בידי מי אתה נמסר - דעת - לימודי יהדות באור החסידות

הרב יצחק ערד

בידי מי אתה נמסר?

לא קל לרכוש ביטחון שלם בה', המביא למנוחה ורגיעת נפש פנימית. על כן, ניתן לחשוב שביטחון בה' הוא מדרגה גבוהה המיועדת ליחידי סגולה, ואם לא הצלחנו להגיע אליה אין הדבר חמור כל כך.

אך זו טעות גדולה. האדם, בשל טבעו הבסיסי, חייב להיסמך על משהו. אין אדם שעומד מבלי שהוא נסמך על משהו. השאלה היא על מה הוא בוחר להיסמך: האם על הקב"ה, מקור החיים, או על עצמו, כוחו, חוקי הטבע וכדומה? האם הוא 'נרגע' בביטחונו בה', או שמא אחרים זולת ה' הם שיכולים "להרגיע" אותו, חלילה.

אין ריק באמצע. חוסר ביטחון והיסמכות על ה' פירושו היסמכות על אחרים כביכול.

ההיסמכות של אדם על אחרים מעידה על בעיה באמונתו ובדבקותו בה', אבל מלבד זאת  היא מביאה לתוצאות ולהשפעות בלתי רצויות.

רבנו בחיי התבטא בעניין זה ב'שער הביטחון' בלשון חריפה מאוד: "ומי שבטח על זולת ה', מסלק ה' השגחתו ממנו ומוסרו בידי אותו שנשען עליו".

כלומר, הקב"ה כביכול אומר לאותו אדם: "אתה סומך על פלוני בשר ודם שהוא יושיע אותך? בבקשה, כרצונך. אני מסיר השגחתי ממך ומשאיר בידך את המשימה להסתדר איתו, בלעדיי. אתה סומך על עצמך? נראה אותך מסתדר רק בעזרת כוחותיך שלך, בלעדי ה' כביכול".

אדם שסומך על ה', משליך את עצמו בידיים של ה'. וכשהוא מנתק את עצמו מה' על ידי שסומך על עצמו או אחרים, הוא נמסר כביכול לידיים אחרות, שעליהן סמך.

אז כמובן מתברר לו שמקור כוחו חסר, ובמקום "באר מים חיים", הוא סמך על "בארות נשברים", והכול נשבר ומתמוטט, וכפי שרואים במוחש בעולם, אנשים רבים שניחנו בכישרונות גדולים לכאורה וזכו לנקודת פתיחה טובה מצד חוקי הטבע, אינם מצליחים לממש את הסגולות האלה ולהצליח בעולם. כך קורה במקרים שבהם ברכת ה' אינה מתלווה לכישרונות הללו. רבנו בחיי סומך את דבריו על הפסוק: "לא לקלים – המרוץ, ולא לגיבורים – המלחמה, וגם לא לחכמים – לחם וכו'" (קהלת ט', יא) – זה הפשט בדברי רבנו בחיי.

שני ערוצי השגחה

כאשר לומדים ומעמיקים בדבריו על פי החסידות, יודעים שמצד האמת אי אפשר להתנתק מה'. אין באמת  "ידיים אחרות" מבלעדי ה'. גם אדם שאינו בוטח בה', לא ייתכן שכל מה שעובר עליו בחייו קורה במנותק מהשגחת ה' עליו, הרי בכל רגע ורגע, כל נברא ונברא מתהווה בדבר ה', כמבואר בתניא, ואם כן, הייתכן שיש משהו שנעשה אצלו שלא בהשגחת ה'?

מובן אפוא שמוכרחים לפרש שכוונת הדברים היא שההשגחה קיימת תמיד, אבל אופן גילויה עשוי להשתנות: כאשר האדם בוטח בה' הוא חווה בגלוי את השגחת ה' עליו, ואילו כאשר הוא חדל לבטוח בה', הוא חווה את הנהגת הטבע, אשר גם אותה הקב"ה מנהל, כמובן, אבל בהסתר פנים.

וכמבואר בהרחבה בכמה שיחות ומכתבים של הרבי (ראה לדוגמה לקו"ש חי"ח קרח ב), אשר ישנם שני אופני השגחה: א. השגחה פנימית וגלויה שאינה מוסתרת בלבושי הטבע. ב. השגחה חיצונית המלובשת בטבע – השגחה כזאת פועלת במקרים שבהם האדם מסיר ביטחונו מה' ונעשה "מופקר למקרה" (כלשון הרמב"ם במקום אחר). אין כאן סילוק ההשגחה אלא הסתרה שלה, עד שנראה לאדם כאילו הוא מסור לגמרי לחוקי הטבע, אף שמצד האמת גם הטבע הוא הנהגה אלוקית.

אם כן, האדם בוחר על איזה 'מסלול' יציב את עצמו: האם יאמץ ביטחון גלוי בה', ואזי ממילא יזכה לראות בגלוי את השגחת ה' עליו, או שמא יבחר לשים ביטחונו באחרים, כביכול, ואזי ייעשה (בחיצוניות) מסור לרצונם, לחוקי הטבע וכדומה, שבהם האלוקות מוסתרת ונעלמת.

 

גאולה – השגחה בגילוי

העבודה הרוחנית שלנו בעולם היא לבקוע את ההסתר ולגלות את נוכחות ה' בעולם. הקב"ה ברא את העולם במידת הדין: "בראשית ברא אלקים" – שם אלקים מסמל מידת הדין והטבע, אך תכלית העבודה היא לגלות כי "הוי' הוא האלקים" – לגלות אלוקות בתוך העולם ולעשותו "דירה לו יתברך בתחתונים".

גם הגלות והסתר הפנים הם חלק מרצון ה' והשגחתו וגם בהם ה' נמצא, ומכאן שכל מה שקורה בעולם, גם בגלות, הוא חלק מטובו של ה', אך זהו טוב נסתר. התפקיד המוטל עלינו להביא את הגאולה, הוא לגלות בעולם את הטוב הגלוי, שהוא פנימיות רצון ה'. וכפי שהרבי מבאר בשיחותיו, שהגאולה היא 'גולה' בתוספת 'א', כלומר, לגלות את השגחת ה' הגלויה, בתוך ההשגחה המוסתרת בעולם.

אם כן, אחד מהכלים החשובים לחיות גאולה, הוא הלימוד וההשתדלות להביא לגילוי מידת הביטחון להיסמכות גלויה של היהודי על ה', שעל ידי זה פועלים וממשיכים את גילוי ה' והשגחתו וטובו בגלוי, וכביטוי השגור אצל הרבי: "טוב נראה ונגלה".

מוקדש לרפואת והצלחת

מאיר אוריאל בן עידית

סדרת הספרים החדשה

שאל את הרב

דילוג לתוכן