הנפש האלוקית - מעלתנו כבנים, פרק 7 ב"דרכו של הבינוני" - דעת - לימודי יהדות באור החסידות

הנפש האלוקית – מעלתנו כבנים, פרק 7 ב"דרכו של הבינוני"

כאשר התורה מתארת את תהליך בריאת אדם הראשון היא מספרת שאלוקים לקח עפר מהאדמה, יצר בו צורת אדם ובסוף "ויפח באפיו נשמת חיים". הסיפור הזה נקרא על ידי עם ישראל במשך אלפי שנים במתכונתו הפשוטה, עד שבאו המקובלים וגילו לנו עומק נפלא המרומז במילה "ויפח" המוזכרת כאן בנוגע לנשמת החיים, עומק שיגדיר לנו בצורה חדה את מהותו הייחודית של היהודי.
כאשר התורה מתארת את תהליך בריאת אדם הראשון היא מספרת שאלוקים לקח עפר מהאדמה, יצר בו צורת אדם ובסוף "ויפח באפיו נשמת חיים". הסיפור הזה נקרא על ידי עם ישראל במשך אלפי שנים במתכונתו הפשוטה, עד שבאו המקובלים וגילו לנו עומק נפלא המרומז במילה "ויפח" המוזכרת כאן בנוגע לנשמת החיים, עומק שיגדיר לנו בצורה חדה את מהותו הייחודית של היהודי.
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב print

הנפש האלוקית – מעלתנו כבנים, פרק 7 ב"דרכו של הבינוני"

ב"ה

דרכו של הבינוני – פרק 7

הנפש האלוקית – מעלתנו כבנים

 

דיבור ונפיחה

כאשר התורה מתארת את תהליך בריאת אדם הראשון היא מספרת שאלוקים לקח עפר מהאדמה, יצר בו צורת אדם ובסוף "ויפח באפיו נשמת חיים".

הסיפור הזה נקרא על ידי עם ישראל במשך אלפי שנים במתכונתו הפשוטה, עד שבאו המקובלים וגילו לנו עומק נפלא המרומז במילה "ויפח" המוזכרת כאן בנוגע לנשמת החיים, עומק שיגדיר לנו בצורה חדה את מהותו הייחודית של היהודי.

ובהקדמה:

כאשר אנחנו באים לתאר אדם שמוציא הבל מפיו, אנחנו יכולים למצוא בזה שתי אפשרויות. אפשרות אחת היא, שהאדם דיבר, אמר משהו, ותוך כדי הדיבור יצא הבל מפיו. האפשרות השניה היא שהאדם נשף בכוח והוציא מפיו הבל.

ההבדל בין שתי האפשרויות אינו רק הבדל כמותי, שבנשיפה יוצאת כמות גדולה יותר של הבל, אלא גם ובעיקר הבדל איכותי: כאשר האדם נושף בכוח ומוציא את ההבל, הוא מכניס בנשיפה הזו את כל כולו, הוא מתרכז, הוא מתמקד, ובעיקר: הוא מכניס בזה כוחות גוף ונפש רבים. הנשיפה העמוקה מגיעה מהגוף פנימה וכאילו מוציאה מקרבו מנה גדושה של 'חיות'.

כל המעלות הללו לא קיימות בהבל היוצא בדיבור.

"ויפח באפיו נשמת חיים"

כעת, כאשר אנו מגיעים וקוראים בתורה אשר החיות שהבורא הכניס בגופו של אדם באה ב'נפיחה' [=נשיפה], אנו מבינים מיד כי מדובר כאן בחיות פנימית ונעלית. זו אינה חיות חיצונית שיוצאת בדרך אגב יחד עם המילים, זו חיות שבאה מעצמיותו של הבורא.

אנחנו מתקדמים שלב ומשווים את התהליך המוזכר כאן עם התהליך המוזכר אצל שאר הנבראים בעולם, אנחנו מוצאים שאכן אצלם מוזכרת רק הלשון "אמירה" – "ויאמר אלוקים", מה שאומר, שהחיות המלובשת בהם, היא בדוגמת ההבל נטול החיות היוצא יחד אם המילים, הבל שמבטא המשכה חיצונית בלבד.

"אתם קרויים אדם"

מכל האמור יוצא לנו הבדל תהומי בין האדם לבין שאר הנבראים, היחס בין הבורא לבין שאר הנבראים הוא בריחוק עצום ביותר. הבורא הינו מציאות מרוממת ונשגבה ואילו שאר הנבראים הינם בריות מוגבלות ושפלות ביחס אליו. הקשר שקיים ביניהם לבין הבורא היא אותה חיות מצומצמת שהתלבשה בהם יחד עם הדיבור שברא אותם.

יוצא מן הכלל הוא האדם, שבקרבו נמצאת חיותו העצמית של הבורא. מציאותו של האדם חיה וקיימת על אותה "נשמת חיים" שהבורא נפח בקרבו, נשמה שבאה מפנימיותו של הבורא עצמו.

מן ההכרח להדגיש כאן, שחז"ל הודיעו לנו שכאשר התורה כותבת את המילה "האדם" הכוונה היא דווקא על עם ישראל: "אתם קרויים אדם ואין אומות העולם קרויים אדם". משמעות הדבר בענייננו היא, שדווקא עם ישראל הם אלה שנושאים בתוכם את אותה נשמת חיים עצמותית הבאה מפנימיותו של הבורא, ואילו שאר האומות חיים על החיות החיצונית המחיה את שאר הנבראים שבעולם.

"בנים אתם"

הדברים הללו מקבלים הדגשה כפולה כאשר התורה מכנה את היהודים בשם 'בנים': "בנים אתם לה' אלוקיכם". התואר הזה מעצים פי כמה את מהותם הנפלאה של בני ישראל:

התורה רואה את תהליך ההולדה כעל דבר המתחיל בעצמיותו של האב. אותה נקודה שמתפתחת במשך תשעה חדשים לוולד שלם, מגיעה בראשיתה מעצמותו של האב, מהנקודה הכי עמוקה בנפשו. משם נובע הגרעין.

ממילא מובן שכאשר האדם מתקשר עם בנו ומתייחס אליו, הוא אינו רואה בו (רק) מציאות 'נוספת' המנותקת ממנו, אלא הוא רואה את בנו כמו חלק ממשי ממנו עצמו. אותה נשמה, שנמצאת במקום אחר.

כאשר משווים את המשל לנמשל, אנחנו עומדים נפעמים מול מעלתם הנפלאה של בני ישראל. מציאות שמהווה את מציאותו של הבורא כפי שהוא מתגלה בעולם. ובמילם אחרות: בכל יהודי, יהיה אשר יהיה, מלובשת עצמותו של הבורא עצמו, ממש כפי שאצל הבן מלובשת עצמותו של האב.

דבר זה משפיע גם על היחס של הבורא לבניו כאשר הם אינם מתנהגים באופן הרצוי, וכמו שמובא הביטוי: "בין כך ובין כך בני הם ולהחליפם באומה אחרת איני יכול", כלומר שהקשר של הבורא עם בני ישראל, הוא קשר עצמותי, הבורא מתייחס לעם ישראל כעל חלק ממנו עצמו, וממילא מובן שקשר כזה נשאר נצחי גם כאשר הם חוטאים, והוא זה שנותן להם את הכח לשוב חזרה ולגלות מחדש את השייכות…

 

(על פי פרק ב בתניא,

מעובד משיעוריו של הרב יצחק ערד.

כתיבה ועריכה: ר' נחמיה גרייזמן)

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן