם אם לא תמיד ידע לפרש ברגע זה את המשמעות לגביו, הרי עצם ידיעה זו תסייע לו למלא את שליחותו בעולם מתוך שמחה וטוב לבב.
