איך מכניסים את הילד הביתה, ומהי הנשירה החיובית? - דעת - לימודי יהדות באור החסידות

איך מכניסים את הילד הביתה, ומהי הנשירה החיובית?

אלו נורות אדומות עשויות לאותת על תחילת נשירה? כיצד ניצור חיבור עמוק ואמתי עם הילד, כך שגם כי יזקין לא יסור ממנו? מתוך הרצאתו של הרב יצחק ערד, על בניית מבעוד מועד קשר בריא עם הילדים *- ההרצאה ניתנה בועידת "מקושר בכל" ופורסמה במגזין "דרך המלך".
אלו נורות אדומות עשויות לאותת על תחילת נשירה? כיצד ניצור חיבור עמוק ואמתי עם הילד, כך שגם כי יזקין לא יסור ממנו? מתוך הרצאתו של הרב יצחק ערד, על בניית מבעוד מועד קשר בריא עם הילדים *- ההרצאה ניתנה בועידת "מקושר בכל" ופורסמה במגזין "דרך המלך".
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב print

איך מכניסים את הילד הביתה, ומהי הנשירה החיובית?

להכניס את הילד הביתה

אלו נורות אדומות עשויות לאותת על תחילת נשירה? כיצד ניצור חיבור עמוק ואמתי עם הילד, כך שגם כי יזקין לא יסור ממנו? מתוך הרצאתו של הרב יצחק ערד, על בניית מבעוד מועד קשר בריא עם הילדים *- ההרצאה ניתנה בועידת "מקושר בכל" ופורסמה במגזין "דרך המלך".

האושר הכי גדול להורים הוא נחת אמתי מהילדים. כאשר זוכים שהבנים והבנות ממשיכים בדרך החסידות, מחוברים וקשורים עם ההורים ועושים נחת לרבי – אין שמחה גדולה מזו.
לאידך, כאשר חלילה אין הדבר כן, והורים רואים ל"ע, התרחקות ונפילה למקום הקליפות, הרי זו גלות קשה ומרה. מהי גלות? שכינה היורדת ומתלבשת בתוך הקליפות עד שהקליפות משתלטות כביכול על השכינה ומכריחות אותה לעשות הפוך מרצונה האמתי.
אמנם, אנו מאמינים ויודעים שאין זו ירידה אמתית. כל ירידה היא לצורך עליה. אחר כך חוזרים בתשובה, אוספים את כל הניצוצות שנפלו אליהם ביתר שאת ויתר עז, ו"במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד". צריך לזכור את זה גם בזמני קושי והעלם, ולהתייחס לילד שנפל, מתוך המקום הזה. אבל אחרי הכל, אין מדובר בטוב נראה ונגלה. אין זה כפי שהרבי לימד אותנו לחיות גאולה, שפירושה הוא לחיות באופן של יהדות בגילוי, כאשר המהות הפנימית מאירה בגילוי.
רבים עדים למקרים כאלה, לצערנו, אבל לא כולם מבינים את עומק הכאב, השבר הפנימי שמתחולל כשרואים שזה מה שקורה. לא מבינים את העוצמה המאוד גדולה של אכזבה פנימית, ותחושות האשם של: "מה עשינו ומה גרם וכו'". לא מבינים כשצעירים, עד כמה ראוי וצריכים למסור את הנפש על החינוך, כדי שהבנים ילכו בדרכי ההורים, כדי שבאמת יהיה נחת רוח אמתי, ותהיה חיות חסידית אמתית.

האם זה תלוי בנו?!
לפעמים אנו ניצבים בפני השאלה: "האם זה תלוי בנו?!" הרי הרבה העולם עושה, הרבה חברים עושים, כמובא בצוואה של הרבי הרש"ב אודות הבעייתיות של פיתוי החברים, והיום הרבה האינטרנט עושה לא עלינו, וכו' וכו'.
האם זה באמת תלוי בנו?! נכון, הילד לא הסתדר בתלמוד תורה, הוא תמיד היה בחוץ ותמיד הרגיש מאוכזב. בסוף הוא מצא את עצמו ברחוב כי לא היה לו מקום אחר, אבל מה אני יכול לעשות? הוא היפראקטיבי, הוא הפריע למורה בכיתה, וטובת הכלל קודמת לטובת הפרט – ממילא הוא היה מחוץ לכיתה. אבל מה אני יכול לעשות? הוא היה בחוץ שנה אחרי שנה, הרבה פעמים עבר את ההשפלות הללו של יציאה החוצה מהכיתה, ובסוף הוא מצא את עצמו בכל מיני מקומות. מה אני יכול לעשות?!
וכאן נשאלת השאלה: אז מי צריך לטפל בזה, התלמוד תורה? הישיבה? בית הספר? הם צריכים לדאוג שלילד תהיה החברה הנכונה והוא יהיה במקום הנכון?
בוודאי שיש אחריות למלמדים, למורים, לרבנים ולמשפיעים. אבל יחד עם זה, האמת לאמיתה היא, שעיקר ההשפעה על ילדים הם ההורים שלהם. מי שסובל הכי הרבה במקרים הלא נעימים הללו – זה ההורים, וכשם שההורה הכי סובל מהמצב, כך הוא גם יכול להשפיע באופן הכי משמעותי.
כאשר משפיעים ורבנים מצליחים לחנך למרות ההורים – זו הצלחה כבירה, אבל צריך לשים לב שזה למרות ההורים. זו כבר בעיה, כי המקום הכי טבעי והכי נכון, הוא דווקא כוח ההשפעה של ההורים.
לכן, עלינו מוטל לעשות את מה שביכולתנו, עוד כשהילדים הם קטנים, כפי שנרחיב בהמשך, ובוודאי לכשיגדלו, נמשיך ונמסור את הנפש על החינוך, על מנת שהילדים יעשו נחת רוח לקב"ה, לרבי, ולנו גם כן.
מה הכוונה למסור את הנפש בחינוך? האם צריך להכריח את הבן לשבת וללמוד עוד כמה פרקי תניא, ומסירות נפש תתבטא בכעס עליו? כך אני אמסור את הנפש על החינוך?
הרבה פעמים אנחנו מפרשים את הרצון העז שלנו לחנך, להשפיע ולדאוג לילדים – כמקום לחוץ, עצבני, מכתיב, מעניש, כועס, שעושה כל מיני פעולות כדי שהילד יילחץ למסגרת שאני רוצה להכניס אותו – ואז הוא יהיה מחונך.
למסור את הנפש על החינוך – זה בדיוק ההיפך. הלחץ שלנו, או האדישות שלנו אינם מקדמים חינוך. יש כאלו שהם לחוצים לחנך או לחילופין מפתחים אדישות ואומרים: 'טוב, שיעשה מה שהוא רוצה, אני בין כך לא שולט עליו ובין כך הוא לא מקשיב – התייאשתי', שני הצדדים הללו – הם אותה בעיה.
כדי להצליח בחינוך, צריך להיות מחוברים אל הילדים. כשהילדים יהיו מחוברים אתנו, הם יהיו מחוברים עם המסר שאנחנו רוצים להקנות להם, ויחיו עם זה.

היעד: נשירה חיובית
איזהו חכם? רואה את הנולד! כשרואים סימנים שמאותתים על נשירה סמויה, חייבים להשקיע. אם תזהה אותם בהתחלה – רוב הסיכויים שניתן גם לטפל באמת ולשנות את המצב. אם לא מזהים את הנורות האדומות בהתחלה, אחר כך הרבה יותר מסובך. בעולם הרפואה אומרים, שגם מחלה קשה רח"ל כשמזהים אותה בהתחלה, סיכויי ההחלמה ממנה הם לאין ערוך, מאשר כשנזכרים בשעה שזה אכל כבר כל חלקה טובה.
כדי לזהות את הנורות האדומות, צריך להבין תחילה מה המצב הנכון והמתוקן. הנקודה המרכזית היא – התחברות של הילד להורים. אמנם, בשלב מסוים הילד צריך לעזוב את ההורים ואת ההשפעה ההורית, 'על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו' – הוא ייצא לשליחות ויאיר את העולם, אך זו עזיבה חיובית. הוא הפנים את מה שההורים נתנו לו וכבר נעשה עצמאי ואז הוא יוצא לעולם. הזכות הכי גדולה היא כשהילדים הולכים בשליחות ופועלים, באופן של חי הנושא את עצמו ומחיה אחרים. זה נפלא.
כדי שהילד יוכל לעזוב, שזו נשירה הכי חיובית (אם אפשר להשתמש בביטוי הזה), ההקדמה לכך צריכה להיות – חיבור מאוד עמוק עם ההורים.
ילד צריך להרגיש חיבור עם ההורים, תחושת הערכה כלפי ההורים, עד כדי הערצה להם, למה שהם אומרים ולמה שהם מסמלים. ויותר מכך – לאהוב אותם, שיהיה לו טוב איתם. הילד צריך להרגיש שגם כשקשה לו – המקום הכי בטוח – זה ההורים. אם קשה לי בלימוד, אם קשה לי עם המורה, אם קשה עם חברים או בכל תחום שהוא – איפה אני מוצא את עצמי ומרגיש בטוח? למי אני פונה? ילד מגיל קטן, צריך להרגיש שההורים הם מקום המבטח שלו. אצלם הוא מוצא את המענה ואת המקום שיפתור לו את הבעיות.
אבא בעדי או נגדי?
כדי שילד ירגיש חיבור, הערצה ואהבה להורים, הוא צריך להיות בטוח. שמעתי לא מזמן ממישהו את המשפט הבא: 'בצעירותי, כשהייתה לי בעיה בתלמוד תורה ואחר כך בישיבה – תמיד ידעתי שההורים שלי יהיו נגדי. אף פעם הם לא הקשיבו לי. כשהמלמד/המורה שלח פתק – אבא ואמא היו נגדי. ידעתי שהם יהיו נגדי. רק בשנים מאוחרות יותר התחילו להקשיב לי'.
זה משפט שמאותת על בעיה. למה? הילד תמיד רוצה הכי טוב בעולמו הילדותי. הוא לא רוצה משהו אחר, הוא לא רוצה למרוד, הוא לא רוצה להתחצף, הוא לא רוצה שום דבר רע. ילד הוא טוב. הוא רוצה דברים טובים, והתפקיד של ההורה להראות לו מה טוב. אבל, אם נוצר אצל הילד קונפליקט, הוא מתנהג לא כמו שצריך. אם הוא מרגיש חלילה שההורה הוא האויב שלו, כי ההורה רוצה לחנך אותו והוא לחוץ, אזי ההורה לא מהווה כתובת אלא איום.
הרבה פעמים קורה שילד עושה משהו לא טוב ויש לו ייסורי מצפון, קשה לו. למה הוא מסתיר ולא משתף ומבקש עצה? כי הוא פוחד מההורה. הפחד מההורה גורם לו להתכנס בתוך עצמו ולהסתיר. אם הילד היה יודע, שבכל מצב, גם במקרה שלא נהג כשורה, מי שיפתור לו את הבעיה זה ההורים שלו, מצבו היה אחר לגמרי.
לכן, המקום הכי ראשוני הוא ההתחברות. כשהורים מתחילים לראות שהילד מזלזל בהם, מסתיר דברים, לא מספיק פתוח, זוהי נורה אדומה. מתחיל כאן ניתוק לא חיובי, בפרט אם הוא מפחד מההורים ולא משתף.
אולי יאמר הורה בליבו: 'טוב שהוא מפחד, כך הוא יימנע מדברים לא טובים', לא! לדברים הלא טובים הוא עלול להגיע חלילה. הפחד מאתנו לא יעצור אותו. הוא יתגבר על הפחד, אבל הלוואי והוא היה מתגבר על הפחד הזה כדי לשתף את ההורים והם היו יכולים לעזור לו, להקשיב לו ולסייע לו.
הניתוק שמתרחש בין ההורים לילדים בשלב הצעיר שלהם, שאז ההורים חושבים שהם צריכים להיות חזקים ומשימי גבולות, ומאיימים ומפחידים, שם מתחיל שורש הקושי האמתי של הילד.
חיבור והרגשת ביטחון בבית – מגנים על הילד מפני חברה לא טובה, קשיים והשפעות לא רצויות. ולהיפך, ילד שמתנתק בגלל פחד, אחר כך בהמשך הוא גם מפריע ועלול למצוא את עצמו במקומות לא מוצלחים.

תענוג להיות יחד
מה מחבר בין הילד להורים? מהי הנקודה הפנימית שיוצרת דביקות? חיבור נובע מתענוג. כשיש תענוג – יש דביקות. כשאין תענוג – אין דביקות. אדמו"ר הזקן בספר התניא, אגרת ט"ו, מדבר על התענוג שעל ההורה לתת לילד. התענוג יוצר דביקות וחיבור.
כשם שכאשר הילד מרגיש תענוג עם ההורה, הוא חש מחובר, כך גם בכדי שהורה יהיה מחובר עם הילד, צריך להיות לו תענוג מהילד. הורה צריך להרגיש הנאה עם הילד. אבא מתעניין, כיף לו לשבת עם הילד, הוא מחבק אותו, מחייך אליו, יושב מספר לו סיפור חסידי, רץ אתו בפארק… יש להורה תענוג מהילד, טוב לו עם הילד.
אם חלילה הורה מרגיש שהילד שלו הוא דבר מעיק, ומחכה שכבר יזוז מהעיניים שלו: "בציונים שאתה מביא אני משתגע ממך, חוץ מזה אתה לא כמו אח שלך, אתה רק מקור צרות, עליך מתקיים 'צער גידול בנים' מרגע שנולדת…" וכו', אף אם הורה לא אומר את זה מפורשות, אבל הוא מבטא צער מהילד, אין לו תענוג מהילד, גם לילד לא יהיה תענוג מההורה. כל עוד הילד בריא (לפני שנהרס), הוא משווע לחום של ההורים, הוא משווע לקרבה, לתענוג הזה, הוא זועק וצמא לקשר.
הנקודה הפנימית של התענוג היא נקודת מפתח מאוד חזקה לחיבור. ילד מחובר ללימוד כשיש לו תענוג בלימוד. לכן, אלו שמוציאים אותם מהכיתה, מאיימים עליהם שאם לא ילמדו אז… ולא נותנים להם מענה שיגרום להם תענוג בתורה, הם מואסים בלימוד, ומחפשים כיף במקום אחר. כיף עם חברים בחוץ, כיף לעשות מעשה שובבות, היום כיף לשבת באינטרנט בכל מיני עניינים, שלא נדע… ומי יודע מה עוד?
נקודת הכיף והתענוג – היא הנקודה שמחברת. לכן, אם מזהים שלילד אין תענוג בלימוד, הוא לא הולך ל'חדר' או לבית ספר בשמחה, לא כיף לו, זו בעיה שדורשת פתרון. 'חכם רואה את הנולד' – ההורה צריך לעשות כל מאמץ שלילד יהיה כיף, בלימוד, בחסידות, בהתוועדויות… הכיף הזה יחבר אותו פנימית ולא ייתן לו לפרוש.
התענוג הוא כמו מים, מים שמחברים, מדבקים ומצמיחים. לעומת זה, אם מייבשים את הילד בלי מים ובלי כיף, אלא רק באש של הכעסים ודרישות –הוא עלול חלילה לנשור קודם זמנו. פרי נושר כשהעץ מתייבש. הוא מחובר ויונק כשיש לחות ויש גדילה.
הנקודה הזו של התענוג זו נקודה שצריך לשים לב אליה.

אני אתך מול האויב שלך
נחזור לנקודה של מסירות נפש בחינוך. אדם צריך למסור את הנפש להיות עם הילד בכל תנאי, להקנות לו את הביטחון ש'עמך אנכי בצרה', קשה לך? אני אתך! מי האויב שלך, היצר הרע? – אני אתך גם אז. האויב זה המלמד? אני אתך מול המלמד (כמובן אם הוא מתנהג אתך לא כראוי). אתה לא מסוגל להתקדם בלימודים כי אתה לא מבין כראוי? אני אתך בקושי הזה! אני אוהב אותך, אני אתך. למסור את הנפש הכוונה להיות עם הילד בכל תנאי, להיות מחובר אליו בכל מצב.
ואז מגיע הפרט השני במסירות נפש החינוכית: אתה רוצה למסור את הנפש על חינוך הילד? תדאג שיהיה לו כיף! הוא לא רוצה, הוא משתעמם? – אז מופיע האתגר האמיתי, מה לעשות כדי שיהיה לו כיף. נראה אותך מוסר את הנפש, מפשיל שרוולים, יוצא אתו החוצה, עושה אתו פעילות, מתעניין בו, הוא זקוק לך! תמסור את הנפש ותשקיע בו אהבה, חיבור! אל תמסור את הנפש ותלחיץ אותו ובכך תפגע בו כפי שאמרנו קודם. תמסור את הנפש – להעניק לו חום ותענוג למרות שלפעמים זה מאוד קשה.
בל נחשוב שלתת תענוג לילד בלמידה, הכוונה היא לתת לו סוכריה אחרי שהוא ילמד או ארטיק. לא מזיק שהוא יקבל ממתק, אבל לא זה מה שנותן תענוג בלמידה. מוח של ילד קטן מגורה בשאלה ובתשובה, במשחק, הוא רוצה לפתור דברים, הוא רוצה לענות על שאלות, זה מה שנותן לו את התענוג האמתי, לשאול ולהבין משהו חדש.
גם ילדים שמאוד קשה להם ליהנות מלמידה, היפרים כמו שמכנים אותם, רואים שבתחומים שמעניינים אותם, הם מרוכזים ואין להם בעיה ללמוד, כאשר לומדים איתם משהו שמעניין אותם – הם מצליחים ללמוד!
כשרואים שילד לא לומד כי לא כיף לו, החוכמה היא לא להכריח אותו ללמוד, אלא לפתור את מה שמונע ממנו את הכיף. להשקיע שיהיה לו כיף.

הכוכבים שלא נוצצים
נקודה שניה, מעבר לתענוג, זו ההערכה. התפארות. וואו! הצלחתי!
כשילד מצליח, הוא מרגיש את עצמו מכובד, בר-ערך. תפארת, מלשון להתפאר, זה כוח מאוד מחבר.
ההתחברות ברובד היותר עמוק מהתענוג – שהוא מקום עמוק בנפש – זה התענוג בכבוד, בהתפארות. לכן אנחנו צריכים לתת לילד, כדי לחבר אותו, חוויית הצלחות וכבוד. יש כאלה שקל איתם, כי הם באמת מצליחים ויש על מה לתת כבוד.
הבעיה האמתית היא עם הרוב, שהם לא מספיק 'כוכבים', לא מספיק בולטים וראשונים, הם יותר השכבה האמצעית. יתירה מזו, יש כאלה שיכולים להיות חסידים ושלוחים הכי נפלאים, והם חלשים מבחינה לימודית וכישרונות. איך הוא יקבל כבוד? במה הוא יתפאר? הרי הוא לא מסוגל. במאבק הסביבתי שהוא מכיר, רק מישהו מסוים יכול לקבל את ההצלחה הגדולה.
אגב, זה בדוק שהרבה מ'המצליחים', ההצלחה עצמה היא זו שנתנה להם את הכוח להישאר, להתמיד, לאהוב ולהיות חלק. אלה שלא הצליחו כי היה להם קשה או זלזלו בהם מסיבות אחרות – נגרמה להם תחושה הפוכה.
אותם אלה שהם יותר חלשים, עליהם יש חובה הרבה יותר גדולה לייצר להם את הכבוד שההצלחה מביאה. צריך להעריך אותם גם בלי הצלחה מיוחדת, להעריך את היכולת שלו לשחק ולהצליח במשחק, לבטא הערכה כלפיו בדברים שהוא כן טוב בהם. כשהוא ירגיש מצליח – הוא גם ימצא את ההצלחה בלימוד, בהתגברות על עצמו ובעשיית מצוה.

גאה להיות חלק!
כשהילדים יותר גדולים – צריך ליצור אצלם גאוות יחידה, גאוות שייכות, להורים, לחב"ד, לישיבה. כשהוא מרגיש שייכות, הוא גאה. השייכות מחברת.
כשילד אומר: "אבא שלי, נו.., אני יודע מיהו, אני רואה אותו צועק ליד אחרים 'תלמד תלמד', אני מכיר אותו ורואה אותו יותר משחק בפלאפון או במחשב, והוא אומר לי תלמד", הוא מזלזל. אם אתה לא אמתי, הילד קולט והוא לא יכול להעריך אותך באמת.
אין גאוות יחידה למשהו לא מוצלח. אין גאוות יחידה למקום שמרגישים בו נחות. 'אה.. החב"דניקים האלה' אם ילד שומע מילים כאלה, איך הוא ירגיש גאוות יחידה? איך הוא ירגיש שייכות? אבל אם הוא ישמע 'החב"דניקים האלה כל כך מיוחדים…' – זה ייתן לו את השייכות.
הרבה פעמים במריבות שלנו ובמאבקי כוח הקרובים והרחוקים, אחד מכלי המלחמה העיקריים זה לזלזל במישהו שהוא לא בדיוק כמוני (כפי שמאריך הרבי הרש"ב בקונטרס החלצו), בוודאי אם הוא המתנגד שלי ואם הוא חושב הפוך ממני. יש אנשים, שוחרי צדק, שעל כולם מוצאים חסרונות. יפה מאוד! אתה נלחמת וניצחת כביכול על ידי שהנמכת את אויביך, שזו בדיוק הטעות הגדולה ביותר של שנאת חינם. אבל את מה הפסדת? הפסדת את הילדים. הילד צריך להיות שייך למקום מוערך. כשאתה מזלזל – בסוף הוא יקלוט את אווירת הזלזול והוא יזלזל גם בך, ובכלל הוא יהפוך לטיפוס מזלזל.
כדי למסור את הנפש על הילדים, צריך למסור את הנפש כדי לרומם אותם, ולרומם את חב"ד, בוודאי את הרבי. הרוממות הזו תרומם את הילד עצמו, ובהמשך תייצר גם שייכות. השייכות יוצרת חיבור ואילו הזלזול יוצר ניתוק. הניתוק מפריע, ואחר כך משלמים עליו את המחיר.

שהילדים יהיו יותר טובים מההורים
מעבר ל'פאר', ההתפארות וההצלחה שצריכים לתת לילדים, יש נקודה עמוקה יותר, שהיא מבטאת בעצם את עומק החיבור וההשפעה על הילד, עד כדי כך שהוא – הילד – בגלל שיש לו את הנקודה הזו, הוא אתך. והוא אתך במסירות נפש ובכל מה שאתה מבטא. ואם אתה עם הרבי – הוא יהיה בזה בכל כולו לגמרי.
זה לא רק מהכבוד וההצלחה והתענוג – שכמובן הם דברים חשובים, אלא מעבר לזה, שהוא יצליח להיות בראש שלך. הצלחה אמיתית בחינוך, זה שהילד הוא בראש של ההורים, הוא מאמין במה שההורים עוסקים.
כשאנחנו שומעים משפטים ששמעתי אותם לצערנו הרב לא פעם: "ההורה שלי שליח, אני לא אהיה ככה", למה לא? כי היה לו קשה מכל מיני סיבות, אבל בשורה התחתונה: 'אני לא'. הילד לא הפנים את הערכים האמתיים שההורה חי על פיהם, ובוודאי שיש כאן איזשהו ניתוק.
נאמר: "בניכם אשר אמרתם לבז יהיה, הם ייכנסו אל הארץ". אחד הדברים העיקריים שאנחנו רוצים, הוא שהילדים שלנו יהיו יותר מאתנו: יותר משקיעים, יותר לומדים, יותר בלהט. כשהילד הוא פחות מאתנו, יש בעיה. כשהילד הוא יותר מאתנו – הצלחנו בחינוך. זה חלק מהתהליך האמתי של החינוך וההצלחה בו – כשהילד הוא יותר ממך.
מה יעזור לילד להיות יותר טוב ממך? כשהוא יהיה בראש שלך. לא מספיק שיהיה לו טוב בקטנותו, ושההורים יעריכו אותו על כל התקדמות. בראש שלך, הכוונה, שאתם אותו דבר, ויותר מזה 'יפה כח הבן מכח האב'.

לשמוע, ללמוד וללמד
ילד יכול להעלות שאלות נוקבות: 'למה שליחות זה חשוב?' או: 'מה חשוב בלימוד תורה?' 'אני חושב שלימוד מקצוע זה חשוב!' – הוא כבר בוגר ומבין שכדי שלא יהיה לו קשיי פרנסה אולי עדיף ללמוד מקצוע מלימוד תורה, זה לא מקום רגשי אלא מקום של ראש.
היום יודעים בעולם שהכל הולך על פי הראש, לכן כל הזמן שוטפים את הראש, משקיעים המון בתקשורת ובהעברת מסרים, ומשתמשים כמובן גם ביצרים בשביל להעביר את המסרים. למה עושים זאת? כי הניצחון במלחמה הוא דווקא דרך הראש.
חב"דניק צריך לדעת שבסופו של דבר מה שאתה מאמין ומסביר בטוב טעם, זה הערכים שייכנסו. ה'טוב טעם' הוא בהתאם לגיל הילד. גם ילד בגיל 6-7 צריך להבין, אבל זה פחות קריטי, כי זה לא העיקר אצלו. ילד בגיל 14 – חייב להבין. יש לו שאלות, יש לו התלבטויות, הוא מתחיל להתלבט אם הפירוש בשיחות של הרבי הוא נכון או לא, יש שאלות אמתיות שהוא צריך לקבל עליהן מענה, והמחנך צריך להשקיע ככל יכולתו, בלבנות לילד את הערכים, את התפיסה ואת הלימוד הנכון.
כאן באמת מגיע המקום של ישיבות ורבנים, כי זה גיל שהילד כבר לא נמצא רוב הזמן בבית. במקום הזה, כשרואים ההתנגדות אצל הילד, שאלות קנטרניות, אל תאמר: 'זה יצר הרע', שאלות – הן בעיה. לא כי השאלה היא בעיה, אלא כי השאלה דורשת תשובה, אם לא תיתן תשובה לשאלה, הוא לא יבין. קבלת עול זה דבר מצוין – אבל הוא מקיף. להיות בראש אתך – זה רק כשהוא מבין.
לכן, כשאנחנו רואים את הסימנים הללו, שיש מאבק אידיאולוגי, צריכים לדעת שנדרש להשקיע מאמצים גדולים ועצומים להסביר, להבין, ללמוד.

המפתח נמצא בבית
נסכם את הדברים, במספר משפטים קצרים:
למרות שיש הרבה גורמים חיצוניים שיכולים להשפיע – חברים וטעויות מבחוץ וכדו', המפתח העיקרי נמצא אצל ההורים. הרבה פעמים ההורה, לא מרוע אלא מרצון כנה, טועה הרבה יותר. אף הורה לא רוצה לעשות רע לילדים שלו. אין הורה כזה, ובוודאי לא בנושאים כל כך מהותיים. אבל הורים צריכים לדעת שחינוך לא יבוא מאליו. נדרשת מסירות נפש כדי להשקיע בילד את אותם דברים שדיברנו עליהם. להתחבר אליו, להקנות לו את הביטחון, לדאוג שיהיה לו את התענוג במה שהוא עושה, שירגיש הצלחה, שירגיש כבוד, שירגיש מכובד בעיני ההורה. אם הוא חלש בלימודים – זה רק מדגיש את הצורך עוד יותר בלתת לו כבוד, להשקיע בדיבור, בשיחה ובהסברה בהתאם למקום שלו. ככל שנשקיע יותר בחיבור – הילד יהיה אתנו, ויהיה עם הרבי. אם לא משקיעים – מוסרים אותו לחסדי המקרה. אם הורים שלו לא משקיעים ודואגים שיהיה לו טוב, אזי מי שיחנך אותו זה כל העולם, וכשהעולם מחנך אותו, זה לא בדיוק למקום שאתה תרצה שהוא יגיע אליו.
צריכים לאהוב כל יהודי, להשקיע בו ולקרב אותו, אבל 'מבשרך אל תתעלם'. אהבת ישראל בבשרך היא יותר חיונית ויותר קריטית, ולצערנו הרב אנחנו רואים הרבה שלא יודעים להשקיע בזה בצורה הנכונה. רואים הרבה קושי בתחום הזה. צריכים לזכור את העיקרון: 'אוהב את הבריות ומקרבן לתורה' – ילד, כמו כל בריה, יתקרב לעולם שלנו, רק על ידי אהבה שיש בה תענוג, התחברות והערכה. אז בוודאי נזכה לנחת אמיתי, ועיקר העיקרים שיהיה לרבי נחת מכל ילדיו, ויוליכנו לגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן