fbpx

איזה טוב קורה כשהנפש עולה על גדותיה?

מה קורה כשהנפש לא מכילה את החוייה? השבוע, בחג שבועות, לפני מאה ועשר שנים התחיל ההמשך הגדול תער"ב על ידי הרבי הרש"ב. סוגיות רבות ומעמיקות בהבנת נפש האדם מוסברות בהרחבה בתורת החסידות, ובכללם, בהמשך תער"ב.
מה קורה כשהנפש לא מכילה את החוייה? השבוע, בחג שבועות, לפני מאה ועשר שנים התחיל ההמשך הגדול תער"ב על ידי הרבי הרש"ב. סוגיות רבות ומעמיקות בהבנת נפש האדם מוסברות בהרחבה בתורת החסידות, ובכללם, בהמשך תער"ב.

איזה טוב קורה כשהנפש עולה על גדותיה?

ב"ה

 

כשהנפש עולה על גדותיה

השבוע, בחג שבועות, לפני מאה ועשר שנים התחיל ההמשך הגדול תער"ב על ידי הרבי הרש"ב, עליו אמרו רבותינו נשיאנו כי יש בו "גדולות ונפלאות", ו"כל העניינים העמוקים בחסידות מוסברים בו כדברים מוחשיים רגילים" (ראה שיחת כ' כסלו תשל"ז).

לתורת החסידות יש מה לומר בכל ענין ונושא הקשור לנפש האדם, על פי הכלל הבסיסי של "מבשרי – אחזה אלוקה", ואכן, סוגיות רבות ומעמיקות בהבנת נפש האדם מוסברות בהרחבה בתורת החסידות, ובכללם, בהמשך תער"ב, שהוא סידרת מאמרי החסידות הארוכה והגדולה ביותר.

 

אור פנימי – חוויה מוכלת

הנה דוגמא לאחד העניינים היסודיים בחסידות שיכולים לתת לנו גם עומק והבנה בהכרת אופן הפעולה של הנפש:

ובהקדמה, שבחסידות מוסבר בהרחבה שיש שני סוגי אורות אלוקיים: אור פנימי ואור מקיף.

אור בהקשר הנפשי פירושו חוויה וגילוי. אור פנימי פירושו חוויה שמוכלת בכוחות הנפש – בשכל וברגש. השכל מבין ומכיל את החוויה, ולכן גם הרגש מושפע בצורה מדודה מאותה חוויה.

למשל: פלוני מבין שאלמוני הוא בעל מעלות גדולות ויקרות, והבנה זו מעוררת בפלוני הרגשת אהבה וקרבה אל אלמוני. השכל מבין, וזה עובר ונמשך גם לרגש.

על דרך זה לצד השלילה: פלוני מבין שאלמוני הוא אדם פוגעני ומסוכן, וזה משפיע על הרגש וגורם לפלוני לפחד מאלמוני ולהירתע מפניו.

ההגדרה 'פנימי' בהקשר זה פירושה שהדברים מובנים ומוכלים, הם חודרים פנימה לתוך האדם, ו'מוכנסים' לתוך כלי הנפש, השכל והרגש.

בהמשך תער"ב בפרק ר"כ, מובא יסוד מאוד חשוב בקשר להשפעת השכל וההתבוננות הפנימית על האדם. הדברים הבאים להלן הם הסבר והרחבה של הדברים, אך מומלץ לעיין במאמר עצמו לראות את הדברים כפי שהם במקור.

הרבי הרש"ב מציין שם שמטרתה של העבודה של אור פנימי, שפירושו בירור שיעשה האדם באמצעות שכלו כדי לבדוק מה היתרונות ומה החסרונות של הדבר, האם הוא טוב או לא, האם ראוי לאהוב ולהתקרב אליו או להתרחק ממנו וכדומה – היא להשפיע על הרגשות האוטומטיים והטבעיים של האדם, שפעמים רבות אינם מתוקנים, והם הנקראים 'הכוחות הטבעיים של הנפש הבהמית'. זה תהליך של התבוננות שמשפיע על הרגש.

אך עבודה זו כוחה מוגבל: אומנם היא פועלת לתיקון וזיכוך של הכוחות הרגשיים של נפש הבהמית, אבל את המהות של הרגש היא איננה מצליחה לשנות.

לדוגמה: אדם שהוא טיפוס אכזרי, אם ה'בירור' שיעשה יעלה לדוגמה שהטבע האכזרי שלו נוצר בהשפעת הילדות שחווה, וכעת יגיע להבנה שהנהגתו אינה נכונה ואינה מועילה, היא מרחיקה אותו מעצמו, ומתפקידו ושליחותו בעולם, כל ההבנות וכל המסקנות לא תעזורנה לו להפוך לאדם רחמן. הבסיס הטבעי של הרגש יישאר, גם אם הוא יתאזן מעט בעקבות החשיבה.

דוגמה נוספת: אדם שהוא קמצן בטבעו הבסיסי, יעשה בירור קוגניטיבי ויבין שדרכו אינה טובה, יוכל מתוך הבירור להפחית מעט את מידת הקמצנות הטבועה בו, אך לא יהפוך לאדם פזרן ונדיב. הטבע הבסיסי ישאיר את אותותיו, והנטייה תישאר.

כל אלו הן דוגמאות לאותו כוח מוגבל שעליו דיבר הרבי: התהליך השכלי, הוא אור פנימי שחודר פנימה, משפיע ומאזן, אך אין בכוחו להפוך את המהות של הטבע הבסיסי למהות אחרת.

וכן הוא בעבודת ה': רגש האהבה שיהודי מעורר אל הקב"ה הנובע מהבנה, מתיישב בתוך האדם ומוכל בתוך כלי הלב, שהם הכלים הרגשיים להכיל את האהבה, ולכן הוא גם לא משנה את המהות.

כשרגש האהבה התעורר האדם הרגיש צימאון וחוסר. ועכשיו הוא ממלא את אותו צימאון ומרגיש תענוג, וממילא מרווה את צימאונו הנפשי.

הבירור שהאדם עושה באמצעות ההתבוננות השכלית לא ישנה את הטבע האוטומטי, מאחר שהאהבה שאליה הגיע היא אהבה מוכלת, היא כביכול מוכנסת לתוך כלי והכלי סוגר עליה, ולכן היא אינה משפיעה על מה שמחוץ לכלי, על הטבע הבסיסי, והוא נשאר כשהיה.

וכשם שהמים נתונים בתוך כלי ה'תוחם' אותם מכל הצדדים, כך האהבה נתונה בתוך כלי – הוא הטבע הבסיסי של האדם – והוא 'מקיף' אותה מכל צדדיה.

המסקנה מכל זה: שינוי הטבע לא יכול להיעשות על ידי חוויה מוכלת.

ההסבר במאמר מתמקד ברגש החיובי של אהבת ה' ובהשפעתו על הטבע של הנפש הבהמית, אבל אנו יכולים ללמוד ממנו לימוד כללי ורחב יותר: התבוננות וחשיבה קוגניטיבית, אפילו הן נעשות כראוי, כל שביכולתן לקרב את הטבע הבסיסי למצב מאוזן, אבל אין בכוחן לשנותו.

 

אור מקיף – חוויה לא מוכלת

בהמשך המאמר (בפרק רכא) מבאר הרבי הרש"ב את הדרך ששינוי הטבע נעשה במהותו, שזהו על ידי גילוי של חוויה עצמית, שמעבר לגבולות השכל, וכפי שכותב שם:

"אמנם בחינת רעותא דלבא [הרצון הפנימי שבלב] שהיא אהבה הבלתי מוגבלת שאינו נכנס תוך הלב, אדרבה הוא עודף על הלב ומקיפה כו', ואינו מרווה צמאונו באור האהבה כו', הרי זה פועל על הטבעיות שתתבטל בעצם מהותה עד שיוכל להתהפך על ידי זה מאכזרי לרחמני ומתכלית הגסות לתכלית השפלות כו' וכהאי גוונא מפני שמתבטל ומשתנה בעצם מהותו כו'."

המושג "רעותא דליבא" מבטא התעוררות פנימית של הנשמה, מצד דרגת הכתר שמעל השכל. היא נולדה והתעוררה בעקבות גילוי עצמי של הנשמה (ולא בעקבות התבוננות שכלית).

הרגש ברמה זו מתבטא באהבה בלתי מוגבלת, לא מוכל בכלי הנפש הרגילים של השכל והרגש, ולא מצליח להתבטא דרכם. העוצמה הפנימית גולשת מעבר לכלי הנפש הרגילים שאינם מסוגלים להכילו.

חוויה זו נקראת אור מקיף: אור זה איננו תחום בגבולות השכל והרגש, וצימאון האהבה לא מגיע לרוויה והוא לא מרגיש מסופק.

בניגוד לאור הפנימי שלא משנה את הטבע, הגילוי האור המקיף פועל גם על התודעה הטבעית של האדם, עד שהוא מחולל בו שינוי מהותי, כגון מאדם אכזר לאדם רחמן.

או כדוגמה השנייה המובאת שם: הוא מתהפך "מתכלית הגסות לתכלית השפלות". גסות פירושה הרגשה עצמית חזקה של גאווה וישות – אדם שמרוכז רק בעצמו. התעוררות פנימית עמוקה לא מוכלת, יכולה לגרום לאדם כזה להפוך בבת אחת להיות אדם שפל ועניו, שמסוגל להכיל ולקבל מאחרים, בדיוק ההפך ממהותו עד לרגע המהפך.

ועל דרך זה, בהשפעת גילוי החורג אל מעבר לגבולות, האדם המפוחד לא רק שיאזן את הפחד שלו (כמו בבירור הקוגניטיבי) אלא יתרה מזו – הוא ייעשה אדם אמיץ.

עד כאן מהמאמר המסביר לנו כיצד התעוררות גדולה מאוד של הנפש, גורמת לשינוי של הטבע והמהות.

 

להמשיך לתפקד

ההסבר האמור מחדד את ההבנה שלנו לגבי מאורעות מסוימים המשפיעים על הנפש עד כדי שינוי וחקיקה בטבע (מה שמוכנה לפעמים בשם 'טראומה').

בזמן ההתרחשות, לא היו לנפש כלים להכיל את החוויה, ובהיעדר כלים – החוויה גרמה לשינוי בנפש ולחקיקה בטבע (אילו היו לה כלים כאלה והם היו מכילים את החוויה – השפעתה הייתה מוגבלת, כפי שהוסבר).

הניסיון מלמד שהסיכוי שאירוע קשה נחקק באדם אינו תלוי רק בעוצמת האירוע עצמו. חלק גדול יש להתנהלות של האדם שנקלע אליו: אדם שהצליח לתפקד ולפעול – הסיכוי שהאירוע ייחקק בו בצורה שלילית קטן לעומת הסיכוי של אדם ש'קפא' במקומו, איבד את עשתונותיו ולא הצליח לעשות מאומה.

לכן העזרה שמקובל להמליץ עליה כדי לסייע לאנשים בעיצומם של אירועים קשים ומסוכנים – מתמקדת בפעולות שתגרומנה להם להמשיך לתפקד בעודם נתונים בתוך האירוע הקשה עצמו. התפקוד מעניק לנפש כלים להכיל את המאורע. בחלוף האירוע אפשר יהיה לעשות לו 'בירור שכלי', שהרי  'מוח שליט על הלב', והבירור יסייע לשנות את החשיבה המעוותת וממילא גם התוצאה הרגשית.

לעומת זאת, בהיעדר תפקוד, לא נוצרים בנפש כלים שיאפשרו לה להכיל את האירוע, היא "עולה על גדותיה" ובמקרה כזה נוצרים שינוי וחקיקה בכלי הבסיסי של הנפש.

 

בין טראומה לחרדה רגילה

כדאי לציין, שאומנם הטראומה היא סוג של חרדה, אבל היא שונה מהחרדה הרגילה.

החרדה הרגילה היא תופעה רגשית, של רתיעה ופחד. הפחד מוזן ומונע בצורה ישירה מהחלק הקוגניטיבי ומראיית המציאות בצורה מסוימת.

מסיבה זו הדרך העיקרית לעזור לאדם להשתחרר מהפחד היא על ידי בירור שכלי שעל ידו האדם יוכל להבין אם האיום אמיתי או קיים בדמיון בלבד, ואם הוא אמיתי – הוא ילמד להתייחס אליו בצורה מתוקנת, ומתוך כך רגש החרדה ידעך.

בתופעת הטראומה, לעומת זאת, האיום עורר פחד גדול מאוד, וחקק אותו בתוך האדם בעוצמה שהשפעתה חזקה במידה ניכרת מהשפעת החשיבה המעוותת.

חרדה רגילה מתעוררת כשהאדם חש איום מצד גורם הקיים במציאות, ואילו במצבי קיצון, די בהיזכרות באותו גורם (שכבר איננו קיים במציאות), כדי לעורר אותן תחושות קשות.

לדוגמה: אדם שהיה במקום של תאונת דרכים שנגרמה בשל נסיעה במהירות מופרזת. בחרדה רגילה – אם בזמן נסיעה יגלה שהרכב שבו הוא נוסע מפתח מהירות כמו זו שגרמה לתאונה, יתעורר בו פחד; בטראומה – הפחד עשוי להתעורר בו אם יראה מכונית שנוסעת במהירות כזאת או תחלוף בראשו מחשבה על אותה התאונה וכדומה. ואם באותו אירוע קשה הוזעק אמבולנס למקום, ייתכן שדי יהיה בשמיעת יללה של אמבולנס כדי לגרום לו לחוש חרדה עצומה, כאילו הוא נקלע שוב לאותו אירוע.

החוויה יצרה אצלו תחושת איום קבועה מפני החוויה שהייתה, והיא יצרה אצלו הרגל חדש, כמין טבע אחר: הוא מגיב לדברים מסוימים בתגובה שהיא כביכול אוטומטית. היא אינה מונעת מחשיבה מושכלת (מתוקנת או מעוותת), ולכאורה קשה למצוא קשר הגיוני בינה ובין מה שקורה במציאות. התגובה נעשית כאילו מעצמה.

כאן לא יספיק הטיפול הרגיל בחרדות – טיפול שיכלול בירור קוגניטיבי ופעולות התנהגותיות. בשל עוצמת החקיקה של האיום, יש צורך לפעול באופנים נוספים.

 

חוויה מתקנת

אין כאן המקום לפרט בהרחבה את הדרכים להתמודד עם תופעות אלו, אך אם נתמקד במובא במאמר האמור של הרבי הרש"ב ובדוגמאות החיוביות של התעוררות הנפש, נוכל ללמוד מכאן דוקא דרך הפוכה לשימוש חוויה נפשית עודפת, לשינוי והשפעה חינוכית וכדומה.

דוגמה לכך:

ילד קטן בגיל שש לערך, שיש לו דימוי עצמי שהוא פחות נחשב ו"שווה" מאח שלו, או מילדים אחרים בכיתה וכו'. החשיבה שלו (שייתכן שיש לה ביסוס מסוים במציאות והיא נוצרה בהשפעת התייחסות לא נכונה של ההורים או מסיבות אחרות) גורסת שהוא מוערך פחות מאחרים או מתייחסים אליו פחות משמתייחסים לאחרים, וחשיבה זו יצרה אצלו רגש של נחיתות.

ההורים ששמו לב לתופעה, התעשתו וקיבלו עצה לנהוג כלפי הילד ב'הפליה מתקנת' – לתת לו יחס אישי יותר משייתנו לאחיו.

ההורים הטובים האלה, אימצו את ההצעה ברצינות רבה מדי, והפכו את ה'הפליה' ל'פלא' – היינו, הם נתנו לאותו ילד יחס טוב מעבר לכל פרופורציה: הם הקפידו להחמיא לו ברבים בכל הזדמנות אפשרית, להפליג בשבח מעלותיו ולגלות כלפיו יחס של אהבה וחיבה, ערך ורוממות. הם הכינו לו אירוע מיוחד, שבו כל אחד שיבח אותו, ושרו לו שירים וכדומה…

עד אותו זמן הילד היה רגיל לחשוב שהוא פחות בערכו מהאחים או החברים שלו, ופתאום הוא חווה חוויה הפוכה, ובעוצמה רבה. הנפש שלו לא הבינה ולא יכלה להכיל זאת, זו הייתה חוויה עוצמתית עבורו, ומשום כך חוללה בו שינוי מהותי.

מה קרה כאן? הייתה כאן השפעה של 'אור מקיף', השפעה מעבר לגבולות השכל וההיגיון.

נניח שההורים היו מנסים לעשות בירור קוגניטיבי לילד שלהם, מנסים להבין למה הוא חושב שהם לא אוהבים אותו, ועושים מאמץ לשכנע אותו שזה לא נכון… להוכיח לו שהם לא מפלים בין האחים, והעובדה שבמקרה מסוים הוא קיבל פחות מהאח, הייתה לה סיבה, והנה היו גם מקרים אחרים שבהם דווקא הוא קיבל יותר וכדומה, ואפילו היו מפצים אותו קצת בשל ההרגשה הרעה שנוצרה אצלו…

ייתכן שהשפעת כל הפעולות האלה הייתה משפיעה עליו קצת ומפוגגת מעט את תחושתו הרעה. האם היה בכוחן להביא לשינוי מהותי בהרגשתו הבסיסית? התשובה שלילית. השפעות כאלה הן השפעות 'אור פנימי', שכאמור כוחן מוגבל.

כדי ליצור שינוי מהותי כזה היה צורך בהשפעה של 'אור מקיף', השפעה שלא על פי הכללים הקוגניטיביים. השפעה כזאת שלנפשו לא היו כלים להכילה, והוא לא הצליח להבין 'מניין נחת עליו כל הטוב הזה', פעלה בו שינוי מהותי וחקקה בו את ההכרה שיש בו ערך ואוהבים אותו לא פחות משאוהבים את האחרים.

 

לסידרת המאמרים 'המשך תער"ב',

(לפרטים לחצו כאן)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן