הרבי כמחנך הדור - דעת - לימודי יהדות באור החסידות

הרבי כמחנך הדור

י"א ניסן, הוא זמן מתאים להתבונן וללמוד מהנהגתו של הרבי, המחנך האמיתי של הדור, לתפקידנו כהורים ומחנכים. אחד הדברים הבולטים בהנהגתו של הרבי, בהיותו ראש בני ישראל, הוא התאמת הדרישות וההוראות לכל הסוגים בעם ישראל, כל אחד לפי דרגתו ועניינו.
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב print

הרבי כמחנך הדור

ב"ה

הרבי כמחנך הדור

י"א ניסן, הוא זמן מתאים להתבונן וללמוד מהנהגתו של הרבי, המחנך האמיתי של הדור, לתפקידנו כהורים ומחנכים.

אחד הדברים הבולטים בהנהגתו של הרבי, בהיותו ראש בני ישראל, הוא התאמת הדרישות וההוראות לכל הסוגים בעם ישראל, כל אחד לפי דרגתו ועניינו.

הדרישה מהחסידים היא דרישות גבוהות של התמסרות עצמית והנהגה באופן של 'הידור שבהידור', ולעומתם, יש שדורש מהם 'מבצעים' בסיסים. כל אחד לפי רמתו ומקומו.

גם אנו יכולים ללמוד לכך ליחס שלנו מול הילדים שלנו. כשם שהרבי הוא ראש בני ישראל, גם אנו ההורים – 'ראש' המשפחה, ולכן עלינו לפעול כ'ראש' – מתוך שיקול דעת, גמישות והתאמה חינוכית.

יש לדעת שלא כל הילדים זהים זה לזה. הורה עשוי לחשוב בליבו: "עם הבן הראשון שלי נהגתי כפי שנהגתי, וזה היה בסדר גמור… אין שום סיבה שעם הבן השני השיטה הזאת לא תצליח". אך באמת כל ילד הוא אישיות נפרדת, וזכותם של הילדים להיות שונים זה מזה: "כשם שאין פרצופיהם דומים כן אין דעותיהם שוות".

אם ההורה 'נעול' על דרך חינוכית אחת בלבד – ואיננו מתאים עצמו לילד המתחנך, מלאכת החינוך עלולה להיתקל בקשיים גדולים.

כאשר ההורה יפעל ברוח ההדרכה "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ"  – יזכה ויתקיים גם המשך הפסוק: "גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה": חינוך המתאים לילד – משפיע עליו גם לטווח ארוך.

לפעמים ההורה חושב: "אני יודע שהדרך הזאת לא מתאימה לילד שלי, אבל ככה חינכו אותי וממילא כך אני נוהג…" או "ככה כולם מתנהגים…" וכדומה. מחשבה מסוג זה היא מחשבה מוטעית. המדד שההורה אמור לבחון את דרכו לאורו איננו קשור לנוהג החברתי או לדרך שבה חינכו אותו, אלא לפי תכונות הילד ואופיו ומציאת הדרך המתאימה לחינוכו.

ההתאמה האישית יכולה לבוא לידי ביטוי בדברים קטנים ופשוטים לכאורה וגם בהקפדה על הידורי מצווה וחומרות. יש לשים לב שהדרישות הלימודיות מהילד והיחס אליו מתאימים לרמתו, לגילו וליכולותיו, למבנה האישיות שלו ולרגישות שלו.

לדוגמה: במשפחה מסוימת הילדים הגדולים רגועים וממושמעים, והילד הצעיר פעלתן מאוד, מתרוצץ הנה והנה, ומתקשה לשבת ולעסוק בעיסוק אחד לאורך זמן. כיוון שההורה התרגל לילדים 'נוחים', התנהגותו של הילד הצעיר גורמת לו להילחץ, והוא מנסה להפוך אותו, בכוח, לממושמע ורגוע כמו אחיו. אם ההורה יזכור את הכלל "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ", הוא ישקול בדעתו מהי טובתו של הילד וייתכן שיחליט להעלים עין מההשתוללות שלו ולמעט בהערות. הוא יבין שבמצבו הנוכחי, הכלה, הרגעה והקשבה ייטיבו עימו.

