גדלות - תיאור המצב והדרך ליישומו - דעת - לימודי יהדות באור החסידות

גדלות – תיאור המצב והדרך ליישומו

בסולם ההתפתחות קיימים שלושה מצבים: עיבור יניקה גדלות. בפרק זה - תיאור המצב של 'גדלות' והדרך ליישמו. פרק שלישי בסידרה.
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב print

גדלות – תיאור המצב והדרך ליישומו

גדלות

תיאור המצב והדרך ליישומו

(פרק זה הוא בהמשך לפרקים הקודמים: טיפול במצב של עיבור נפשי, ויניקה – תיאור המצב)

ללא נגיעה אישית

המעבר בסולם ההתפתחות ממצב  ה'יניקה' למצב ה'גדלות' מהווה מהפך בצורת ההסתכלות של האדם על עצמו ועל סביבתו.

במצב העיבור, האדם כלל לא רואה את מה שסביבו רק דרך המשקפיים של עצמו בצורה מעוותת ולא הגיונית. במצב היניקה, חלה התפתחות משמעותית הנותנת לו את הכלים לבחון את מה שסביבו בצורה כוללנית והגיונית יותר, אבל זה עדיין מתוך משקפי ה'אני' של עצמו. ואילו במצב ה'גדלות', המציאות נראית בצורה בהירה וחדה כמעט ללא שום נגיעה אישית.

כך גם בדרך הטיפול, במצב העיבור האדם שקוע בתוך הבעיה ולכן הדרך להתמודד איתה היא על ידי תקיפות והכאה רוחנית. ביניקה יש כבר פתח ליציאה על ידי הזנת אינפורמציה שכלית נכונה המנווטת את תחושותיו (ה'אני') של האדם, וכבר יש סיכוי גדול ("חציו טוב וחציו רע") להתמודדות מאוזנת עם המציאות הבעייתית, ואילו בגדלות יש בהירות שכלית ויציאה מה'אני', והמקום הבעייתי כמעט ולא קיים. למרות שגם בגדלות ישנם שלבים של התפתחות, בכללות זהו מקום של מהפך שכלי הפותר את הבעיה מהשורש.

הכוח העיקרי בנפש הבהמית (הלא מתוקנת) הוא הרגשה עצמית באופן לא נכון. ולכן, כל עוד ישנה איזו שהיא הרגשה עצמית, בין אם היא הרגשה עצמית דמיונית (עיבור) ובין אם היא הרגשה עצמית מציאותית (יניקה), יש נתינת מקום למצבים שאינם מתוקנים. רק במצב של גדלות בו אדם מסוגל לראות באמת את המציאות (בעצמו, או בזולתו) ללא משקפי הנפש הבהמית (ישות), קיימת האפשרות לפתרון שורשי של הבעיות.

וצריך לבאר ולברר, מהי התוספת והחידוש בעבודה הנפשית של מצב הגדלות על מצב היניקה, שהרי גם במצב של יניקה ישנה כבר הבנה שכלית מציאותית והבנה רחבה של המציאות, ומה מתווסף בהסתכלות של 'גדלות'.

ספר סופר וסיפור

על מנת להסביר זאת, נשתמש במשל שמקורו בספר הקבלה הקדום – ספר יצירה, בשלושה ספרים העולם נברא, בספר סופר וסיפור. כלומר, ישנה השוואה בין בריאת העולם על ידי הבורא, לסופר הכותב סיפור בספר.

ממשל זה נוכל להבין וללמוד מהו מצב הגדלות ומהן הדרכים ליישם זאת במציאות.

בכתיבת ספר ישנם שלושה מרכיבים: הסופר, הספר  והסיפור.

הסופר – האדם שכתב את הספר.

הספר – האינפורמציה שכתב הסופר.

הסיפור – המידע שנקלט אצל קורא הספר.

בין כל אחד משלבים אלה יש מעבר של ירידה וצמצום. הסופר לא מוגבל בספר שכתב, לפני שכתב את הספר יכול היה לכתוב עלילה אחרת וספר אחר. מובן אם כן, שהספר מהווה כבר צמצום והמעטה מדרגת הסופר שכתב אותו.

וכך במעבר בין הספר לסיפור, האינפורמציה הכתובה בספר היא מעל האופן שהיא נקלטת אצל קורא הסיפור. מי שקורא את הסיפור קולט אותו באופן סובייקטיבי, בפן מסוים של הבנה וחוויה, קורא אחר יבין ויקלוט אותו באופן אחר, קורא שלישי בקושי יבין את הסיפור וכן הלאה. מובן אם כן, שבספר יש רובד מסוים שמעבר לצורת הקליטה שלו אצל קורא הספר.

משל זה של ספר, סופר וסיפור, הוא משל לרמות שונות של תודעה, שבין אחת לשניה יש מעבר של צמצום והמעטה.

שלוש צורות הסתכלות

כפי שבמשל הספר יש שלוש צורות של הסתכלות ותודעה: איך שהסופר רואה את הדברים, איך שהאינפורמציה כתובה בספר, ואיך שהקורא קולט אותם, כך בנמשל – בריאת העולם על ידי הקדוש ברוך הוא – ישנם שלושה אופנים של הסתכלות ואופן החוויה של המציאות.

בספרי החסידות מבואר, ששלוש צורות אלה מקבליות בשלושה מימדים של תודעה שיש באדם במתבטאות בשלושת הנפשות הקיימות בתוך האדם: הנפש האלוקית, הנפש השכלית, והנפש הבהמית.

הנפש הבהמית חווה את המציאות מתוך מקום של 'ישות' ואגו, וממילא היא נחווית בצורה סובייקטיבית מאד ולפעמים אף מעוותת ובלתי מתוקנת, הנפש השכלית שמהותה היא שכל וחקירה מנסה להסתכל על הדברים בצורה אובייקטיבית ובוחנת, אך כיון שעדיין מדובר על שכל אנושי וטבעי, הדברים נחווים בצורה המצומצמת שלהם ולא כפי שהם לאמיתותם, ואילו הנפש האלוקית שהיא חלק אלוקה ממעל ממש, מסתכלת על הדברים במבט אלוקי, כביכול כפי שהקדוש ברוך הוא מסתכל ורואה את המציאות.

עוד מובא, ששלושה מימדים אלו מקבילים לשלושת הספירות – חכמה, בינה ודעת, שהן שלושת הספירות הראשונות השייכות לרובד השכלי: הסופר כנגד החכמה, הספר כנגד הבינה והסיפור זה כנגד הדעת.

והקשר בניהם (מלמטה למעלה):

'דעת' זה מקום ההתרכזות של ה'אני', כוח הדעת הוא הכוח המפעיל את רגשותיו של האדם, ובלעדי הדעת (כוח ההזדהות וההתקשרות) לא יתעוררו מידותיו של האדם, ולכן הזוהר קורא לכוח הדעת "מפתח דכליל שית" (- מפתח שכולל בתוכו ופותח את ששת המידות הרגשיות שנמצאות באדם). וזו היא דרגת הסיפור, שהאדם קורא וחווה את המציאות  לפי המקום שה'אני' בו הוא נמצא.

'בינה' היא הכוח השכלי המרכזי הבוחן ובודק את הדברים ומנתח אותם לכל הכיוונים, לא מתוך ראיה של מה שמעבר, אלא מתוך בחינה אובייקטיבית של המציאות כפי שהיא נראית ברובד הגלוי שלה, וזו היא דרגת הספר – האינפורמציה כפי שנכתבה ונמדדה בספר.

'חכמה' היא נקודת הרעיון כפי שהתגלתה מלמעלה, הרעיון בטהרתו לפני הורדתו והפשטתו. ומבואר, שכוח החכמה מתגלה רק כאשר האדם נמצא בפתיחות מחשבתית לקבל גם מה שמעבר אליו ('ביטול') וכפי שמרומז במילה חכמה "כח מה" – כוח שעדיין לא ידוע מה הוא כיון שמגיע ממקום שמעבר לתודעה הגלויה הרגילה. וזו היא דרגת הסופר – הדברים כפי שהם אצלו, לפני שירדו אל הרובד הנמוך יותר של הספר הכתוב והמדוד.

גדלות – מהפך בהסתכלות

שלושת מצבים אלו מקבילים לשלושת המצבים בהם אנו עוסקים – עיבור, יניקה וגדלות.

מצב העיבור, הוא כאדם הקורא ספר ומתרשם ממנו, אך מסיק ממנו מסקנות אחרות ואף הפוכות מכוונת הסופר. יש לו בעיה קשה של הבנת הנקרא, הוא קורא א' ומגיע למסקנה שזה ב'. הוא מתייחס לדברים רק מתוך המשקפיים (המעוותות) של עצמו וכלל לא מנסה לראות את הדברים כמו שהם. לאדם כזה לא יעזרו הסברים, וכפי שהוסבר לעיל באריכות, שהוא צריך שיעמידו אותו על מקומו בתקיפות ויגידו לו בצורה ברורה: אתה פשוט לא מבין כלום.

במצב היניקה כבר יש התקדמות משמעותית, במצב זה הקורא מנסה לקרוא ולהבין את הסיפור כשלעצמו. אבל כיון שהוא עוד לא הגיע להתפתחות התודעתית השלימה, אין לו יכולת להבין את המסר בצורה השלימה שלו, אלא בצורה חלקית ומוגבלת. אלא שכיון שיש לו נכונות להתייחס לדברים בצורה אובייקטיבית, היחס אליו צריך להיות לא של סמכותיות ותקיפות, אלא להסביר לו בשפה שלו ומתוך שותפות והזדהות.

ברובד הגדלות יש מאמץ גדול להבין את הספר כמו שהוא לאמתותו. לחקור, להתבונן ולהבין לא רק מה הוא מבין בספר, אלא מה הסופר התכוון בכתיבת הספר. וזה כבר מעבר לרובד אחר לגמרי, של יציאה מוחלטת מהאני והתרכזות רק בכוונה הפנימית והאמת של אותם דברים.

החלפת המושגים

כיון שמצב הגדלות מהוה מהפך בראיית המציאות מול מצב היניקה, גם דרך ההשפעה במצב של גדלות שונה במהותו מהשפעה במצב של יניקה.

אחד מהעקרונות הבסיסיים בטיפול ברובד היניקה (כפי שהוסבר בפרק הקודם) הוא, שהדו שיח צריך להיות בשפה ובמושגים של המטופל, המטפל צריך לצעוד עם המטופל יחד ולהוביל אותו בעדינות אל פיתוח התודעה וההסתכלות הנכונה.

[גישה זו באה לידי ביטוי במיוחד בשיטת הטיפול הנקראת 'אימון' ( – קאוצינג'), בה יש דגש גדול מאוד להימנע מלתת עצות למטופל, ולא לשדר בשום אופן כאילו המטפל נמצא מעליו. המטפל בשיטה זו הוא כמין חבר המאמן את חברו וביחד הם בודקים את נקודות התורפה והדרך ליישבן.

בכללות יש לומר, ששיטה זו יכולה להיות נכונה רק במצב של יניקה, ולא במצב של עיבור שם נדרשת סמכותיות ותקיפות, ומהצד השני, גם לא במצב של גדלות שם סוג ההשפעה הוא שונה לחלוטין].

הובלה למצב של גדלות לא יכולה לבוא מתוך שימוש במושגים הרגילים ובשפת המטופל, כיון שכל מטרת הגדלות היא כאמור מהפך ושינוי מוחלט בהסתכלות על המציאות, ולכן גם הדרך צריכה להיות על ידי החלפת המושגים ומעבר לרובד תודעה אחר לחלוטין.

דוגמא לזה אנו מוצאים בסיפור הגמרא: ר' זירא עלה מבבל לארץ ישראל, וצם מאה תעניות (או לגרסא אחרת: ארבעים תעניות) כדי לשכוח מה שלמד בבבל וללמוד את תורת ארץ ישראל.מדוע היה צריך לשכוח את מה שלמד בעבר? מדוע זה יעזור לו להבין את החומר החדש אותו הוא רוצה ללמוד? מבואר  על זה בחסידות, שהמעבר בין תורת בבל לתורת ארץ ישראל, אינו מעבר מדרגת לימוד אחת לדרגת לימוד שניה שיש להם נקודת דמיון והשוואה, אלא מעבר לרובד אחר לחלוטין שכלל לא בערך לרמת הלימוד הקודמת, ולכן, כל זיכרון מסגנון הלימוד הקודם רק יפריע לו ויבלבל אותו מללמוד ולקלוט כראוי את תורת ארץ ישראל.

דוגמא נוספת אנו מוצאים בתיאור המופיע בדברי חכמינו, שכאשר הנשמה עוזבת את העולם הזה וצריכה לעלות לגן עדן, היא צריכה לטבול בנהר דינור (אש) כדי לשכוח את כל מה שחוותה וראתה בעולם הזה. והסיבה לזה, שהמעבר לעולם אחר רוחני ונעלה לאין ערוך הוא מעבר ודילוג מתודעה אחת לתודעה שונה לחלוטין, ולכן, כל זיכרון מהעולם הקודם יפריע לנשמה לחוות את החוויות החדשות בעולם הרוחני, והדרך היחידה שלה לחוות את גן עדן זה רק על ידי שכחה מוחלטת של כל הזיכרונות מהעולם הזה.

כך הדבר גם במעבר מרובד היניקה לדרגת הגדלות. לא ניתן לעבור לרובד הגדלות בשימוש במושגי היניקה, כיוון שברובד היניקה ה'אני' עדיין מורגש, וכל שיתוף פעולה עם אותו רובד מהווה בעצם הגדלת והעצמת ה'אני' במידה כזו או אחרת, כדי לעבור לרובד הגדלות יש צורך בהחלפה מוחלטת של המושגים שעבדנו איתם והורגלנו אליהם בשלב היהיקה.

והנה, במבט ראשון נראה, שכדי להגיע למודעות כזו צריך האדם להסכים לויתור גדול מאוד של המשמעות האישית והייחודית שלו כאדם, שהרי אם אדם יהיה כנה עם עצמו, הוא יגלה שכל ההסתכלות שלו אל המציאות היא מתוך משקפיים מסוימות, וכמו שלא נראה ששייך לקרוא ספר רק מתוך העיניים של הסופר ומבלי להכניס את זהות הקורא ומחשבותיו בספר, כך לכאורה לא ניתן לחוות מצב נתון ללא תחושות נלוות.

זוהי הסיבה לכך שבדרך כלל נשארים אנשים ברובד היניקה. כיון שזה הרובד שהכי נוח לאדם לחוות אותו ולשהות בו. להיות כל הזמן במצב של עיבור זה לא נעים, כיון שברובד העיבור האדם חוטף כל הזמן מכות מהמציאות, המציאות כאילו הודפת אותו, שהרי מצב של עיבור הוא מצב אגואיסטי, לא הגיוני שלא מתיישב עם המציאות. מאידך, בשביל להתרומם עד לרובד של גדלות, נדרש לכאורה ויתור עצום על כל המציאות האינדיבידואלית. רק ביניקה יש סוג של הרפיה ונוחות, כיון שבד בבד עם השימוש במבט הגיוני ומתחשב עם המציאות, יש התאמה שלה עם האישיות הטבעית האנוכית, ולכן נשארים רוב בני האדם ברובד היניקה.

אלא שעל פי המבואר בחסידות, ללא מצב של התפתחות אמיתית של גדלות ויכולת לראות את המציאות בצורה השלימה והטהורה שלה, הבעיות והתמודדויות לא יפתרו מהשורש. כל עוד האדם לא שוכח לגמרי את ה'אני' שלו, הוא לא יגיע לשלמות התהליך ולה'המתקה' מוחלטת של המציאות על כל מרכביה הבעייתיים.

במצב של גדלות נפתרות הבעיות בדרך ממילא, כיון שהמושג 'בעיה' הוא בעצם הרגשה של ה'אני' בצורה מסוימת, וכשיש יציאה מוחלטת של ה'אני' והסתכלות על המציאות מתוך מבט עליון ומרומם, מבלי להיסחף אחרי ההתרכזות העצמית וגם לא ברמה הפחות גסה שלה, נפתרות ממילא כל הבעיות.

ערכיות מוחלטת

השאלה הגדולה המתבקשת מכל המבואר, מהי הדרך שיכולה להביא את האדם לרובד של גדלות ומהי דרך הטיפול וההשפעה הנכונה למעבר מיניקה לגדלות, בשעה שחוויית הגדלות כל כך הפוכה מטבעו ואישיותו הבסיסית של האדם?

הבנת מהלך זה, שכאמור אינו פשוט כלל, יוכל להתבצע רק על ידי קבלת ההנחה הבאה: יש ערכיות מוחלטת בעולם, שמעבר לכל רמות התודעה של האדם, ומעבר לכל תחושותיו.

המעבר לרובד הגדלות חייב להיות על ידי שינוי גישה מוחלט בתחום הזה. מצב של גדלות יכול להתממש רק על ידי הכרה אמיתית בערכיות מוחלטת, ערכיות שלא משתנה מאחד לשני וכלל לא תלויה במצב הסובייקטיבי של המתבונן. רק התייצבות מול הערך המוחלט וניסיון להתקרב אליו ככל האפשר מבלי לראות אותו על פי המקום המוגבל של האדם, יוכל לאפשר גדלות אמיתית.

ערך הקיים אצל האדם שהסיבה שלו היא הבנה שכלית או תחושה רגשית (בלבד) כל שהם, הרי כיון שיכולים להתבצע שינויים בהנחות השכליות או בתחושתו של האדם, יכול להיות שינוי גם באותו ערך שנגזר מהם. ערכיות מוחלטת פירושה, שהערך עליו מדברים אינו נכון רק בגלל שהאדם מבין כך בשכלו או מרגיש כך בתחושתו, אלא שהערכיות נובעת ממקום מוחלט ואבסולוטי שאינו מוגבל וממילא אינו מושפע משינויים והתאמות באדם או בעולם.

כשעוסקים במושג של ערכיות מוחלטת, חשוב להבהיר: ערכיות מוחלטת יכולה להיות קשורה רק עם בורא עולם. והסיבה לזה בפשטות, כיון שכל ערך הנשאב ונוצר מנברא מוגבל, יהיה גם הוא ממילא מוגבל ולא מוחלט. ובכדי שערך יהיה מוחלט, הוא חייב להגיע ממקום שאינו מוגבל ומוגדר והאמת שבו היא מוחלטת. הגדרה כזו ניתן לומר רק על הבורא, שהוא האמת המוחלטת של המציאות כולה ומה שמעבר אליה.

למרות שבהמשך נראה דוגמאות של ערכיות מוחלטת גם בתחומים שלא קשורים ישירות לכאורה ברובד האמוני והדתי של הכרה בקדוש ברוך הוא ובתורתו, האמת היא שגם אותם ערכים הנראים מוחלטים ומוסכמים על כל בן אנוש מבלי שיהיה מושפע לכאורה מהקשר שלו עם בוראו, נרקמו גם הם כערכים מוחלטים רק בגלל רצון הבורא, וזה עצמו חלק מרצונו- שאת הערכים האלו ניתן יהיה להבין גם בשכל אנושי טבעי (ויש להאריך בזה ואין כאן המקום.)

העבודה של רובד הגדלות היא להגיע לאותו מקום של הערך המוחלט, ודווקא במקום המוחלט שמעל התודעה האנושית הרגילה, נמצא הפיתרון וההמתקה המוחלטת של כל הבעיות. כל עוד האדם לא מתייצב מול ערכיות מוחלטת הקשורה עם הבורא, לא יהיה פתרון אמיתי לבעיותיו, כיון שסביב תחושות ה'אני' שלו, תישאר תמיד המציאות שלו ואיתה הבעיות הנובעות ממנה מבלי יכולת להתנתק.

הנחה זו בכלל לא פשוטה בעולם שלנו כיום. הגישה הרווחת היום בעולם היא שאין טוב ורע באופן מוחלט, וכל אחד יכול לראות את הטוב והרע על פי הערכים שלו. מה שמתאים לאחד, לא מתאים לשני וכדומה. גישה כזו לא תוכל להביא את האדם לרובד של גדלות אמיתית, כיון שכל דבר יבחן אצלו בצורה סובייקטיבית על פי המשקפיים שלו, ומעולם לא יצא לאותו מקום של ערכיות מוחלטת שמעבר לכל אישיותו.

יתירה מזו, אף שיטות הטיפול השונות בכל סוגי הבעיות לא רואות את מצב הגדלות כאידיאל, הן מנסות להוביל את האדם למצב יניקה בלבד בו הוא ינסה כל הזמן לעשות שילוב בין תחושתו האישיות להסתדרות עם המציאות והסביבה, ולהביא לכמה שפחות התנגשויות בניהם מתוך סדרי עדיפויות שונים וחשבונות כאלו ואחרים.

יוצאת מן הכלל היא שיטתו של ד"ר ויקטור פרנקל כפי שמובאת בספרו המפורסם "האדם מחפש משמעות". פרנקל האמין כי האתגר הבסיסי ביותר של הקיום האנושי הוא במציאת משמעות לחיים, עד שניתן לראותה כמשהו שעבורו האדם רוצה לחיות ומוכן אף למות למענו. פרנקל למד על כך בשלוש השנים בהם היה במחנות השמדה  שם נספו הוריו, אחיו ואשתו. לתפיסתו, לכל אדם תפקיד וייעוד משלו בחיים, וכל מצב בחיים הוא בבחינת אתגר שעל האדם להתמודד עמו. החיים הם המציבים לכל אדם את השאלה מהי המשמעות שהוא מקנה להם, ומטילים עליו את האחריות לבחירותיו ולדרכו.

למרות שפרנקל היה אחד האנשים שהיו במעגל הפנימי והקרוב לד"ר זיגמונד פרויד, הוא פיתח רעיונות שנגדו לתיאוריות של פרויד. פרויד האמין שהאדם בבסיסו מורכב מיצרים בהמיים אנוכיים, הנשלטים על ידי תסכולים השוכנים בתת מודע, ונרדפים על ידי נירוזה, תסביכים ופסיכוזה. המטרה היחידה של תרפיה, לשיטת פרויד, היא להשתחרר מהבעיות. לעומתו, פרנקל דגל ולימד שהמהות של האדם היא היכולת להתעלוּת עצמית ורוחנית שהאדם צריך להגיע אליה על ידי הגדרת המשמעות לחייו.

מעניין ביותר הסיפור הבא שמספר הרב יעקב בידרמן, שליחו של הרבי לוינה:

בשנת תשנ"ה (1995 למניינם), נכנסה אשה למשרדי והציגה את עצמה כגב' מרגרטה חיות וכ"שליחה הראשונה של הרבי מליובאוויטש לעיר וינה". על מנת להסביר את דבריה, היא התחילה לספר שעברה את השואה האיומה ולאחריה זכתה להיכנס לפגישה אישית ('יחידות') עם הרבי. במהלך הפגישה היא חלקה עם הרבי את סיפור חייה, והרגישה שהרבי מאזין היטב לדבריה, מבין אותה וסופג לתוכו את כל מה שהיה על ליבה.

גב' חיות נפגשה עם הרבי שוב לפני נסיעתה לביתה בוינה, ואז ביקש ממנה הרבי "שתי טובות": למסור דרישת שלום לרבה הראשי של וינה, ולחפש את ד"ר פרנקל מאוניברסיטת וינה, לשגר לו דרישת שלום ממנו ולהעביר לו מסר ממנו כי לא ירים ידים, והוא חייב להישאר חזק ולהמשיך בעבודתו במרץ וחשק, ואם יתמיד בכך ידו תהיה על העליונה.

"כשהגעתי לאוניברסיטה" מספרת גב' חיות, "הודיעו לי שהוא לא הופיע זה שבועיים, אולם לא הסכימו למסור לי פרטים נוספים אודותיו. ניסיתי עוד מספר פעמים וכמעט נואשתי, לבסוף עשיתי מעשה נועז, חיפשתי את כתובתו האישית ונקשתי על דלת ביתו. אשתו פתחה וקראה לו. הוא הגיע והיה נראה מתוח, אדיש כלפיי ולא מעוניין לשמוע אותי. מסרתי לו את דרישת השלום מהרבי, והוא בכלל לא ידע מי זה. הוא היה נראה חסר סבלנות לחלוטין. אמרתי לו את דברי הרבי.

השינוי היה מיידי, הוא הסתכל עלי כאילו הייתי רוח רפאים, עיניו פקוחות לרווחה ופיו פעור באי אמון. לאחר דקה, החל כל גופו לרעוד והוא פרץ בבכי. הוא הכניס אותי פנימה ולאחר שנרגע קמעא אמר 'הרב הזה מברוקלין ידע בדיוק מתי לשלוח אותך לכאן, זה נס אמיתי! הצלת אותי!'

מסתבר כי ד"ר פרנקל ששרד את השואה, כמעט ולא שרד את מה שעשו לו באוניברסיטה בוינה. הרעיונות של פרויד שלטו אז בעולם ללא מיצרים, ובאוניברסיטה טענו ששיטתו של ד"ר פרנקל שחלקה על פרויד היא פנאטית דתית ומעורבת ברעיונות מיושנים. הקולגות שלו טרפדו את כל ניסיונותיו להתקדם, ולאחר שנים של התמודדות בלתי פוסקת, הוא החליט להרים ידיים ולהתפטר. ובדיוק בנקודה הקריטית הזו, הגיעו אליו מילותיו של הרבי.

הוא החל להילחם על רעיונותיו ותוך זמן קצר התקיימה בו ברכתו של הרבי והוא קיבל קתדרה באוניברסיטה. ספרו תורגם לאנגלית ופרנקל הפך להיות לאחד הפסיכיאטרים המפורסמים והמוערצים של הדור.

לאחר ששמע את הסיפור, התקשר הרב בידרמן לד"ר פרנקל שהיה אז כבר בו 87 והזכיר לו את הסיפור. פרנקל זכר בהחלט את דרישת השלום שקיבל אז מהרבי, והצהיר בהתרגשות כי לעולם לא ישכח את היום הזה ותודותיו נתונות לרבי לנצח נצחים.

(מעניין, כי אלמנתו (שאינה יהודיה) סיפרה לאחר פטירתו שפרנקל היה מניח מדי יום ציצית ותפילין בחדרו ולא פספס אף יום..).

לא מה אתה רוצה, אלא מה רוצים ממך…

מספר הרבי הריי"צ (רבי יוסף יצחק מליובאוויטש, האדמו"ר השישי של חסידות חב"ד):

לאדמו"ר הזקן (בעל התניא, מייסד חסידות חב"ד) היו כמה חסידים עשירים שהיו מקושרים אליו ונותנים סכומים גדולים להחזקת ארץ הקודש ופדיון שבויים.

אחד מחסידים אלה, שהיה עשיר גדול אשר חי בהרחבה גדולה חיתן כבר את ילדיו וגם הם הסתדרו היטב, קיבל על עצמו לחתן את ילדי קרוביו והבטיח עבורם נדוניה יפה. אך באה השעה ונתהפך עליו הגלגל, נעשה ל"יורד" ר"ל, אביון מרושש, ונוסף על כך בעל חוב גדול. נסע אל רבינו הזקן ושפך בפניו את ליבו המר.

בהאזינו למצבו הרים רבינו הזקן את עיניו ואמר בניגון כדרכו בקודש:

סיפרת כל מה שאתה צריך, ואילו על מה (לשם מה)  צריכים אותך אינך אומר כלום!

החסיד התעלף והמשרת הוציאו מחדר רבינו הזקן. כששב אל עצמו, התבונן בדברי הרבי אליו, שכח את כל צרותיו והחל לעסוק בתורה ותפלה כראוי.

כעבור זמן מסוים ציווה רבינו הזקן להכניסו אליו שוב. כששמע החסיד שרבינו הזקן קורא לו, נשבר ליבו בקרבו, בהתבוננו שוב ושוב במאמר הקודש שאמר לו רבינו הזקן "אתה מספר כל מה שאתה צריך ואילו על מה צריכים אותך אינך מספר כלום", בכה מקירות לבבו, צם ועסק בענייני עבודה.

כשנכנס אל רבנו הזקן היה שבור כחרס הנשבר, אמר לו רבינו הזקן: כעת שאתה יודע ומרגיש את "אמת ה' לעולם", שהאמת היא הוי', היה הווה ויהיה כאחד, לאמת זו מגיעה נשמה בגוף, יכול אתה כבר לנסוע הביתה וה' יתברך יצליח לך. וכך היה.

(ספר התולדות של אדמו"ר הזקן)

אם ננסה, ב'דרך אפשר', להשליך את הסיפור הזה לנושא בו אנו עוסקים, הרי אדמו"ר הזקן הציב את אותו חסיד בדבריו החודרים במצב של גדלות.

כשהחסיד נכנס לרבי, הוא היה שקוע במצבו האישי הבעייתי. למרות שהיו לו סיבות טובות לבקש ישועה, שהרי היו לו גם מטרות נעלות של עזרה לבני משפחתו ולאחייניו, בכל זאת, הגישה שלו היתה כנראה מתוך מקום של 'יניקה'. ואילו הרבי בדבריו הנוקבים "אל תספר מה אתה צריך, אלא מה צריכים אותך" שינה לאותו חסיד את נקודת המבט מהקצה אל הקצה, ודבריו של הרבי פעלו בו באופן עמוק כל כך עד שהתעלף במקום ושכח את עצמו באופן מוחלט כפי שמתואר בסיפור.

התבוננות אמיתית במצב הגדלות דורשת מאמץ ויגיעה גדולים מאוד כדי להבין את המסר והאמת שטמונה בכל דבר. לא כיצד האדם חווה את זה ומרגיש את זה, אלא מהו העניין בטהרתו, מהו התפקיד האישי שלי ומה דורשים ממני.תהליך אמיתי של עבודה נפשית חייבים להגיע לרובד הזה.

תן לעצמך לגדול

העבודה הנפשית של 'גדלות' המהווה התמסרות למשהו שמעבר אלינו, היא לא עבודה פשוטה. אפילו לחשוב על זה ולדבר על זה, לא קל. הרבה יותר כיף ונעים לקרוא את הסיפור וליהנות ממנו, מאשר להתייגע להבין באמת את כוונת הסופר.

כיצד בכל זאת נקרב את זה לעולם שלנו? כאן נכנסת לתמונה אותה אמונה בסיסית שצריכה להיות אצל האדם בעצמו. האדם צריך להסתכל על עצמו ולהאמין שבאמת הוא רוצה לצאת מעצמו ולהתמסר למה שמעבר. בעומק תוכו של האדם הוא לא רוצה להיות עסוק עם עצמו, הוא מרגיש שזה קטנוני ולא מבטא את עומק נשמתו. דווקא ההתמסרות אל אותו ערך מוחלט שמעבר, תיתן לו את הביטוי האמיתי של עצמו.

וכמו ילד, שבתוך תוכו הוא רוצה להיות גדול, ומצפה שיעזרו לו לבטא את ה'גדלות' שבתוכו, ואם יעצרו אותו ולא יתנו לו לגדול ולהתפתח הוא יהיה אומלל, כך בהתפתחות הרוחנית שבאדם, אדם שיישאר ברובד ה'יניקה' ולא יתקדם למצב ה'גדלות', בתוכו יהיה בו משהו אומלל וחסום, כיון שתהליך הגדלות נדרש ונתבע מתוך האדם עצמו – כי זהו הטבע שהטביע בתוכנו הבורא..

עצם אמונה של האדם שהמקום הזה קיים בו,  תעזור לו להתקרב אט אט אל המקום של ההתמסרות המוחלטת של ה'גדלות'.

התמסרות ולא כפיה

כפי שהוסבר לעיל, אחד ההבדלים בין דרך הטיפול במצב של עיבור למצב של יניקה הוא, שבעיבור נדרשת סמכותיות של המטפל המתבטאת לפעמים גם ב'הכאה' רוחנית וכפייה, ואילו במצב היניקה צריך המטפל לזרום יחד עם המטופל וללכת איתו יד ביד מתוך אמפתיה ורגישות.

המעבר למצב של גדלות נראה במבט ראשון יותר דומה לתהליך של היציאה מהעיבור, שהרי הדילוג בין יניקה לגדלות הוא דילוג הדורש מאמץ והתמסרות ולא זרימה והתחשבות, אלא שכאן יש לחדד את ההבדל ביניהם: במצב העיבור 'כופה' המטפל את עצמו (כמובן באיזון הנכון, כפי שהתבאר בארוכה) על המטופל ושולף אותו בעל כורחו מהשקיעה הפנימית בה הוא נמצא, ואילו במעבר לרובד הגדלות יש שידור של התרוממות מאוד גדולה, ערכיות מוחלטת, המובילה ומושכת את האדם כמנגינה ערבה לשכחה עצמית ולמקום הגדלות.

ישנה תופעה נפוצה של נסיגה מתחושות חזקות של התרוממות רוח וסחף רוחני לאחר זמן מסוים, בכל מיני סיטואציות, כמו תפילה מרוממת שלאחריה באה נסיגה פנימית, תחושות חזקות של 'ביחד' בזמן מלחמה שלא חוזרות על עצמם בימי שיגרה וכדומה.

המסקנה היא ככל הנראה, שבכל אותן סיטואציות היה האדם בשכחה עצמית וקשוב בעיקר למסר ולאידיאל.

בזמן ההרצאה, למשל, הוא לא היה עסוק בעצמו אלא האזין לתכנים ולמסר, הוא היה כולו מרוכז ב'ספר' ולא בסיפור הסובייקטיבי, ולמחרת, כשהוא היה עסוק יותר עם עצמו, המקום הזה פחות האיר. כך בזמן מלחמה וכדומה, שכשיש משהו גדול ורציני שסוחף אחריו את כולם, האנשים ממילא פחות חושבים על עצמם באופן אישי ויש התמסרות כללית למטרה הנעלית של ניצחון המלחמה וכדומה.

מכאן אנו למדים שדרך ההשפעה של מצב 'גדלות' הוא העברת מסר נעלה מאוד או שידור של אידיאל גדול, שאמור לסחוף אחריו מעצמו את אותו אדם לאותו מקום מרומם ונעלה.

בפרק הבא ננתח מספר מצבים וסיטואציות ביחס האדם אל הזולת וביחס האדם אל עצמו, כיצד הם מתבטאים ברובד היניקה, ומהו המהפך שקורה בהם כשהם עולים לרובד הגדלות.

תגובה אחת

  1. מהם המקורות בחסידות לעניין עיבור יניקה גדלות?
    מהו הפרק הבא בסידרה?
    תודה

    תגובת המערכת:
    מושג זה מוזכר בחסידות פעמים רבות, ראה לדוגמא מאמר באתי לגני תשכ"ח ובנסמן שם.
    יובא אי"ה בקרוב הפרק הבא

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן