ב”ה

דרכו של הבינוני – פרק 15

הארוחה של הנשמה

 

תקציר: בשיעור הקודם למדנו על מהותה הנפלאה של התורה, בהיותה התגלות החכמה האינסופית של הבורא עצמו.

 

המאכל והחכמה

“לעשות רצונך אלקי חפצתי, ותורתך בתוך מעיי”, כך מתאר נעים זמירות ישראל את הדביקות והחיבור של היהודי בדרך התורה: הנני חפץ לעשות את רצונך, ה’, ותורתך שמורה ‘בתוך מעיי’…

הדימוי הזה, בין לימוד התורה לבין מאכל הנכנס אל תוך המעיים, מעורר תמיהה קלה אצל רבים מלומדי התהילים: הלא לימוד התורה מתרחש בפה ובמוח, ולא ‘בתוך מעיי’?!

אמנם, בכתבי החסידות מובא הסבר מאיר ובהיר, המיישב בדרך ברורה את ההקבלה הזו.

ובהקדים:

המטרה החשובה והמרכזית ביותר באכילת מזון, היא כשמו: ‘מזון’, להזין את האדם ולהיקלט בו.

האוכל שנכנס אל הגוף עובר תהליך ארוך של לעיסה, עיכול, פירוק כימי על ידי אנזימים שונים, עד שבסופו של תהליך נספגים בגוף המרכיבים החיוניים של המאכל ומעניקים לו את האנרגיה הנדרשת. ובמילים פשוטות: המאכל שנכנס אל האדם ונספג בו, מתאחד אתו והופך להיות חלק בלתי נפרד ממערכת הדם והאדם.

כאשר נתבונן באופן הלימוד של חכמה והשכלה, נמצא נקודה מאד מקבילה. שכן, כאשר האדם לומד בעיון והעמקה איזושהי ‘חכמה’ מסויימת, השקפת עולם, חוקה משפטית וכד’, והוא מפנים ומזדהה איתה, החכמה מתעכלת ונספגת בשכלו והופכת להיות חלק בלתי נפרד ממנו. כעת, לאחר הלימוד וההפנמה, החכמה הפכה להיות חלק מהמבט וההשקפה האישיים שלו. הוא מסתכל על העולם מהזוית של החכמה.

מובן מאליו, אשר כמו שבאכילה נדרש לאכול במתינות וללעוס היטב את המאכל עד שהוא יהיה כשיר להיקלט במערכת הגוף, כך גם בלימוד, מן ההכרח ללמוד בהתיישבות ובעיון על מנת שהחכמה אכן תיקלט במערכת ותהפוך להיות חלק מחיי האדם.

 

התזונה החכמה

כעת, לאחר הבנת הדימיון שבין אכילה לבין לימוד, נוכל לשוב אל מעלת התורה שהוסברה בפרק הקודם ולהבחין בנקודה עוצמתית:

הלכות התורה הנלמדות על ידי בני ישראל הינן, כאמור, חכמתו ורצונו האינסופיים של הבורא. בשעת לימוד התורה, כאשר היהודי לומד את חכמת התורה ומחדיר אותה אל שכלו, האור האינסופי של הבורא, אותה בחינה אלוקית מופשטת, נקלטת ונספגת בתוך שכלו של היהודי והופכת להיות חלק מנפשו. מהותו של היהודי מתעלה ומתרוממת והופכת להיות יותר קדושה ויותר מרוממת ואינסופית היות שהאור האלוקי האינסופי מלא וספוג בתוך תוכו. “ותורתך, בתוך מעיי”[1]…

מזון יהודי

מן הראוי להוסיף אשר כמו במשל האוכל, בכדי לעכל היטב את המזון צריך שיהיה כלי קיבול מתאים. ולדוגמא, בכדי לעכל פרוסת לחם נדרש גוף של אדם יחסית מבוגר, ואילו גוף של תינוק בן יומו לא יהיה מסוגל לעכל אפילו חתיכה קטנה. כמו כן, בכדי ‘לעכל’ את האור האלוקי שבתורה, צריך דווקא נפש של יהודי, ואילו נפשו של אינו־יהודי אינה כשירה ומזוככת בכדי לקלוט את העוצמה האלוקית השורה בתורה.

וזהו מה שבני ישראל מהללים בכל יום בתפילת הבוקר, “מגיד דבריו ליעקב, חוקיו ומשפטיו לישראל, לא עשה כן לכל גוי .. הללוי-ה”.

(על פי פרק ה בתניא,

מעובד משיעוריו של הרב יצחק ערד.

כתיבה ועריכה: הר’ נחמיה גרייזמן)

 

 

[1] בפרק 13 הוסברה מעלת המצוות, בתור אלה שמסמלות את האור האלוקי המקיף את האדם. מן הראוי לציין שמעלה זו קיימת גם היא בלימוד התורה. שכן כאשר האדם שקוע בלימוד התורה, לפני שהוא תפס והשיג אותה, הוא מלובש וטרוד ‘בתוך’ הלימוד, והחכמה מקיפה ומלבישה אותו.