ההנהגה על פי הספירות - דעת - לימודי יהדות באור החסידות

ההנהגה על פי הספירות

הסתכלות זו (כפי שהתבאר בפרק הקודם), שבעצם כל הרע המתחולל פה בגלוי בתוך המציאות אין לו שום אחיזה במציאות ובאמת הוא רק דמיון בעלמא ואילו הטוב הטהור והמוחלט שכל כך נסתר ונעלם מעיננו, הוא הוא המציאות האמיתית,

ההנהגה על פי הספירות

הסתכלות זו (כפי שהתבאר בפרק הקודם), שבעצם כל הרע המתחולל פה בגלוי בתוך המציאות אין לו שום אחיזה במציאות ובאמת הוא רק דמיון בעלמא ואילו הטוב הטהור והמוחלט שכל כך נסתר ונעלם מעיננו, הוא הוא המציאות האמיתית,
content_img1692

על פי שיעוריו של הרב יצחק ערד

סוד השפעת המחשבה – פרק שני

 

דרכי ההנהגה

הסתכלות זו (כפי שהתבאר בפרק הקודם), שבעצם כל הרע המתחולל פה בגלוי בתוך המציאות אין לו שום אחיזה במציאות ובאמת הוא רק דמיון בעלמא ואילו הטוב הטהור והמוחלט שכל כך נסתר ונעלם מעיננו, הוא הוא המציאות האמיתית, היא הסתכלות שדורשת הסבר מעמיק. כי הרי לכאורה הסתכלות זו לא רק שאינה תואמת את המציאות הנראית בפועל, אלא אף שוללת וסותרת אותה לחלוטין. נראה שהמציאות כפי שהיא, לא רק ששונה מאותה מציאות בה יש טוב טהור ומוחלט, אלא אף הפוכה ממנה לגמרי – את הטוב כמעט ואין רואים ואילו הרע בולט בו בצורה ניכרת. הרי אנו שומעים השקם והערב על הבעיות והצרות הפוקדות את העולם (שלנו הפרטי ואת של העולם בכלל), אנחנו שומעים וצופים בחדשות בכל יום, ובכל יום מחדש אנו מגלים שעוד ועוד רע מתחולל במציאות, ואילו על הטוב כמעט ולא שומעים.

ולכן, כדי להבין קצת יותר את העניין וכן את מה שהוסבר שהחוויה האישית שלי ואופן התפיסה שלי את המציאות, יכולה להשפיע ולפעול על מה שקורה בחיי, בכדי להבין כל זאת יש להקדים ולבאר בקיצור את מבנה עשר הספירות כפי שהוא מוסבר בתורת החסידות והקבלה.

עשר הספירות הן בעצם עשרת הכוחות בהן הבורא בחר לברוא ולהנהיג את העולם. אלו דרכי ההשגחה וההנהגה האלוקית את המציאות. ואלו הן (בסדר יורד מלמעלה למטה): חכמה, בינה, דעת. חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד. מלכות.

מובא בזוהר הקדוש, שהאדם הוא עולם קטן ואילו העולם הוא אדם גדול. משמעות אמרה זו היא שכל הכוחות הפועלים בעולם פועלים גם בתוך האדם עצמו. האדם כידוע נברא בצלם אלוקים וישנה הקבלה נפשית (ואף גופנית) בין האדם כפי שהוא נברא לבין העולם. כמו שהעולם נברא ומונהג באמצעות עשר הספירות, כך גם האדם נברא ומונהג באמצעות עשר הספירות הכלולות ומשתקפות הן בגופו והן בנפשו.

ולכן, מכיוון שמבנה נפשי הפרטי הוא מעין השתקפות מקבילה של מבנה העולם בכלל, כפי שהבורא בחר לברוא אותו ועד להשתקפות הבורא עצמו, יכולים אנחנו להבין את המתחולל בעולם ואף את המתחולל בבורא כביכול, דרך התבוננות בנפש האדם. כמו שכתוב, מבשרי אחזה אלוקה – כלומר, שמבשרי, היינו מנפשי הבאה לידי ביטוי דרך בשרי (גופי), אוכל להבין את התהליכים האלוקיים המהווים ומנהיגים את העולם בכלל, את עולמי הפרטי ואת עצמי, כי נפשי שלי נבראה בהתאם למה שלמעלה. וכן הוא גם הפוך, שבאמצעות הבנת התהליכים האלוקיים המתחוללים למעלה, נוכל להבין את התהליכים הפנימיים המתחוללים למטה בתוכנו.

 

שלוש הספירות העליונות – המוחין

שלוש הספירות העליונות הן חכמה בינה ודעת (חב"ד). בכללות כל מערכת הספירות עומדות בשלושה קוים – ימין, שמאל ואמצע. כל ספירה מתאימה לאיבר או חלק בגוף וכמו שבגוף יש את החלק הימני שבו, את החלק השמאלי שבו ואת אמצע הגוף עצמו כך גם במבנה הספירות. שלוש הספירות העליונות מבטאות את השכל כביכול של הבורא ובאדם הן מתלבשות במוח האדם שמהווה את הכלי המסוגל להכיל את אור השכל. המח כידוע מחולק לשלושה חלקים עיקריים – האונה הימנית, האונה השמאלית וגזע המח. אור החכמה מתלבש באונה הימנית שנקראת גם מח ימין, אור הבינה מתלבש באונה השמאלית שנקראת גם מח שמאל ואילו הדעת מתלבשת בגזע המח.

כמו כל פעולת עשייה של האדם, כך גם בריאת העולם ראשיתה בתכנית. החכמה והבינה הן בעצם התכנית האלוקית לכל מה שקורה בעולם. זהו הסדר הפנימי של המציאות ושל כל מה שמתחולל בה. בניגוד לתפיסה החושית הפשוטה, בה נראה כביכול שהמאורעות הם אקראיים וחסרי כל משמעות, האמת היא שאין הדבר כך. האמת היא שהקב"ה מנהיג את עולמו בהשגחה פרטית מופלאה ובלתי נתפסת – הכל מכוון ושום דבר אינו אקראי חס וחלילה – כל המתחולל בעולם הוא על פי אותה תכנית אלוקית שהיא בעצם החכמה והבינה. ההשגחה הפרטית, כשמה כן היא, היא על כל פרט ופרט במציאות, החל מהאירועים המסעירים, הבולטים והמשפיעים בגלוי על כל יתר המאורעות וכלה בגילגולו של עלה נידף ברוח בקצה מרוחק כזה או אחר של העולם.

כאמור, החב"ד הוא השכל האלוקי שמבטא את תכנית הבריאה, וכמו כל תכנית ראשיתה ברעיון. ספירת החכמה היא נקודת הרעיון. כלומר, תמציתה ומהותה העמוק של התכנית אשר כוללת בתוכה כבר את כל הפרטים אך בהעלם. כמו טיפת האב, כך החכמה נותנת את נקודת הרעיון אשר עתידה להתפתח ולהבנות למבנה מציאותי שלם. מי שמפתחת ובונה את נקודת הרעיון והופכת אותו למבנה שלם, לתכנית מפורטת היטב על כל שלביה, היא ספירת הבינה שכמו האם לוקחת את טיפת האב ומפתחת ובונה ממנה מבנה שלם של אדם. זהו הכח אשר בונה ומפתח את נקודת הרעיון ויוצר ממנה תכנית מפורטת אותה ניתן אח"כ לממש ולהפוך למציאות.

ולסיכום, החכמה והבינה הם שני התהליכים השכליים בנפש וכך גם בבריאה – הרעיון ופיתוחו.

לספירת הדעת תפקיד ייחודי ועיקרי במבנה הנפש אותו נבאר בע"ה בהמשך, ובכללות נאמר שהדעת היא זאת שמחברת בין המוחין למידות. כלומר, כל תחושה רגשית היא תולדה של השכל אך כדי שהמידה הרגשית תתגלה בלב עליה לעבור קודם כל בספירת הדעת. בגוף האדם הדעת מתלבשת כאמור בגזע המח שמהווה את המקור לכל מערכת העצבים הנמשכים דרכו לחוט השידרה ומשם לכל הגוף כולו. מובן אם כך שכמו שהגוף לא יכול לתפקד כלל ללא מערכת עצבים תקינה ואם חס וחלילה יש נתק בחוט השידרה או חמור מכך בגזע המח עצמו הגוף הופך להיות משותק, כך גם לא ניתן לתפקד מבחינה נפשית ורוחנית, וישנו מעין שיתוק תפקודי כאשר ישנה פגיעה בדעת האדם וכמו שיתבאר בהמשך.

 

שבע הספירות התחתונות – המידות

כאשר קיימת כבר תכנית, יש לעבור באופן טבעי לשלב הביצוע. שבע הספירות התחתונות הן דרכי היישום כביכול של הבורא את הבריאה. זוהי ההנהגה הגלויה בה מנהיג הקב"ה את העולם. בנפש האדם מבטאות המידות את עולמו הרגשי אשר מביאות אותו לידי מימוש ופעולה בתוך המציאות. המערכת הרגשית של האדם היא זאת שמניעה אותו בגלוי בתוך המציאות וכמו שניתן לראות במוחש שכאשר אני אוהב דבר מסויים, אותה תחושה של אהבה לדבר מניעה אותי לפעול כדי להשיגו ואילו כאשר אני פוחד או ירא מאיזה דבר, אני נמנע ומתרחק ממנו. אין עשייה גשמית בעולם באה לידי מימוש ללא שעוברת ראשית דרך עולם הרגש של האדם. הרגש הוא עולם גלוי ומוחשי ולכן הוא זה שמניע אותי לפעול. כך גם על דרך משל עוברת ההנהגה בפועל של הקב"ה, כלומר מימוש התכנית האלוקית על כל פרטיה, דרך המידות האלוקיות.

העולם נברא כידוע בשבעה ימים כנגד שבע המידות – כל יום כנגד מידה מקבילה. היום הראשון כנגד ספירת החסד, היום השני כנגד ספירת הגבורה וכן הלאה עד לשבת המלכה שהיא כנגד ספירת המלכות. עובדה זאת, שהעולם נברא בשבעה ימים, יכולה להסביר לנו מדוע העולם בו אנו חיים, נראה כאילו הוא צירוף אקראי של פרטים ללא כל סיבה הגיונית נראית לעין. העולם נתפס בראיה שטחית כאקראי וכאילו הדברים קורים בו מאליהם ללא תכנון, ללא יעד וללא מטרה. הרבה פעמים בחייו, יכול האדם למצוא עצמו אומר "וואו! איזה צירוף מקרים מדהים" או "איזה מזל" וכדומה, כאשר הוא נתקל במאורע שנראה כאילו מתוכנן משמים. תחושת הפליאה שמלווה את האדם כאשר הוא חווה חוויה יוצאת מגדר הרגיל, כלומר, כאשר הוא רואה בעיניו הגשמיות יד מכוונת במציאות, נובעת משבירת ההכרה הטבעית, שהעולם פועל באקראיות ללא סדר וללא תכנון. לפתע נחשף האדם למימד אחר שבו יש סדר ויש תכנון וכל הפרטים ופרטי הפרטים מתואמים ומכוונים, וזה גורם לו לחוות תחושה של פליאה והשתוממות.

הסיבה לאותה תחושה טבעית שהעולם נחווה כחסר סדר וכאקראי, היא העובדה שנברא בשבעה ימים כנגד שבע המידות. בגלל שהעולם נברא בפועל בשבעה ימים, כל יום כנגד מידה רגשית אחרת, מרגיש העולם כאילו הדברים קורים מאליהם. כמו הרגש שמופיע פתאום ללא תכנון כך גם המאורעות מופיעים בחיינו ללא תכנון לכאורה. כמובן שאין הדבר כך, וכאשר אדם חווה את אותו "צירוף מקרים" פלאי, עליו לדעת שמה שקרה, זה שנחשף לרובד היותר עמוק בהנהגת הבריאה, כלומר, להנהגה המתוכננת של הבורא שעומדת מעל להנהגה בפועל.

בעולם המידות כמו במוחין יש בכללות שני צדדים – חסד בימין (כנגד יד ימין) וגבורה בשמאל (כנגד יד שמאל). בהמשך המבנה נמצאות מידת התפארת שנמצאת בקו האמצעי (כנגד מרכז הגוף), אשר מבטאת את החיבור וההתכללות של מידת החסד והגבורה, ובהמשך נמצאות שלוש המידות שמבטאות את הורדת הכוחות הרגשיים למעשה בפועל שהן נצח הוד ויסוד, הנצח נמצאת מתחת לספירת החסד בקו ימין (כנגד רגל ימין), ההוד מתחת לספירת הגבורה בקו שמאל (כנגד רגל שמאל) והיסוד מתחת לספירת התפארת בקו האמצעי (כנגד אבר הברית) והספירה האחרונה היא ספירת המלכות המבטאת את המעשה בפועל ממש שנמצאת גם היא בקו האמצעי מתחת לספירת היסוד (כנגד התממשות הפעולה בעולם).

כמובן שלכל מידה תפקיד חשוב בתהליך הנפשי וכן בתהליך האלוקי בבריאת העולם וכמובן שכדי להבין את מהותה ותפקידה של כל מידה יש לבאר זאת באריכות, אך כאן נתמקד ונסביר בקצרה את מהותן של שתי המידות הראשונות שהן הראשית והמקור לכל שאר המידות – החסד והגבורה.

מידת החסד בעולם היא ביטוי של האהבה והטוב של הבורא ואילו מידת הגבורה היא ביטוי של בלימת ההשפעה, עצירת השפע והטוב שלו. כשטוב בעולם, פירוש הדבר שחסד הבורא מתגלה, ואילו כאשר מופיעה טרגדיה בעולם, צרה או כל בעיה מאיימת אחרת בכל תחום שהוא, מהות הבעיה היא שמידת הדין פועלת בגלוי.

כל אדם יודע שלפעמים מאיר לו העולם פנים, הכל "זורם" ודברים טובים קורים לו, ואילו לפעמים נראה לו העולם כחשוך, הכל "תקוע" והעולם נראה כמאיים ומנגד. שתי תחושות מנוגדות אלו, הם בעצם תוצאה של שתי הדרכים של הבורא ביישום המציאות. הבורא בחר לנהל את עולמו בשתי צורות הנהגה אלו – חסד ודין. וכמובן, שכמו שלמידת חסדו של הבורא ישנה סיבה ותכלית, כך גם כל הבעיות המופיעות בעולם אינן סתמיות. הכל קורה על פי התכנון האלוקי, וכך הוא הדבר גם כאשר מופיעה בעיה. הבעיה היא בעצם התעוררות מידת הדין הנובעת מסיבה כזאת או אחרת, אך שורש כל הבעיות, שורשה של מידת הדין הוא בצמצום הראשון.

 

הצמצום הראשון

 

הבורא הוא תכלית הטוב והעונג, הוא אינסופי ובלתי מוגבל. לכן ממילא, כאשר מגלה את עצמו ואת טובו האינסופי, אין כל מקום לנבראים בעלי גבול. הוא ממלא את כל החלל ואין שום מקום פנוי ממנו. לכן, כאשר עלה ברצונו לברוא את העולם המוגבל והסופי, היה עליו לצמצם את עצמו כביכול כדי לתת מקום ומציאות לנבראים המוגבלים. בתוך אותו חלל פנוי ברא הקב"ה את עולמו המוגבל ואת כל הנבראים המוגבלים ובכך אפשר להם להגשים ולממש את עצמם בצורה עצמאית. יצירת חלל זה, אותו צמצום עצום ונפלא של האור אין סוף נקרא הצמצום הראשון. אותו צמצום הוא הוא המקור והשרש לכל הבעיות, הקשיים והתמודדויות שיש בעולם. כפי שהצמצום הראשון הוא בעצם סילוק ומניעת אורו האינסופי של הבורא כך גם כל בעיה היא בעצם מניעת שפע ואור או חיסרון כלשהו במציאות. החוסר יכול להיות גשמי ויכול להיות רוחני – אדם חסר לו פרנסה או בריאות חס ושלום או שיש לו חסכים נפשיים כאלה או אחרים, תחושה של חוסר מימוש עצמי וכו', כל חיסרון כזה הוא כמו חלל פרטי, מעין בור שנפער בתוך מציאות האדם ששורשו הוא אותו צמצום ראשון. אך למרות שהצמצום הוא בצורה פשוטה לא טוב, ואנחנו בצורה טבעית רוצים להיות מלאים ולא ריקים, "עשירים" ולא "עניים", מובן בפשטות שלאותו צמצום וחלל ישנה סיבה, והיא בראש ובראשונה לטובת הנברא. וענין זה מובן בפשטות שהרי אם לא היה צמצום לא היה גם עולם. הצמצום הראשון, שהוא כאמור הביטוי הראשון של מידת הדין, למרות היותו דין – היינו סילוק האור והחיות האלוקית – הוא בעצם זה שנותן את המקום למציאותנו. ואם כך הצמצום עצמו, הדין עצמו, הוא בעצם חסד. הרי ללא הצמצום – ללא הדין, לא היינו קיימים. ואם כך הוא לגבי הצמצום הראשון, חייבים לומר שכך הוא כמובן גם לגבי כל יתר הצמצומים. כלומר, כל הבעיות, הקשיים, המניעות ובכלל כל הרע המופיע בעולם, שהם סוג של צמצום – סילוק ומניעה של טוב גלוי – בעומק ובפנימיות הם לטובתו של הנברא.

במילים אחרות, כדי להוביל את העולם למקום בו הוא צריך להיות, כדי שיוכל הנברא להגיע למימוש חייו בצורה הכי שלמה הוא צריך גם דין וניתן אף לומר שהוא צריך דווקא דין. כמובן שבתהליך המימוש הוא צריך גם חסדים, אבל הכח היותר דומיננטי בעולם שמביא אותו לידי מימוש זה הדין. חכמים אמרו על סמך הפסוק "בראשית ברא אלוקים את השמים והארץ" – "רצה הבורא לברוא את העולם במידת הדין – ראה שאין העולם מתקיים, שיתף בהם את מידת הרחמים", זאת אומרת שבאמת רצה הקב"ה לברוא את העולם רק בדין, כלומר שיש תועלת גדולה בדין והיא – שהקושי של המציאות – הדין – מאפשר לאדם להגיע למימושו האמיתי, למיצוי האמיתי שלו, לגילוי עצמי שלם בכוחות עצמו. יש משהו מאוד חזק בהעלם (דין) שבכוחו ניתן למצות ולבנות בכח עצמך. כמו שאמרנו, במציאות פועלות גם מידת החסד וגם מידת הדין, אבל יש משהו מאוד בסיסי בדין שמביא לגילוי הפנים של המציאות. דווקא בתקופה שנקראת גלות – בתקופה בה האמת האלוקית הפנימית נמצאת בהעלם ובפרט בדורנו זה, הדור האחרון לגלות ודור הראשון לגאולה, בה החושך כפול ומכופל – זקוקים מאוד דווקא למידת הדין.

 

הכתר

בסקירה הקצרה של מבנה עשר הספירות, ראינו שישנה תכנית לעולם, שהיא החכמה והבינה. כלומר, שלכל דבר יש משמעות ולכל פרט בבריאה יש תפקיד . ויש גם את דרכי היישום של התכנית, שהן שבע המידות שבכללות מתחלקות לשני קוים – קו החסד מימין וקו הגבורה משמאל. עוד ראינו, שלמרות שהחכמה היא תכנית שרובה חסד, עצם העובדה שקיימת תכנית, כבר מחייבת שיהיה דין. אבל ישנה ספירה שהיא הסוד האמיתי של המציאות וזוהי ספירת הכתר.

ספירת הכתר שעומדת מעל מבנה עשר הספירות, כמו כתר העומד מעל ראשו של המלך, זהו הרצון הפנימי שמניע את הכל, זה הרצון של הבורא שעוד קודם לתכנית וליישום (לחב"ד ולמידות). אותו רצון אשר הוא הסיבה שקדמה לכל הסיבות, והוא הרצון אשר מניע את כל המתחולל בעולמות העליונים הנסתרים ובעולמנו זה התחתון והגלוי, הוא רצון שיהיה בעולם רק טוב.

אותו רצון נקרא בלשון הזהר הקדוש – "עתיקא" ועליו הוא אומר "לית שמאלא בהאי עתיקא – כולהו ימין", כלומר שבאותו הכתר אין שמאל – הכל ימין.

כמו שראינו, בחר הבורא בשתי דרכי יישום שונות המובילות שתיהן לאותו היעד, מידת החסד בקו ימין ומידת הגבורה והדין בצד שמאל. מגלה לנו הזהר, שבספירת הכתר, בניגוד לכל שאר הספירות, בה אין שמאל, אין דין – שם הכל ימין – חסד וטוב טהור ומוחלט. כלומר, שמה שמניע את כל המציאות על כל פרטיה, הרצון הפנימי שמניע את הכל, גם את התכנית וגם את דרכי היישום, זה בעצם חסד ללא דין כלל. זהו רצון שיהיה טוב שלם וגלוי בתוך המציאות.

בחכמה ובבינה, בתכנית הבריאה, יש רצון להשתמש בדין, ובמידות – בדרכי היישום – יש כבר דין בפועל. אבל הסיבה הפנימית והעמוקה שמניעה את הכל, זה רצון לחסד ללא שום דין – חסד גלוי בלבד. משמעותו של רעיון זה, אותו ניתן למצוא בהרבה ספרים קדושים, הוא שאין רע יורד מלמעלה. כלומר, מלמעלה יורד אך ורק טוב. הבורא כולו טוב ואהבה, ורצונו הכמוס והעמוק ביותר, הוא להיטיב עם הבריאה בכלל ועם כל פרט ופרט בבריאה, טוב אינסופי ובלתי מוגבל. זהו רצונו האמיתי. ואם כך מובן שכל דין שקיים במציאות, למרות שבדרכי היישום הוא הכרחי, באמת הוא רק מפריע לכוונה הפנימית. הבורא אמנם בחר להשתמש בו בגלוי, למרות שהוא הפוך בתכלית מהכוונה הפנימית בבריאה, והסיבה לכך היא, שהדין, הקושי והבעיה, הם באמת לאמיתו לטובת הנברא.

למה הדבר דומה? זה כמו אבא ואמא שאוהבים את בנם אהבה מושלמת, ומובן מאליו שעומק הרצון של ההורים הוא שיהיה לו רק טוב. אבל לפעמים, בשביל תועלת הילד, נאלץ ההורה לתת לילדו מכה קטנה. ומכיוון שאינו מסוגל הילד לתפוס את כוונתו הפנימית של אביו, שבעצם אותה מכה היא לטובתו ושהיא נובעת מאהבתו העצומה של אביו כלפיו, אז הוא מתחיל לבכות.

אם הוא היה מכיר בכך שאותה מכה נועדה למנוע ממנו להזיק לעצמו חס וחלילה, או כדי ללמד אותו להבדיל בין טוב לרע, אם היה מבין שבאמת המכה היא לטובתו, לא רק שלא היה בוכה, אלא היה אף שמח על המכה, ועל אהבתו הגדולה של אביו כלפיו. ואז ממילא, כתגובה לאהבתו של אביו כלפיו, היתה מתעוררת גם אצלו אהבה גדולה כלפי אביו, והיה עושה מעשה על מנת לתקן את דרכיו ולהתקרב אל אביו בעשיית רצונו. אך מכיוון שקטן הוא, ואין הוא מצליח להבין זאת, אלא החוויה הפשוטה שחווה באותו הרגע, היא חוויה של כאב על המכה, אז הוא בוכה.

אבל באמת כאשר בוכה הילד, בוכה גם ההורה יחד איתו, כי באמת הוא כל כולו רוצה שיהיה לילדו טוב. למרות שהוא נאלץ להשתמש בקושי ובבעיה, לא זה הוא עומק רצונו.

וכך היא ההנהגה של הכתר. הבורא נאלץ כביכול להשתמש בדין, אבל פנימיות רצונו היא רק להטיב את טובו הבלתי מוגבל.

הכרת מבנה זה של עשר הספירות ובעיקר הכרת ספירת הכתר והבנת משמעותה הפנימית, מאפשרות לנו לקבל תמונה שלימה יותר של המציאות, להתעלות מעל התודעה ה"קטנה" של נברא מוגבל ולהגיע לתודעה "גדולה" יותר, בריאה יותר, מפותחת יותר וכאמור, אף "רציונאלית" יותר של המציאות. וממילא, כאשר נפנים את אותה מציאות עמוקה, נוכל גם להמתיק את הדינים, להמתיק את הבעיות, ולחולל מהפכה אמיתית בחיינו, כאשר בכוחות עצמנו ממש נגלה את רצונו העמוק של הבורא להשפיע לנו רק טוב וחסד בגלוי, ננהג בהתאם כמובן ונהפוך את חיינו לתענוג מתמשך.

לאור המבואר בחסידות והנלמד בשיעוריו של הרב ערד, נכתב ועובד על ידי ליאור דבורצקי
הפרק הבא: מידה כנגד מידה

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב google
Google+
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב pinterest
Pinterest

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן