ב"ה

אורח שלמעלה מבעל הבית

אחד העניינים הייחודיים בחג סוכות הוא האושפיזין, מילה שפירושה אורחים.

אחת הסיבות לקשר בין אורחים לסוכות היא שבחג סוכות אנו עוזבים את דירת הקבע שלנו, שבה אנו בעלי הבית, ועוברים לגור בדירת עראי. באופן זה אנו  כביכול 'מאבדים' את 'מעמדנו' כבעלי הבית והופכים להיות אורחים בסוכה.  חכמים היטיבו לבטא רעיון זה בביטוי שטבעו: "ראויים כל ישראל לישב בסוכה אחת" – הסוכה ראויה לכולם במידה שווה. אף אחד אינו בעל הבית בה, ולכן בסוכה, כולנו בעצם אושפיזין.

יש בחיים תחומים ומצבים שבהם אנו מרגישים 'בעלי בתים'. הבית מבטא מקום מוגן ושמור, שבו האדם מרגיש שיש לו שליטה במה שקורה. לעומת הבית, כידוע, "כל הדרכים בחזקת סכנה". פירוש הדבר שכאשר האדם יוצא מביתו, המוגנות הבסיסית מתערערת. ובהקשר זה מעניין לציין שהמילה 'דרך' בארמית היא 'אורח' (אורחא; ובעברית – אֹרַח). כשהאדם בדרך הוא איננו בביתו שלו, והוא בעצם אורח.

בדומה לשליטה שהאדם חש כשהוא בביתו הפיזי, קורה גם בעולם הנפשי והתודעתי: המושג 'בית' מסמל עניינים המתיישבים בשכלו של האדם ונתפסים בתוכו בשלמות. במושגי החסידות זהו "האור פנימי" – אור שחודר אל הפנימיות, מתיישב ונתפס בגבולות של הכלים.

קורה לפעמים שגם בבית יש מאבקים וקונפליקטים: יש שאלו מאבקים בבית כפשוטו – בין בני המשפחה, ויש שאלו מאבקים המתחוללים ב'בית' הפרטי־התודעתי של האדם, מאבקים פנימיים, כעין "ויתרוצצו הבנים בקרבה" – יעקב ועשיו שבתוכנו, הנפש האלוקית והנפש הבהמית מתרוצצים ומתגוששים זה עם זה. אומנם חוויה זו לא תמיד נעימה וקלה, אבל יש לה יתרון מסוים: לתחושתנו, הכול בשליטה – זה הבית, המקום המוכר והידוע, שבו אין הפתעות.

אך יש ממדים פנימיים בחיים שהאדם חש שהם חומקים משליטתו, ומעמדו כ'בעל הבית' מתערער, וכביכול הוא הופך להיות רק 'אורח'.

התחושה של האדם שהוא 'אורח' יכולה להיות במובן החיובי – גילוי נפשי או תודעתי שמעבר לכלי התפיסה, סוג של הארה או שמחה מיוחדת, התרוממות הנפש מעבר לרגיל, ובלשון החסידות: "אור מקיף", אור שמעבר לתפיסה וההתיישבות הרגילים והמוגבלים.

גילוי כזה הוא כעין השראה והברקה המתנוצצת ומגיעה 'מלמעלה' ללא הזמנה וללא הכנה מראש, וכיוון שהאדם אינו 'בעל הבית' והגילוי אינו בשליטתו, בדרך כלל אין לו יכולת לשחזר או למחזר אותו על פי רצונו וביוזמתו.

אם כן לכל אחד מסוגי האור – מעלה משלו:

מעלתו של "האור הפנימי" הנתפס בתוך האדם, שהאדם חש שהוא שלו ובבעלותו; ומעלתו של "האור המקיף" המגיע מלמעלה, שהוא גבוה ועליון יותר.

אורח בא – השמחה מרובה

על פי הסבר זה נוכל להבין שבחג הסוכות, שבו אנו יוצאים מהבית, מדירת הקבע, ונהפכים להיות 'אושפיזין', מאיר אור עליון ונעלה שלמעלה מטעם ודעת, למעלה מהתיישבות ותפיסה. האהבה של ה' שמתגלית אלינו בחג הסוכות, היא אהבה שמעבר לשליטה, מעבר לגבולות השכל וההיגיון, ומשום כך אי אפשר שתהיה 'בבעלותנו'.

צל הסוכה נקרא בלשון הזוהר "צילא דמהימנותא" (צל האמונה) משום ש"האור המקיף" גבוה מתפיסתנו כמו האמונה שגם היא למעלה מגבולות השכל.

וכמבואר בחסידות, בחודש אלול, ראש השנה ויום כיפור, היהודים חשו התעוררות במעמקי ליבם, התפללו וזעקו לאביהם שבשמיים, ובתפילותיהם שברו את כל המחיצות, ובעקבות שבירה זו נוצרו חיבור וגילוי של אהבה שלמעלה מהשכל. גם בעבודה הנפשית של היהודי, נוצר בו חיבור פנימי לרחשי הלב העמוקים שבתוכו, שאינם מובנים ומורגשים בזמן הרגיל.

זו גם הסיבה שחג סוכות קשור לעניין השמחה באופן מיוחד "ושמחת בחגך" – שמחה מגיעה מהתחדשות. אם במשך שנה שלמה לא פגשנו חבר אהוב ולפתע הוא מופיע ובא לבקר, מתעוררת בנו שמחה גדולה, מה שאין כן אילו אותו החבר היה דר עימנו בבית דרך קבע. הגעתו אלינו כאורח, דווקא היא מעוררת בנו התרגשות ושמחה עצומה.

זהו החיבור הפנימי שמתגלה בחג הסוכות: חיבור שהאדם חש למקום פנימי שבתוכו, שבדרך כלל איננו גלוי ומצוי בתודעתו. במקום זה הוא איננו 'בעל הבית' אלא 'אורח', וכשהוא בא במפתיע ו'מתארח', מתעוררת שמחה גדולה – זו שמחת חג הסוכות.

שתי דרגות בביטחון

שתי מדרגות אלו (בדרך הטבע; מעל לטבע) מקבילות לשתי דרגות בביטחון: יש ביטחון בה' שמתלווה אליו עשייה בדרכי הטבע, ויש ביטחון גבוה ממנו, שאנו חשים בו גם כאשר לכאורה אין שום גורם בדרכי הטבע שיכול להסבירו או לגרום לו.

וכלשונו של הרבי (לקו"ש חכ"ו בשלח שיחה ב'):

ישנם שני אופנים בביטחון:

א. כאשר ההנהגה מלמעלה היא באופן ש"נמשכין הדברים שהולכין כסדרן שע"פ הטבע" (בלשון החסידות: כפי שזהו מצד ממלא כל עלמין);

ב. בשעה שרואים שההנהגה מלמעלה היא באופן ש"נמשכין הדברים… שלא ע"פ הטבע" (בלשון החסידות: מצד סובב כל עלמין), נדרשת אז דרגה גבוהה יותר במידת הביטחון…

באופן הראשון, אף שהאדם יודע שהכול מאת ה', הוא תופס בשכלו ובהגיונו האנושי שברכת ה' יכולה להתלבש בלבושי הטבע. ביטחון זה בה' בא לידי ביטוי בתחושתו של האדם שהוא שולט במציאות; ואילו באופן האחרון, האדם מרגיש שהוא אינו בעל הבית כלל, שום דבר איננו בשליטתו, והכול ממנו יתברך, כי התלבשות בדרך הטבע לא קיימת במצב זה כלל.

אורח שנעשה לבעל הבית

כיום אלו אכן שני אופנים שונים: הביטחון בה' דרך התלבשות הטבע (כדוגמת בעל הבית) והביטחון בה' שלא בדרך הטבע (כדוגמת האורח). בגאולה האמיתית והשלמה, כלי השגתנו והתפיסה שלנו יזדככו ויתעלו, והמהות שהיום היא בגדר "אור מקיף" שלמעלה מהשכל ומההיגיון ונתפסת באמונה בלבד, תבוא ותתגלה בקביעות ובפנימיות בתוך לבושי הטבע, ותוכל להיתפס בשכל האנושי.

כעין זה ניתן לומר גם לגבי שמיני עצרת ושמחת תורה, אז  – כדברי הרבי (ראה ליל שמחת תורה תשמ"ח, בקשר לאושפיזין החסידי) – האורח, האושפיזין של סוכות הופכים להיות בעלי הבית. בכוח השמחה הגדולה של שמחת תורה, ניתן לחוש גם את המקום שבמצב רגיל נמצא למעלה מהתפיסה, בתוך התודעה והתפיסה ממש.