בס"ד
נשים בפרשה – פרשת בהעלותך
מאת: אירית ציפורי
את יכולה
כבר מזמן ידעתי שאישה חייבת להקדיש זמן לפעילות גופנית כלשהיא. זה טוב לבריאות, ממריץ את מחזור הדם, מרחיב את ההתרחשות החברתית, ו…משפיע באופן חיובי על הגזרה.
אבל מה לעשות כשבכל פעם שעולה המחשבה להתחיל בתנועה, שועטים לעברה להקות, להקות של תירוצים חכמים ומשכנעים: אין לי זמן, אין לי כוח, יש כלים בכיור, וערימת הכביסה ממש לא מרשה לי לצאת. אני לא פשוט יכולה.
"לא יכולה" – אני שומעת את המשפט הזה בהמון ווארייציות מנשים יקרות מסביבי: "רוצה ללמוד מקצוע חדש אבל לא יכולה, חייבת לשנות מקום עבודה, אך לא מעזה, לצאת לחופשה בשקט עם בן הזוג, להתגבר על המחשבות המפחידות, להתחזק בקיום המצוות, ליזום פרוייקט חדש, או להפסיק לאכול לפני הקינוח…באמת שאני רוצה, אבל לא יכולה. אין לי זמן ואין לי כסף, וגם כוח אין כל כך. ובכלל אני מרגישה לבד וללא עזרה, בעולם מלא משימות אדירות".
איך זה קרה שהפסקנו להאמין בכוחות שלנו? הרי בצעירותנו הרגשנו שאנחנו יכולים לעשות כמעט הכל: רצנו ללא מעצורים, פירקנו מכשירים, טיפסנו על עצים, ושאלנו בלי בושה כדי לדעת למה ואיך. והיום אנחנו חוששות לעיתים מהצעד הבא, חרדות מכישלון, ונזהרות מביקורת. למדנו לחשב כל צעד, עד שלא פעם מי שמנהל אותנו הם אותם קולות שאומרים: "לא כדאי לך לנסות, אין לך סיכוי…"
אם יש מעיין של כוח, אני מבקשת למצוא אותו, ומתחילה לחפש בפרשת השבוע. "בהעלותך את הנרות" מבקש השם להעביר אל אהרון הכהן, הדלק את המנורה, עד שהשלהבת תאיר מאליה. מנורת זהב כזו יש גם אצלי, בגוף שלי, ובתוכה שלהבת הנשמה המסוגלת להפיץ אור יקרות. בתוך גוף שהוא מנורת זהב, טמון הפתיל, טמונה הנשמה. הקב"ה הדליק את הנשמה, והיטיב בעבורה את כל מה שהיא תזדקק לו כדי להאיר ולהמשיך להדליק. והנה אהרון הכהן מתקרב גם אלי ובידו האבוקה, הוא נותן לי יכולת להצית את נשמתי, להאיר את הגוף הזה, בכל שלב של החיים, ולהביא אור אל כל מקום בעולם שלי. השלהבת נדלקת ועולה מאליה. עדיין נשאר בה הרושם של מגע ידיו האהובות של הכהן, אך היא כבר לא זקוקה לו. היא מאירה באור של עצמה, ומוכנה לצאת למסעה להצית עוד ועוד נשמות, עוד ועוד מקומות. גם בתוכה.
קיבלנו את הגפרור, וכוחות עצומים מלמעלה, אבל אנחנו צריכים לבחור להדליק. לבחור להאמין שיש לנו את כל מה שאנחנו צריכות: כוח, כסף, כשרון, הצלחה. הגוף והנשמה הולכים יחד במסע הזה: הוא נותן לה קיום כאן, מקום וזמן, והיא מביאה את הרוח, את המשמעות, את התענוג. כשהיא נמצאת בתוך הגוף, הנשמה מתנועעת כמו להבת הנר, יש בה מצבור של אנרגיות אינסופיות.
כדי לעשות עבודה אמתית, אומר הרבי, צריך לעשות שינוי. אמנם התרגלנו לומר "אין לי כוח", אבל אפשר להחליף זאת ב: אני יודעת שיש לי כוח לעשות זאת, אבל אני זקוקה גם למנוחה".
במקום: "אני לא יכולה, זה בלתי אפשרי", אולי ננסה: "אני יכולה לעשות הכל, ואני יודעת שאצליח. אחפש עזרה מתאימה וזה יהיה עוד יותר קל".
במתן תורה קיבלנו שליחות, ועימה בנינו לבורא העולם מקום לגור פה בעולם. עכשיו אנחנו מרימים את המתג, ומאירים את דירתו. המקום הטוב ביותר לפעול הוא כאן, והזמן הנפלא ביותר הוא הרגע.
אז התחלתי לפני זמן מה להתאמץ ולהתאמן, ובתחילה חיכיתי לרגע המתאים כדי לברוח כמה שיותר רחוק. אבל אז בסיומו של תרגיל מאתגר שמעתי שאומרים לי: "יש לגוף שלנו הרבה יותר כוח ממה שאנחנו יודעים, או ממה שאנחנו רוצים להאמין שיש בו". ופתאום הבנתי! מתחת לקולות שמנסים לשכנע שאי אפשר, יש יכולת אדירה ומפתיעה. יש שם שלהבת שעולה ומאירה, ומאמינה בתפקיד שלה לשנות את העולם, ולהשאיר בו חותם. היא מתנועעת בתוכי, ומניעה בתוכך ואומרת: "בחרי לעשות, להתחיל, לשנות, לנוע. שחררי את המחסום כי את יכולה. ותזכרי תמיד שיש בך כוח להאיר את הגוף באור הנשמה, הרי יש לך ביד את הגפרור.