עלינו להימנע מלהתנהל מתוך 'מצרים' – היינו שעבוד לדפוס חשיבה מסוים, לחץ ומתח; ולשים לב להתנהל מתוך 'חירות' – חופש  מחשבתי, רוגע ושיקול דעת והתאמה לצורכי הילד.

 

ארבעה בנים ובן חמישי

אפשר להשוות – בדרך אפשר – את סוגי הילדים השונים שאנו מכירים לארבעת הבנים שבהגדה: חכם, רשע, תם ושאינו יודע לשאול.

הבן החכם הוא ילד שרואה את המציאות בצורה בוגרת: הוא חש הזדהות עמוקה עם עולם הערכים של הוריו ומחנכיו ושייכות אמיצה אליו. וכשהוא שואל "מָה הָעֵדֹת, וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים…" הוא שואל כדי לדעת, והוא ממתין בסבלנות למענה.

יש לשים לב לתת את המענה החינוכי הנכון לו: להשיב לו בדרך שתקדם ותאתגר אותו לפי רמתו, ובד בבד לתת לגיטימציה לעובדה שהוא עדיין 'ילד' ולא 'לנצל' את הבגרות היחסית שלו מעבר לנדרש.

הבן הרשע הוא בדיוק ההפך: הוא מסמל את הילד שאיננו מזדהה עם הערכים שהוריו מנסים להנחיל לו, הוא חש התנגדות כלפיהם ומנסה למרוד. משאלתו "מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם" משתמע שכוונתו "לכם ולא לו" – היינו: הוא איננו חש שייכות לעולם הערכים של הוריו. ילד כזה מעורר התנגדות ומלחיץ את ההורה.

במקרים כאלה, הנטייה הטבעית של האדם 'מושכת' אותו להשיב מלחמה שערה, להיאבק בילד, להילחם בו. על ההורה להישמר מלהיגרר אחריה ולדאוג שתגובתו תהיה תגובה הורית שקולה. "אף אתה הקהה את שיניו", אחד מאדמור"י פולין הסביר זאת כך: תנסה לעורר ולזעזע את האות ש' שבו (בתיבה "רשע") שהיא אות אמת (כמובא בזוהר), היינו למצוא את נקודת האמת הפנימית שבתוך הבן הרשע, את הניצוץ שבו. הנחת היסוד שעלינו לאמץ היא שמאחורי כל בעיה חינוכית מסתתר ניצוץ חיובי וטוב, ותפקידנו למצוא אותו ולעוררו. ייתכן שהמרידה שלו כעת אינה אלא זעקה פנימית: "תאמינו בי. תסתכלו על הפנימיות שלי" וכדומה.

הבן התם – מלשון שלמות – מזכיר לנו את הבן שיש לו עולם משלו. הוא 'שלם' בתוכו. הוא לא מזדהה בהכרח עם ההורה ועולמו אך גם איננו מתנגד אליהם. הוא עצמאי וחי בעולמו שלו. ההורה צריך להיות קשוב גם לילד זה ולנסות להוביל אותו ולנווט אותו להתקדמות חינוכית.

הבן שאינו יודע לשאול איננו יודע מה הוא רוצה. אין לו דרך. הוא עסוק בחיפושים ובתהייה פנימית. היחס אליו צריך להיות "אַתְּ פתח לו" – תעורר בו את הרצון. מובן שהדרך הקלה ביותר להגיד לו מה לרצות ומה לעשות, אבל נכון יותר יהיה לעורר בו את הרצון שלו, לגרום שהוא בעצמו ירצה ויתעניין.

אחד החידושים הגדולים של הרבי, הרועה הנאמן של הדור, הוא הדאגה ל'בן החמישי', שאינו יושב על שולחן הסדר ועלינו לעורר אותו.

המאפיין את הבן החמישי משאר הבנים, שלא מוצאים בו קשר והתעניינות גלויה לתורה ומצוות, אך הרבי מלמד אותנו להאמין שגם הוא בחינת 'בן', שקשור לקב"ה בקשר עצמי לא מותנה.

גם ביחס לילדים שלנו, אנו צריכים ללמוד מכך, שבלי קשר לסוג הבן, לדרגתו ורמתו, אנו צריכים לבטא כלפיו, קשר ואהבה לא מותנת, ולהשתדל, שבכל מצב, גם הוא 'יסב' יחד איתנו, באהבה וחיבה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן