אל תחנכו תינוק! - דעת - לימודי יהדות באור החסידות

אל תחנכו תינוק!

תארו לעצמכם תינוק בן שנה הצורח ובוכה לאוכל, והוריו מחליטים שעליהם 'לחנכו' שזו איננה הדרך לבקש אוכל, ובצרחות ובכיות הוא לא ישיג את מבוקשו. כל בר-דעת מבין שבגיל כזה יש למלא את צרכיו הבסיסיים למזון מבלי לנסות לחנך אותו להתאפק, להמתין סבלנות, להיות מנומס ולחדול מלצרוח. כשם שהדבר נכון במזון ואוכל, כך הוא היחס הנכון בשאר צרכיו ורצונותיו של התינוק.

אל תחנכו תינוק!

תארו לעצמכם תינוק בן שנה הצורח ובוכה לאוכל, והוריו מחליטים שעליהם 'לחנכו' שזו איננה הדרך לבקש אוכל, ובצרחות ובכיות הוא לא ישיג את מבוקשו. כל בר-דעת מבין שבגיל כזה יש למלא את צרכיו הבסיסיים למזון מבלי לנסות לחנך אותו להתאפק, להמתין סבלנות, להיות מנומס ולחדול מלצרוח. כשם שהדבר נכון במזון ואוכל, כך הוא היחס הנכון בשאר צרכיו ורצונותיו של התינוק.

מחנך או הורה?

תארו לעצמכם תינוק בן שנה הצורח ובוכה לאוכל, והוריו מחליטים שעליהם 'לחנכו' שזו איננה הדרך לבקש אוכל, ובצרחות ובכיות הוא לא ישיג את מבוקשו. כל בר-דעת מבין שבגיל כזה יש למלא את צרכיו הבסיסיים למזון מבלי לנסות לחנך אותו להתאפק, להמתין סבלנות, להיות מנומס ולחדול מלצרוח.
כשם שהדבר נכון במזון ואוכל, כך הוא היחס הנכון בשאר צרכיו ורצונותיו של התינוק. זה לא הגיל לפתח אצלו כושר עמידה. אומנם יש לנסות להקנות לו הרגלים נכונים, אך העיקר כאן הוא הנתינה וההשפעה ולא הגבלת הנתינה או שלילתה.
התינוק בן השנה זורק את הצלחת על הרצפה? תוכלו להחליט שזה לא מפריע לכם, אבל אם הדבר מפריע לכם תוכלו לפעול בדרכים אחרות, למשל: תוכלו לשבת לידו ולשמור על הצלחת ברוגע או להגיש לו את מזונו בצלחת חד-פעמית וכדומה, אך בשום אופן אל תנסו לחנך אותו בביקורת ובגערות.
גם קיום המצוות וההלכות בגיל הזה צריך להיות עטוף באהבה ובתחושת כיף ולא מתוך הצבת גבולות והרחקה. חשוב לכם שהתינוק לא יאכל מעדן חלבי אחרי שאכל קציצה בשרית? תעלימו ממנו את המעדן ותשתדלו שהוא לא יראה אותו כלל. אל תציבו אותו בסיטואציה שבה ירגיש שלוקחים ממנו משהו מבלי שהוא יכול להבין מדוע עושים זאת ולשם מה. עדיין אל תלמדו אותו את אומנות הכפייה והבלימה העצמית. ככל שיפחתו ההזדמנויות שבהן ישמע 'לא' בגיל הזה, כן ייטב.

התינוק מפונק? מצוין
ומה עושים אם הנתינה והאהבה שלנו אינן משביעות את רצונו והוא דורש עוד ועוד?
מגבירים אותן עד שהתינוק ירגיש שהוא מקבל את כל צרכיו, הגשמיים והנפשיים. כשם שאם הוא רעב יש להאכיל אותו עד שישבע, כך אם הוא רעב לתשומת לב יש להעניק לו אותה עד שיסופק.
'חוסר' משלימים בהשפעה ונתינה ולא בהגברת החסר ומניעה. כלל זה נכון וחשוב גם אצל מבוגרים יותר, אלא שאצלם יש מקרים שבהם נצרכות התאפקות ובלימת הרצונות, ואילו אצל תינוק בגיל הזה אין להן מקום כלל, ומילוי כל צרכיו צריך להיעשות ללא שום תנאים.
גם במקרים שבהם תשומת הלב שהתינוק תובע נראית להורים מוגזמת, לדוגמה: הוא לא מסוגל להירדם מבלי שאבא או אימא ישבו לידו זמן רב, מומלץ להימנע מלעשות צעדים 'דרסטיים' (למשל: להשאירו לבדו צורח זמן ממושך). תגובה כזו, אף על פי שלידתה בשאיפה להיטיב עם התינוק, למנוע ממנו 'פינוק' יתר ולהעמידו על רגליו, יוצרת בתודעה הילדותית תחושת חוסר – יש לו צורך נפשי, והצורך הזה אינו זוכה להתמלא.
לכל גיל המאפיינים שלו. תינוק עד גיל שנתיים-שלוש צריך להרגיש שממלאים כל צרכיו ולא שוללים את רצונותיו. החינוך לגבולות, לבלימה ולעמידה על הרגליים, יבוא רק אחר כך. אסור להקדים את המאוחר. כדי שיהיה אפשר להגביל משהו ולאזן אותו, צריך לתת לו קודם להתפתח ולגדול. הגבלה לפני הזמן יוצרת תחושה שהקיום והגדילה הבסיסית של ה'אני' מחייבים מאבק, ובלעדיו – לא יושגו.
ואם בכל זאת ההורים חשים שהתינוק צריך לרכוש הרגלים אחרים, נכונים יותר? מותר להם להקנותם לו, אבל – במתינות, לאט-לאט, בסבלנות ובאהבה.

חלב זה חסד ואהבה
במאמרי החסידות מובא שהחלב הניתן לתינוק הוא בחינת ה'חסדים'. החלב שהתינוק יונק מגדיל את גופו הגשמי, והחסד והאהבה המסומלים בחלב, מגדילים ומפתחים בצורה בריאה את נפשו.
יש לזכור, כי גדילה לא נעשית מעצמה. כפי שבגשמיות, אם תינוק יישאר לבדו ולא יקבל מזון הוא יגווע חלילה, כך גם בתהליך הגדילה הנפשי – התינוק חייב לקבל את המענה הנפשי מהסביבה ומההורים כדי לגדול ולהתפתח נכון.
מקובל להבחין בארבעה שלבים בהתפתחות: שלב העיבור, היניקה, שלב החינוך ושלב ההתבגרות.
בשלב היניקה, התינוק זקוק מאוד לחום ולאהבה, לקרבה ולנתינה, ללא ביקורתיות וגבולות, וזהו המזון הנפשי היחיד שיש לתת לתינוק בתקופה זו (אשר נמשכת עד גיל שנתיים לפחות, בין שהתינוק ממשיך לינוק ובין שאיננו יונק).
כשם שהעולם נברא במידת החסד "עולם חסד יבנה", כך גם גדילת התינוק יכולה להיעשות רק על ידי חסד ואהבה.

ביטחון בנתינה
תינוק לומד אט אט להכיר את העולם שמחוצה לו ומתחיל לפתח כלפיו יחס ורגשות. הדרך שבה 'יתפוס' התינוק את היחס הסביבתי, תלויה בעיקר בהוריו, שהם ה'סביבה' העיקרית שלו בתקופה זו.
אם הוא יקבל יחס של אהבה ומתיקות, הוא יפנים שהמציאות שסביבו חיובית ומעניקה, ואם מקטנות הוא יקבל ביקורתיות והקפדה על גבולות, הוא יפנים שה'חוץ' הוא דבר מאיים ומגביל. ומאחר שתוטבע בו התחושה שרצונותיו וצרכיו אינם מתמלאים, גם כשיגדל הוא יחיה בפחד תמידי מפני החוסר ויהיה נתון במאבק תמידי בניסיון להגן על עצמו מפני האפשרות שצרכיו לא יתמלאו.
רואים במוחש שמי שהרגיש בקטנותו שהוריו דואגים למילוי כל צרכיו הגשמיים והנפשיים, כשיגדל יהיה לו קל יותר לקנות רגיעה וביטחון שלם בה' יתברך שישלים את כל צרכיו.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב google
Google+
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב pinterest
Pinterest

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן