הספירות שבאצילות - הנפש כמשל פרק ב' - דעת - לימודי יהדות באור החסידות

הספירות שבאצילות – הנפש כמשל פרק ב'

מתוך כל 'סדר ההשתלשלות', הכולל בתוכו ריבוי עצום של עולמות, דרגות ופרטים, ההתמקדות היא בעיקר ב'עולם האצילות', המתואר כ'מודל' אלוקי מתוקן, ומשמש כ'ממוצע' בין ה'אין סוף' לבין הנבראים. הפרטים שלמדנו במאזן הכוחות והיחס שבין הכוחות הנפשיים לבין אברי הגוף, מקבילים לחלוקה היסודית הקיימת בעולם האצילות בין ה'אורות' לבין ה'כלים'.
מתוך כל 'סדר ההשתלשלות', הכולל בתוכו ריבוי עצום של עולמות, דרגות ופרטים, ההתמקדות היא בעיקר ב'עולם האצילות', המתואר כ'מודל' אלוקי מתוקן, ומשמש כ'ממוצע' בין ה'אין סוף' לבין הנבראים. הפרטים שלמדנו במאזן הכוחות והיחס שבין הכוחות הנפשיים לבין אברי הגוף, מקבילים לחלוקה היסודית הקיימת בעולם האצילות בין ה'אורות' לבין ה'כלים'.
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב print

הספירות שבאצילות – הנפש כמשל פרק ב'

הנפש כמשל – פרק ב:

הנמשל – גילוי הספירות בעולם האצילות

כאמור, "מבשרי – אחזה א-לוה", ההרחבה והאריכות בפרטי המשל מכוחות הנפש המתלבשים בגוף, יש בהם כדי ללמדנו בפרוטרוט על ה'המשכות' האלוקיות בעולמות העליונים.

מתוך כל 'סדר ההשתלשלות', הכולל בתוכו ריבוי עצום של עולמות, דרגות ופרטים, ההתמקדות היא בעיקר ב'עולם האצילות', המתואר כ'מודל' אלוקי מתוקן, ומשמש כ'ממוצע' בין ה'אין סוף' לבין הנבראים.

הפרטים שלמדנו במאזן הכוחות והיחס שבין הכוחות הנפשיים לבין אברי הגוף, מקבילים לחלוקה היסודית הקיימת בעולם האצילות בין ה'אורות' לבין ה'כלים'. האור הוא עצם ההמשכה, והכלי הוא כוח ההגבלה והגילוי של ההמשכה האלוקית, בדומה לדרך שבה הכוח הנפשי מתגלה באבר הגשמי.

צירופם של האור והכלי יחד מכונה בשם 'ספירה'. 'עשר הספירות שבאצילות' הן עשרת הגילויים שהאציל הקדוש ברוך הוא, שבהם ועל ידם הוא מהווה ומחיה את העולמות, וכנגדם יש בנפש האדם עשרה כוחות, המחולקים בכללות ל'מוחין' (=הכוחות השכליים) ו'מידות' (=הכוחות הרגשיים והביצועיים).

'גוף' ו'דמות הגוף'

עשר הספירות בעולם האצילות הן בדוגמת 'ציור אדם', ומשום כך אנו יכולים להבינם בדרך משל ונמשל מכוחות הנפש המתלבשים באברי הגוף.

ביטוי זה מבוסס על יסוד דברי הנביא יחזקאל המתאר את ההתגלות האלוקית אותה זכה לראות[1], כ"דמות אדם"[2]. אם כן, מפרטי התלבשות כוחות הנפש בגוף האדם למטה, נוכל ללמוד על הגילוי האלוקי באצילות – שהוא בציור אדם.

אך טרם נצלול לפרטי הנמשל, כמו מזדעקת מאליה הקושיה, כיצד בכלל ניתן להגדיר ולכנות גילוי אלוקי בעולמות העליונים בשם 'ציור אדם' או "דמות אדם", הרי אחד מיסודות האמונה הוא שאין לבורא "לא גוף ולא דמות הגוף"[3]?

והביאור הוא, שהגדרת ותיאור "דמות כמראה אדם", אינה מתייחסת לבורא עצמו (="עצמות אור אין סוף ברוך הוא"), שאין ליחס ולתאר בו כל הגדרה, אלא להארה והגילוי (=עשר הספירות) אותם האציל הבורא בעולם האצילות, שהם בציור אדם כביכול[4].

המשל: השראת כוח הנפש באיבר – הנמשל: המשכת האור בכלי

ועתה נשוב לפרטי הנמשל; התגלות הספירות באצילות היא בדוגמת התגלות כוחות הנפש באיברים, בהתלבשות אורות בכלים, שיש לכל אור את הכלי המתאים לו, וכך אכן מתאר הזוהר[5] את התגלות הספירות בדמות אדם: "חסד דרועא ימינא (=זרוע ימין), גבורה דרועא שמאלא (=זרוע שמאל) . . חכמה מוחא (=מוח)" – מוח החוכמה הוא כלי לאור החוכמה דווקא, ומוח הבינה הוא כלי לאור הבינה, וכן במידות חסד וגבורה, יש לכל אור את הכלי המתאים אליו, על דרך ההתאמה שהזכרנו בין מזג האיבר לתכונות כוח הנפש הנמשך בו.

מובן אם כן שה'כלים' שבעולם האצילות הינם בתכונות שונות, בהתאמה לערך האור הנמשך בהם.

[ענין זה מתבטא גם בדברי הזוהר "איהו וחיוהי חד, איהו וגרמוהי חד".

בתרגום מילולי מארמית "חיוהי" זו חיות – נשמה, ו"גרמוהי" אלו העצמות – הגוף, ואם כן, פירוש דברי הזוהר הוא שה'אין סוף' (="איהו") מתאחד הן עם ה'אורות' של עולם האצילות (שהם בדוגמת נשמה), והן עם ה'כלים' של האצילות (שהם בדוגמת הגוף). כך אכן מבואר באיגרת הקודש של אדמו"ר הזקן בספר התניא (סימן כ).

אך בספר עץ חיים, לרבי חיים ויטאל תלמיד האר"י, מבואר לכאורה באופן אחר, ש"חיוהי" הוא בחינת המוחין של עולם האצילות, ו"גרמוהי" הוא בחינת המידות. אם כן, הוא אינו מבחין בין אורות לכלים אלא בין מוחין למידות, שכל אחד מהם כולל בתוכו גם אורות וגם כלים (אור החוכמה בכלי החוכמה, אור החסד בכלי החסד, וכן הלאה), ואיך מתאים ביאורו של אדמו"ר הזקן עם ביאורו של רבי חיים ויטאל?

אלא, באופן כללי ההבדל בין האור לבין הכלים הוא, שהאור מבטא קירבה וביטול לאין סוף (כיון שלאור אין מציאות משל עצמו והוא תלוי באופן תמידי במקורו), ואילו הכלי מבטא ריחוק ומציאות (דבר העומד כביכול בפני עצמו).

ואם כן ניתן לתווך בין שני הביאורים, שכוונת ה'עץ חיים' בדבריו ש"חיוהי" הוא המוחין – שבמוח גם הכלי הוא זך, דק ועדין, כמו האור עצמו, ומשום כך הוא ראוי להיות כלי לדבר זך כמו אור השכל.

ואילו "גרמוהי" אלו המידות, משום שכלי המידות הם גסים יותר, ומשום כך הם ראויים רק להשראת אור המידות בתוכם ולא אור השכל.

ואם כן היחס והפער שבין המוחין למידות דאצילות, הוא על דרך היחס שבין אור (=דבר רוחני מופשט) לכלי (=בעל מציאות עצמאית כביכול). ונמצא שכוונת ה'עץ חיים' בדבריו היא על דרך ביאורו של אדמו"ר הזקן.

מכל מקום, מצינו שבכלים עצמם יש חלוקי מדרגות, על דרך הפער בין כלי המוחין לכלי המידות].

התלבשות 'כוח עליון' ב'כוח תחתון' – בנמשל

  • התלבשות החוכמה בחסד

עוד למדנו במשל, שכוח עליון, כמו כוח החוכמה, מתלבש בכוח תחתון יותר, כמו בכוח התנועה שביד – וכך בנמשל, הספירות העליונות של עולם האצילות מתלבשות בספירות הנמוכות יותר. ומעין הדוגמה שבמשל, כך גם בנמשל, המוחין שבאצילות מאירים ומתלבשים בתוך מידת החסד, שהיא כנגד זרוע ימין[6],  כפי שיוסבר בקטע הבא:

הזרוע הפיזית של האדם מתחלקת לשלושה, ובמקביל לכך, ברוחניות, מידת החסד הנמשלת לזרוע ימין (וכן כל מידה), כוללת בתוכה את שלושת המאפיינים הכלליים של הספירות, שהן: שכל (הכולל חוכמה, בינה ודעת), רגש (הכולל בעיקר חסד, גבורה ותפארת) ומעשה (הכולל במובן מסוים את המידות נצח, הוד ויסוד, השייכות להורדת ההשפעה מהרגש אל המעשה);

מידת החסד כוללת בתוכה הן את הטעם השכלי להשפעת החסד (חב"ד), הן את עצם החסד – שזה הרגש בלב המניע את ההשפעה והנתינה (חג"ת), והן את השפעת החסד בפועל (נה"י).

אם כן, בתוך מידת החסד שבאדם (=הכוח התחתון) מתלבש השכל (=הכוח העליון).

ובוודאי שכך הם פני הדברים ביחס למוחין שבאצילות המתלבשים בפנימיות המידות העליונות. [שהן למעלה עדיין מבחינת פעולה[7].]

הדבר נרמז בלשון הפסוק: "ויאמר ה' אל ליבו" – הלב מסמל את ההרגשה, והאמירה כביכול אל הלב, מבטאת את ההמשכה השכלית, המשכת המוחין למידות.

  • התלבשות החוכמה במלכות

וכמו שבמשל, החוכמה יכולה להתלבש גם בכוח התנועה שברגליים, בחוכמת ההילוך והריקוד וכדומה, כן בספירות העליונות, הארת ספירת החוכמה מתלבשת בבחינת ה'מלכות', שהיחס שלה לשאר הספירות הוא כרגל לגבי הגוף.

התלבשות זו של המוחין העליונים בספירת המלכות היא ירידת החוכמה והתלבשותה לצורך התהוות כל מעשה בראשית, כנאמר "כולם בחכמה עשית[8]".

ואף שהחוכמה האלוקית מצד עצמה היא נשגבת מכל יחס לעולם ולדבר שאינו אלוקות – הנה בכדי שיתהוו העולמות נמשכת ומתלבשת הארה מהחוכמה, בזעיר אנפין (שפרושו 'פנים זעירות', והוא הכינוי בקבלה למידות שבעולם האצילות[9], שבהן האור מצומצם יחסית לאור המאיר במוחין העליונים ובספירת ה'כתר'), וכן מתלבשת הארה מהמוחין בספירת המלכות, שהיא שורש ומקור הנבראים.

ועל שם התלבשות זו מכונה ספירת המלכות בקבלה "חכמה תתאה" (=חכמה תחתונה), מצד התלבשות החוכמה בה (וכפי שאומרים על דרך משל את הביטוי 'רגליים חכמות').

[בהקבלת ספירת המלכות לרגל יש כמה סיבות:

  • ספירת המלכות היא סוף כל המדרגות של עולם האצילות, כמשל הרגל הדורכת על הקרקע, ובה מלובש כח ההילוך שהוא הכח הנמוך בנפש.
  • כמו שעל ידי הרגל הולך האדם ממקום למקום, כך ספירת המלכות מאפשרת את המעבר מעולם עליון לעולם תחתון ומספירה לספירה;

עולם האצילות (מלשון אצלו וסמוך לו, וכן מלשון האצלה והפרשה[10]) הוא עולם של אלוקות, ותחילת מציאות הנבראים, בעלי מודעות עצמית ונפרדת, היא בעולמות בריאה יצירה ועשיה. אם כן, ספירת המלכות שבאצילות, שהיא סוף עולם האצילות, משמשת כמקור ושורש לעולמות הנבראים.

כמו כן, גם הגילוי בעשר ספירות שבעולם האצילות עצמו, מהספירה העליונה אל התחתונה הוא על ידי המלכות. כיון שכל ספירה כלולה מכל שאר הספירות, והמעבר מאור החוכמה לאור הבינה, לדוגמה, נעשה על ידי הדרגה התחתונה שבחוכמה, שהיא המלכות שבה.]

  • רק הארה מהכוח העליון מתלבשת בתחתון

והנה, כפי שהתבאר במשל מכוחות הנפש, שרק הארת הכוח העליון מאירה בכוח התחתון, ולא עצם הכוח – כך גם בגילוי הספירות העליונות, הסוף והדרגה התחתונה של כל ספירה (כפי שהיא כלולה מכל הספירות האחרות), היא זו שמתגלית ונעשית ראש לדרגה שלמטה ממנה. אם כן, חיצוניות והארת המוחין בלבד מתלבשת בספירות התחתונות, במידות שבאצילות וכן בספירת המלכות.

[ובפרטות יותר, כשמדובר על המעבר שבין ספירת הבינה למידות: הדרגות התחתונות – נה"י – של הבינה, נעשים בבחינת ראש ומוחין – חב"ד – למידות (ועצמות המוחין אינה מאירה במידות אלא רק בכוחות השכל עצמם – חוכמה, בינה ודעת[11]).

וכן כשמדובר על המעבר בין המידות למלכות: נה"י של המידות, נעשים ראש ומוחין למלכות.]

וסיבת החילוק בין הכלים של המוחין שהם זכים ועדינים ומסוגלים להכיל את עצמות האור, לבין הכלים של המידות והמלכות, שבהם מאירה הארה בלבד מהמוחין, היא מפני שהאורות באים בבחינת התלבשות פנימית, באופן של התגלות והתאחדות (כהתלבשות כוחות הנפש באברי הגוף, במשל), ולכן צריך להיות הכלי כפי מדרגת האור כדי שיאיר בו באופן פנימי.

ההשפעה ההדדית והיחס בין האורות והכלים

עוד נתבאר במשל, כי התלבשות כוחות הנפש באיברים היא באופן כזה שמצד אחד האיברים עושים הגשמה בכוחות הנפש, אך מאידך הם בטלים אליהם ומונהגים על ידם. וכך הם פני הדברים גם בנמשל, בספירות שבעולם האצילות, ביחסי הגומלין וההשפעה של הכלים על האורות והאורות על הכלים.

  • השפעת הכלים על האורות

כפי שנתבאר במשל, שכוח הראייה בנפש, לדוגמה, הוא כוח ראייה רוחני, וכאשר הוא מתלבש בעין הגשמית, הוא רואה רק דברים גשמיים, כך בנמשל: כשהאורות מתלבשים בכלי הספירות, הכלים של הספירות 'מגשמים' ופועלים על האורות שיהיו כמותם.

וכמו שזה בא לידי ביטוי בפעולת התהוות הבריאה, שהאור מתלבש בכלים לצורך ההתהוות. וכנאמר בזוהר "איהו וגרמוהי חד" (=האור אין סוף והכלים הם דבר אחד), שנוצרת ביניהם אחדות, לצורך הבריאה, וכפי שיבואר להלן;

אמנם התהוות הנבראים היא על ידי האור דווקא ולא על ידי הכלים, וכמו שכתוב בתניא[12] שהכח להוות יש מאין ולפעול דבר חדש לגמרי הוא רק מעצמותו יתברך בכבודו ובעצמו להוות, ומכיון שהאור דבוק בעצמות ה' (="האור מעין המאור"), ביכולתו להוות יש מאין. אם כן, מדוע אומר הזוהר שנוצרת אחדות בין האין סוף לכלים לצורך ההתהוות, הרי ההתהוות היא על ידי האור בגלל היותו "מעין המאור"?

אך ההסבר הוא, שמהאור עצמו ללא ההתלבשות בכלים, לא תיתכן כל מציאות יש, והאור מוכרח כביכול להתלבש בכלים לצורך התהוות היש[13];

האור כשלעצמו הוא משם הוי"ה. מצד ה'מבט' של הוי"ה (="דעת עליון שלמעלה יש ולמטה אין[14]") – היה הווה ויהיה כאחד – גם לאחר שנתהוו העולמות הם בבחינת ביטול בתכלית, ולכן משם הוי"ה עצמו אי אפשר להיות מציאות היש.

רק מצד שם אלוקים יכול להיות התהוות היש, והמשל בזה הוא כדברי הפסוק "שמש ומגן הוי"ה אלוקים" – כמו שיש לשמש נרתיק המגביל את עוצמת האור והחום ומגן על הנבראים, כך שם אלוקים נקרא מגן, מכיוון שהוא מעלים ומסתיר על שם הוי"ה, כך שיוכלו להתהוות ממנו נבראים בעלי תחושת ישות ומציאות נפרדת לכאורה מאלוקות. ומבואר בתניא[15], ששם אלוקים הוא שורש הצמצום וההסתר, וזהו בחינת הכלים שמסתירים על האור.

נמצא, שאף שכוח ההתהוות – שהוא חידוש עצום ונפלא להוות דבר חדש – הוא על ידי האור בלבד (בכוח העצמות שהאור דבוק בו), הרי האור כשלעצמו, ללא הכלים, מבטל את ישות הנבראים, וממילא לא ניכר החידוש הזה של התהוות בפועל בנבראים. אך כאשר האור מתלבש בכלי, שעניינו הסתר והעלם, הוא פועל כפי הכלים הנותנים מקום ומציאות לנבראים.

ולאור כל זאת עולה בבירור, שהאורות נתפסים ומתלבשים ממש בכלים, ולכן הכלים פועלים, שפעולת האור תהיה כפי אופן הכלי דווקא.

לעומת זאת, אם האורות לא היו נתפסים בכלים, ורק היו שורים בהם בבחינת מקיף, לא היו הכלים פועלים מאומה באור (וכן להיפך), וכפי שבמשל דווקא על ידי התלבשות כוח הראייה הרוחני בעין הגשמית, יכולה העין לראות.

  • השפעת האורות על הכלים

אומנם, יש צד שני ביחסי האורות והכלים, שהאורות משפיעים ומנהיגים את הכלים.

כפי שבמשל, האיברים הגשמיים בטלים לנפש ומונהגים על ידה, כמו העין הגשמית שבטלה לכוח הראייה והיא כלי ראוי לכוח הראייה (בשונה מהאוזן, לדוגמה, שאינה מוכשרת לקבל את כוח הראייה) – כך בנמשל, ההתלבשות של האורות בכלים, היא באופן כזה שהאורות מתגלים בכלים, יש להם שליטה וממשלה[16] על הכלים והם מנהיגים אותם, לפי שהכלים בטלים אל האורות, והם ראויים לקבל את האורות.

לנתון זה יש השלכה לא רק בעולם האצילות אלא גם בעולמות הנמוכים יותר;

על פניו, ניתן היה לחשוב שכיוון שהגילוי בעולמות ה'נפרדים' (=שאינם מאוחדים ובטלים בתכלית לאור האלוקי) – 'בריאה', 'יצירה' ו'עשיה', נמשך על ידי הכלים של אצילות בלבד, הרי בעולמות אלו אין תחושה והרגשה של אור האצילות.

אך מאחר שהאור של האצילות מתאחד עם הכלים, והכלים בטלים לאור, הרי בפעולת הכלי ניכרת השפעת וגילוי האור, ומשום כך גם בשפע שנשפע על ידי הכלים של האצילות לעולמות הנמוכים יותר, מורגש האור שבאצילות[17].

עולם האצילות מאפשר המשכת הגילוי האלוקי לעולמות

אם כן נמצא, שעולם האצילות הוא העולם הראשון שבו יש התאחדות של האורות עם הכלים בצורה שלמה, ועל עולם זה ניתן להביא את המשל של נפש המתגלה בתוך איברי גוף בהתלבשות ובצורה שלימה[18].

ומאחר שבעולם האצילות יש התאחדות והתלבשות שלימה בין האורות והכלים, הוא משמש גם כממוצע לעולמות הנמוכים יותר.

יתירה מזו, הממוצע של האצילות הוא לא רק לעניין עצם ההתהוות של העולמות הנפרדים, אלא גם לדרך וצורת ההתהוות – שבתוך הנבראים יהיה גילוי של האור אלוקי, האין סופי, שזהו תכלית הכוונה הפנימית בהתהוות האצילות, שיהיה גילוי אלוקות בעולמות[19].

ועל דרך ההתאחדות במשל, בין כוח הראייה הרוחני לעין הגשמית, שעל ידו מתאפשר ענין הראייה, היות והאיבר הוא כלי ראוי להתלבשות הכוח הנפשי, כך גם בנמשל: מטרת גילוי האור בכלים של אצילות, והתאחדות האור עם הכלי, הוא, שעל ידם יהיה גילוי אור בנבראים;

העולם יכול היה להיבראות כך שהנבראים לא יהיו מסוגלים לתפוס ולהשיג מאומה מאלוקות ומקדושה, אך בחסדי הבורא הוא מאפשר לנו להרגיש ולגלות את האלוקות בתוכנו.

הכלי והאמצעי לכך הוא עולם האצילות. לולי ההתאחדות בין האורות והכלים שבעולם האצילות, או שהיה גילוי אור אך בלי נבראים (בהעדר כלים מתאימים להתלבשות והתגלות האור), או שהיו נבראים שאינם מסוגלים להשיג ולתפוס אלוקות  (בהעדר התלבשות האור בתוך הכלים).

אך בזכות התלבשות והתאחדות האורות בכלים בעולם האצילות, שעל ידי זה נמשך האור של האצילות גם לעולמות הנבראים, יכול הנברא להרגיש ולחוות בתוכו אלוקות, על ידי ידיעת והשגת אלוקות (בלימוד פנימיות התורה העוסקת בסדר ההשתלשלות[20]), וגילוי הקשר בין היהודי לבורא, בהתעוררות אהבה ויראה לה' ובקיום התורה ומצוות.

[דוגמה להמחשת ענין זה: אם נתבונן בהבדל שבין מוח אנושי לבין מחשב, למרות שיש במחשב  ריבוי אינפורמציה ונתונים, אין הם מתאחדים עמו. הם רק נמצאים בו אך לא פועלים בו שום שינוי, והמחשב נשאר ככלי מתכת קר ופסיבי.

לעומת זאת, המוח האנושי של האדם למרות שגם הוא מורכב מחומרים פיזיים, הרי הכוח הנפשי מתאחד ומתגלה בו ממש, עד שהמוח הגשמי עצמו נעשה לדבר חי, ולא רק שהוא עצמו נעשה חי, אלא הוא משפיע חיות גם לאיברים המגושמים ונחותים יותר.

וכך בנמשל, רק על ידי התלבשות והתאחדות שלימה בין האורות והכלים של האצילות, נעשה גילוי אלוקות, גם בעולמות הנפרדים.]

"ראשית חכמה"

והנה, ראשית גילוי האור בתוך הכלי, הוא בבחינת החוכמה של האצילות דווקא;

בדרגת ה'כתר' שקדמה לחכמה אין התגלות ממש בתוך כלי, ומצד שני, הכלים של הספירות שלמטה מהחוכמה, כמו המידות והמלכות, הם תחתונים ונמוכים יותר ואינם יכולים לשמש ככלי לאור אין סוף, ורק כלי החוכמה הינו כלי ראוי לגילוי האין סוף.

ולכן החכמה היא 'ראשית ההשתלשלות', שהיא בחינת כלי לגילוי אור אין סוף בבחינה פנימית[21].

וזהו שכתוב "הוי"ה קנני ראשית דרכו[22]", והרמז בפסוק זה הוא: שראשית גילוי ה'קו' (=האור האלוקי שהאיר בעולם אחר הצמצום) הרמוז במילים "ראשית דרכו", הוא בחכמה, כידוע ששם הוי"ה הוא במדרגת החוכמה[23].

ביאור העניין: כללות ענין הקו, שהוא האור הראשון שנמשך בצורה מדודה אחר הצמצום, הוא להאיר את העולמות, בבחינת אור פנימי (בשונה מהאור אין סוף שלפני הצמצום, שאינו מתייחס ולא נותן מקום לעולמות) וראשית גילוי הקו הוא בחוכמה, שהיא הכלי הכללי, מחמת תכונת הביטול שלה, לקבל בתוכה גילוי אור אין סוף ברוך הוא.

ועל ידי החוכמה, נמשך הגילוי ליתר הספירות שבאצילות, ולא רק בעולם האצילות, אלא גם בעולמות בריאה יצירה עשיה, ששם יש כבר נבראים ממש, מלאכים ונשמות – שעל ידי ספירת החכמה נפעל שתהיה בהם יכולת השגה אלוקית.

וזה משפיע גם על הנשמות שירדו למטה, לעולם הזה הגשמי, שיודעים ומשיגים אלוקות, שכל זה  בשורש שרשו הוא מבחינת החוכמה שבאצילות.

לסיכום:

גילוי האלוקות בכל סדר ההשתלשלות, הוא מפני שהכלים של אצילות הם כלים ראויים ומוכנים לקבל האור, והאור מאיר בהם בבחינת התלבשות פנימי ובהתגלות, ועל ידי זה נמשך הגילוי גם בבריאה יצירה עשיה. וראשית הגילוי הוא מבחינת חכמה, ששם הוא ראשית גילוי הקו.

הגדרה חשובה באורות של האצילות

ישנו פרט נוסף בהשוואה בין המשל והנמשל, הנוגע להגדרת מהות האורות של האצילות ולא רק לאופן התלבשותם בכלים, ומתוך זה יתבאר בעומק יותר עניינו של עולם האצילות.

ובהקדים: נתבאר במשל כוחות הנפש, שזה שהכוחות מתלבשים באיברים, למרות שאינם בערך זה לזה (כיוון שכוחות הנפש הם רוחניים והאיברים גשמיים), הוא לפי שהם כוחות פנימיים בעצם, כלומר, הגבוליות של כוחות הנפש לא נוצרה רק בהתלבשות הכוחות באיברים המוגבלים, אלא ההגבלה קיימת בהם מלכתחילה, גם כשהם נמצאים בעצם הנפש;

אם היינו מגדירים את כוחות הנפש כ'אור עצם הנפש' ('אור' הוא בדבקות למקורו ומעין מקורו), הרי כמו שהנפש בעצמותה איננה מוגדרת ולא מוגבלת, כך הכוחות הנמשכים ממנה, היו צריכים להיות ללא הגדרה וגבול. אך כשאומרים שהם 'כוחות הנפש', הכוונה היא שיש בהם הגדרה ו'מציאות' גם כשהם כלולים בתוך הנפש. ומאחר שהגבוליות שבהם היא גם במקורם, הם יכולים להצטמצם בהארה מוגבלת, היכולה להתגלות ולהתלבש בפנימיות באיברים הגשמיים.

על מנת להבין את הנמשל לכך, בגילוי האורות של האצילות, יש לציין כי ישנה דעה בקבלה, שהאור האלוקי שבספירות שבאצילות הוא פשוט ואינו מוגדר כלל, ורק מצד הכלים שבספירות מצטייר באור ציור של הגדרה כלשהי. וכמשל מים הנמצאים בכלי זכוכית הצבועים בגוונים שונים, שהצבע שבהם הוא רק מצד הכלי אבל המים שווים בכולם.

אומנם, הביאור בסדרת מאמרים זו, היא כשיטה בקבלה[24], שכבר באור עצמו, עוד לפני ההתלבשות בכלים, יש איזו שהיא הגדרה והגבלה.

ואף שהאור נראה כמופשט ביחס להגבלת הכלים, פשיטותו אינה מוחלטת, ויש בו איזה שהיא הגדרה, רק שהגדרה זו אינה ניכרת כשהאורות כלולים במקורם לפני הצמצום.

וזהו הפרט שמובא מהמשל בכוחות הנפש, שיש הגבלה לכוחות כבר בהיותם כלולים בעצם הנפש, עוד לפני שהתלבשו באיברים.

סיכום

לאחר שלמדנו על המשל מכוחות הנפש המתלבשים בגוף, נתבאר הנמשל, בהתלבשות האורות בכלים בעולם האצילות, הנקרא 'אדם העליון'.

כשם שבמשל: כוחות הנפש מתלבשים באיברי הגוף המתאימים להם, כך בנמשל: האורות שבאצילות מתלבשים בכלים הראויים להם.

כשם שבמשל: עצמיות הכוח הנפשי מתגלה באיבר המתאים לו, אך הארת הכוח יכולה להתגלות גם בכוח נמוך יותר, כך בנמשל: עצמיות המוחין מתגלה בספירות העליונות, אך הארת המוחין מתגלה גם במידות ובמלכות.

כשם שבמשל: האיברים פועלים הגשמה בכוחות הנפש, כך בנמשל: הכלים פועלים על האורות שעל ידם תהיה מציאות היש.

כשם שבמשל: כוחות הנפש מתגלים באברים הבטלים אליהם ומנהיגים אותם, כך בנמשל: האורות מתגלים בכלים, והכלים בטלים לאורות, וכך על ידי הספירות של האצילות (התאחדות אורות וכלים) נעשה גילוי אלוקי גם בעולמות הנבראים.

ישנו פרט נוסף שלמדנו במשל, שכוחות הנפש מוגבלים גם בשרשם, וכדי להבין את הפרט הזה בנמשל באורות של האצילות, מקדים לבאר את עניינו של עולם האצילות, כפי שיובא בפרקים  הבאים.

(מעובד וערוך על פי המשך תער"ב)

[1] "וַיְהִי בִּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה, בָּרְבִיעִי בַּחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ. . נִפְתְּחוּ, הַשָּׁמַיִם, וָאֶרְאֶה, מַרְאוֹת אֱ-לֹהִים". (יחזקאל א, פסוק א ואילך)

[2] "וּמִמַּעַל, לָרָקִיעַ אֲשֶׁר עַל-רֹאשָׁם, כְּמַרְאֵה אֶבֶן-סַפִּיר, דְּמוּת כִּסֵּא; וְעַל, דְּמוּת הַכִּסֵּא, דְּמוּת כְּמַרְאֵה אָדָם עָלָיו, מִלְמָעְלָה". (שם, פסוק כו)

[3] על הלשון "אין לו גוף ולא דמות הגוף", הקשה בשל"ה: מאחר שאין לקדוש ברוך הוא, אפילו דמות הגוף, כל שכן, שאין לו גוף ממש, ומדוע צריך לכפול ולומר את שני הביטויים?

והביאור על פי פנימיות התורה הוא, ש"גוף" הוא עולם האצילות, שהוא עולם של אלוקות ממש, וכמאמר הזוהר: "וכמה גופין תקינת לון כו'" (=וכמה גופים התקנת להם – לספירות של עולם  של האצילות).

ואילו "דמות הגוף" הוא בחינת עולמות הנבראים 'בריאה', 'יצירה', ו'עשיה', שנקראים "כדמותנו" – שהגלויים האלוקיים שם הם באופן של דמות ודמיון בלבד ביחס ובערך למקור.

וזה החידוש, שבעצמות אין סוף משוללת לא רק ההגדרה של "דמות הגוף", אלא גם  היחס של "גוף" – עצמות אין סוף משולל לא רק מהדרגה הנמוכה יותר – עולמות בריאה יצירה עשיה ("דמות הגוף"), אלא גם מהדרגה הגבוהה של עולם האצילות ("גוף" העליון כביכול).

[4] כאן יש לחדד שלמרות שבאין סוף האמיתי, אין התחלה ואין סוף ולא ניתן להגדיר כל הגדרה או ליצור חלוקה כלשהי והכל בהתכללות ובהתאחדות מוחלטת, ואילו בעולם האצילות יש כבר 'ציור אדם', חילוק והגדרה לספירות שונות, חוכמה, בינה ודעת, וכן הלאה – מכל מקום גם באצילות יש תכונה של 'אין סוף' המתבטאת בכך שכל ספירה וספירה נמשכת מצד עצמה עד אין סוף.

וכמובא בספר יצירה: "עשר ספירות בלי מה (=מהות), מדתן עשר שאין להם סוף". כלומר, שגם כמו שהן בבחינת מידה ושיעור, שכל ספירה היא בחינה נפרדת ומוגדרת, הם נמשכות עד אין סוף (רק שבזה יש את האיזון האלוקי שבין הימשכות ספירת החסד להימשכות ספירת הגבורה שהן ספירות מנוגדות, וכמבואר בתניא שער היחוד והאמונה, פרקים ד-ו).

[5] תיקוני הזוהר, בהקדמה.

[6] ההגדרה שמידת החסד היא כנגד זרוע ימין, מתייחסת ל'חיצוניות המידות' – לפעול וליישם את פעולת החסד, כמו שהיד הגשמית היא איבר חיצוני בלבד (בשונה מהרגש הפנימי של האהבה – 'פנימיות המידות' – הנמצא בלב פנימה).

[7] בשונה מהמשל, אצלנו, שכל ענין המידות הוא יחס אל הזולת – הרי שהמידות האלוקיות שבאצילות הן חלק מגילוי שלימותו יתברך, ולכן הם למעלה מעניין של פעולה – יחס חיצוני אל העולמות.

[8] תהלים קד, כד. וכן "סוף מעשה במחשבה תחילה" (פיוט "לכה דודי" לר"ש אלקבץ).

[9] להרחבת העניין: "ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ", על פי פנימיות התורה, ימים אלה מקבילים לשש המידות של האצילות שבהן ברא ה' את השמים ואת הארץ (ובכל יום האירה ספירה אחרת). ובפרטיות יותר הן לא המידות כשלעצמן, מאחר שהמידות עצמן הן גם למעלה מההתהוות בפועל של הבריאה, אלא המידות הכלולות בספירת המלכות, וכנזכר, שכל ספירה כוללת בתוכה את כל הספירות. ויש גם במידות שבמלכות, התלבשות המוחין, שזהו פרוש הפסוק "כולם בחכמה עשית".

[10] מאמר ד"ה "באתי לגני" תש"י.

[11] וכך מובא בעץ חיים, שער הפרצופים, דרוש ג: "גם תדע פירוש כל מקום שנזכר מוחין מה עניינם, כי עיקר המוחין הוא לא בכלים של החב"ד, אלא בחינת נשמה פנימית שבתוך הג' ראשונות ממש, אלא שנקרא הג' ראשונות מוחין, לפי שכאשר נתקנו ג' ראשונות בגוף, אז בהכרח בא עמהם חלק נשמה הנקרא מוחין שבתוך הג' ראשונות כו'".

פירוש דבריו: העץ חיים מחדש כי עיקר ההגדרה של ה"מוחין" הוא לא הכלים של המוחין, אלא גילוי האור האלוקי שבא ומתלבש בכלי החכמה בינה והדעת. וזה שאנו קוראים ל"חכמה בינה דעת" בשם "מוחין" (למרות שהעיקר הוא הנשמה והאור שבתוכם), הוא בגלל שבהכרח אכן מאירים בהם הנשמה והאור של המוחין – מאחר שג' הספירות הראשונות – חכמה בינה דעת, הן כלים לגילוי אור המוחין, ומתלבש דווקא שם עצמות האור של המוחין בבחינת פנימיות וגילוי בכלים.

(וזה מתיישב עם מה שהובא קודם, מהעץ חיים, שקורא למוחין "חיוהי", היות שהכלים שם זכים ועדינים, ומאיר בהם האור בגילוי)

ולעומת זאת בכלים של המידות, מאיר רק אור המידות בגילוי ולא דרגת אור המוחין, ומה שבכל זאת יש בהם מבחינת המוחין, הוא בחינת חיצוניות המוחין והארתן לבד.

[12] אגרת הקודש דיבור המתחיל איהו וחיוהי.

[13] וכלשון התניא (שם): "וכדי שיהיה היש הזה הנברא בכח האין סוף, בעל גבול ומדה, נתלבש אור אין סוף בכלים די' ספירות דאצילות. . ".

[14] ראה בכ"ז מאמר ד"ה "ויגש אליו יהודה" תשכ"ה, קונטרס ה' טבת תנש"א.

[15] שער היחוד והאמונה סוף פרק ד.

[16] אלא שאין הכוונה לשליטה בדרך הכרח, כפי שכוח הרצון שהוא כוח מקיף שולט על האיברים ומכריח אותם להתנהג כרצונו, אלא שליטה וממשלה בדרך ממילא ובאופן של התלבשות, שהאורות מתלבשים בתוך הכלים שבעולם האצילות.

[17] והוא מה שכתוב "החכמה תעז לחכם יותר מעשרה שליטים אשר בעיר". הפשט בפסוק הוא, שהחכם בכוח חכמתו מסוגל להשפיע על הנהגת העיר יותר מעשרה שליטים.

אך  הרמז בפסוק הוא, שאף שהנהגת העולמות של הנבראים היא על ידי העשרה שליטים, שהם העשרה מאמרות שבהם נברא העולם, ששורשם מעשר ספירות של אצילות, שהכלים פועלים ההתהוות על ידי שמסתירים על האור, מכל מקום, אור החכמה שבאצילות הוא כל כך חזק, עד שמשפיע להיות גילוי אור בבריאה יצירה עשיה ולהיות בהם בחינת הביטול.

וזהו מאחר שהתלבשות האור בכלי הוא באופן של התאחדות והתלבשות, ודווקא על ידי גילוי אור החכמה נעשה ה'צורה' והביטול בנבראים.

[18] וזהו בניגוד לעולם ה'תוהו' שקדם לאצילות, ששם היה "אורות מרובים וכלים מועטים" וכתוצאה התרחשה "שבירת הכלים".

ועל אחת כמה וכמה בעולמות שלמעלה מעולם התוהו, כמו עולם 'אדם קדמון' ועולם ה'עקודים', שם לא היה התגלות ממשית של כלים. ובעולמות אלו, שלמעלה מהאצילות, אולי אפשר לומר שהמשל המתאים להם הוא השלבים הראשוניים של יצירת הולד והעיבור, שם אין עדיין התלבשות והתגלות שלמה של הנשמה בגוף.

[19] אם עד כה עסקנו בהעלם והסתר האור ע"י הכלים שהתהוותם משם אלוקים, כדי שהנבראים יוכלו להיות יש ומציאות נפרדת, הרי שכעת מדובר אודות האפשרות לגילוי האור בתוך הנבראים, שזו מטרת ותכלית הבריאה.

[20] ראה תניא, קונטרס אחרון, עמ' 312.

[21]  וכלשון אדמו"ר הזקן בתניא פרק לה: "וכאשר שמעתי ממורי עליו השלום פירוש וטעם למה שכתוב בעץ חיים שאור אין סוף ברוך הוא אינו מתיחד אפילו בעולם האצילות אלא על ידי התלבשותו תחילה בספירת חכמה והיינו משום שאין סוף ברוך הוא הוא אחד האמת שהוא לבדו הוא ואין זולתו וזו היא מדרגת החכמה וכו'".

כלומר, החוכמה היא הכלי לגילוי אור אין סוף, בגלל תכונת הביטול שנמצאת בחוכמה, כמרמז בשמה כ"ח מ"ה (כוח של ביטול), שהכלי לגילוי האור הוא ביטול. ובכל המדרגות שבעולם האצילות ניכר ומורגש הביטול על ידי ספירת החכמה.

[22] משלי ח, כב.

[23] וכמו שכתוב (משלי ג, יט) "הוי'ה בחכמה".

[24] והיא שיטת האריז"ל. בעניין בכללותו ראה ספר הערכים-חב"ד, חלק ד', ערך "אורות דספירות – פשיטותם וציורם".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן