ראיון עם הרב ערד על הדבר מלכות
אתה יודע, הרב ערד, זכורני שכשהתפרסמה השיחה של הרבי מפרשת פנחס תנש"א, רבים שפשפו עיניים בפליאה לא קטנה. היו שתהו, האם הרבי משנה כעת כיוון? האם מתחיל כעת סגנון חדש בעבודתנו בעולם?
הרב ערד מחייך חיוך קטן ושלוו. הוא יודע בדיוק למה הדברים מכוונים. מהנהן בראשו אך עוצר אותי בהינף יד: "הרבי לא שינה כיוון, אבל בשיחה של פרשה זו, הרבי בהחלט דיבר בסגנון חדש, פחות מוכר מתמיד.
מי שעוקב אחרי הסגנון של הרבי, יודע כי מאז יומו הראשון בנשיאות, הרבי היה בכיוון של "לכבוש את העולם", יותר מאוחר קראו לזה "ופרצת". דרך זו הובילה כל השנים עד לקריאה הגדולה להכנת העולם כולו לביאת המשיח.
אז מה בעצם קרה בהתוועדות שהתקיימה בפרשת פנחס תנש"א?
שיחה זו סבבה על אודות הנקודה של "מאך דא ארץ ישראל". פתגם זה נאמר על ידי אדמו"ר ה"צמח צדק" לחסיד שביקש את ברכתו לנסוע לארץ ישראל, והצ"צ השיב לו "עשה כאן ארץ ישראל"; כלומר, מה לך לנסוע לשם, אם אתה יכול להפוך את המקום שלך, בחו"ל, לארץ ישראל.
זהו פתגם שגילה אדמו"ר הריי"צ, והרבי מה"מ פרסם אותו והפך אותו למוטו. השיחה השבוע, סובבת אפוא סביב נקודה זו."היות שזה סופר ונתפרסם (ע"י כ"ק מו"ח אדמו"ר) לכל יהודי, מובן שמזה נעשה הוראה לכל אחד – שגם כאשר נמצאים "כאן", בחוץ לארץ, ובזמן הגלות (אפילו רגע האחרון שבה) – צריכים "כאן" – במקום וזמן זה – לעשות "ארץ ישראל" (סעיף א').
בשיחה זו, הרבי כמו אומר: סטופ! עצרו לרגע. משנים כיוון. לא פריצה החוצה, לא כיבוש כלל עולמי, אלא הרבי מבקש לרכז אותנו דווקא בנקודה של התמקדות בעצמנו, בעולמנו הפנימי, לחתור להשלמה עם המצב הקיים.
בדרך כלל השיחות של הרבי מאופיינות בסוג של מתח; הכרח שהמצב ישתנה, עד כמה אסור להשלים עם המצב הקיים, לשאוף ליותר ממה שהשגנו והספקנו. לא להיות מרוצים מהישגים קיימים. הרבי ציטט בלי סוף את דברי חז"ל "מי שיש לו מנה רוצה מאתיים, ומי שיש לו מאתיים רוצה ארבע מאות". כלומר, שאיפה לגדלות. ואילו בשיחה השבוע, הנקודה הרעיונית חותרת להצטמצמות, לסוג של התכנסות עצמית; להיות שלמים עם המקום בו נמצאים במצב הנוכחי. כלומר, לחתור לשלמות פנימית ולחיות את המקום שלנו. לא 'מה יהיה', אלא מה שקורה אצלנו, כאן ועכשיו.
אז מה הרבי אומר בעצם?
הוא מרכז אותנו פנימה מכניס אותנו פנימה, אל עצמנו."דווקא על ידי זה שעושים את העבודה בשלמות "כאן", מונחים לגמרי בעבודה במחשבה דיבור ומעשה שלו – הרי זה גופא מרגיל את האדם ומביא אותו להתכלית (שלשמה הוא עושה את העבודה "כאן") – העבודה בארץ ישראל כפשוטה בגאולה האמיתית והשלמה" (אות י').
את המסר הזה הרבי מחדד ביתר שאת בהמשך:"..אומרים לכל אחד ואחד מישראל, יש לך הוראה מנשיא דורנו – "עשה כאן ארץ ישראל": עבודתך צריכה להתבטא לא במחשבה אודות מה שנעשה בקצה אחר של העולם ובזמן אחר בפני עצמם ולתועלת נפרדה – אלא להיות שקוע לגמרי (במחשבה דיבור ומעשה) בעשית "כאן ארץ ישראל" – במקומך הפרטי ובכל רגע מזמן הפרטי". (סעיף יג).
כלומר?
תתרכז במקום שלך לעשותו ארץ ישראל. כאן = אצלך.
רעיון מרכזי נוסף בשיחה הוא, העבודה הנדרשת מכל אחד באופן 'פנימי'. כל השיחה בנויה על הרעיון מהו 'פנימי' – אחד המושגים הנפוצים והנכבדים ביותר בעגה החב"דית. 'פנימי' הוא אדם שמרוכז במה שהוא מונח.
בשיחה הרבי מביא, לכאורה, שני אפיונים למהותו של ה'פנימי':
· "צריך יהודי לעבוד עבודתו "כאן" – במקום ובזמן זה – בתכלית השלמות (לפי כל הכוחות והאפשרויות במעמדו ומצבו) במחשבה ודיבור ומעשה כ"פנימי" שמונח לגמרי בעבודה בה הוא מתעסק עכשיו (ואינו חושב בשעת מעשה אודות עבודה אחרת שתבוא לאחרי זה)".
· "..כמו פנימי שמכניס שלמות בכל פרט בעבודתו".
יש בנו שני סוגי עבודה כלליים: דחף לפרוץ החוצה – כלומר, לעשות ויותר ועוד יותר, לפעול ולתקן את העולם. ויש את הצד הפנימי – לתקן את מה שטעון תיקון בנו. החידוש שמחדש הרבי בשיחה זו: בכוחך לפעול ולהשפיע על העולם כולו, בכך שתתמקד בחלק שלך, בעניין הפרטי שלך, בזמן הפרטי שלך וב'ערוץ' הנשמתי שלך; דרך תיקון המקום העצמי שלך תוכל להשפיע על העולם כולו באופן ממילא. כשתיקח מה שבך ותוציא אותו מגלות לגאולה, גאולה פרטית, בזה תפעל על העולם כולו!
"לכל אחד ואחד מישראל יש את חלקו ושליחותו בעולם שנתן לו הקב"ה. אחד הוא בעל עסק (מ"זבולון"), ואחר ענינו לימוד התורה ("יששכר"), וכיוצא בזה, ובכל סוג גופא – יש לכל אחד חלק ושליחות אחרת בעולם. וכל אחד נמצא בחלק מסוים בעולם – שאליו הוליך אותו הקב"ה ("מה' מצעדי גבר כוננו"), כיון ששליחותו היא דוקא במקום זה" (סעיף יג).
איך אדם ידע לזהות מהו ה'ערוץ' שלו בעולם שעליו לתקנו?
זו שאלה טובה, אבל אני עדיין מבקש לעסוק כרגע בנקודה המרכזית.
אנחנו רגילים לחוות את העבודה שלנו בזירוז והבאת הגאולה מתוך תפיסה חיצונית. עלינו להפיץ בעולם, להכין את העולם, יש לנו שליחות בעולם – על הזולת – כמו גם לפרסם לכל יהודי ויהודי את בשורת הגאולה ולהכינו לקראתה.
אמנם גם בשיחה השבוע הרבי מדבר על פרסום, אבל מה לפרסם? לפרסם את דרך העבודה הייחודית, שעל כל אחד לתקן את החלק שלו ובכך ממילא יתקן את העולם כולו. הדרך לפעול במציאות החיצונית באה דרך טיפול במציאות הפרטית, בזמן הפרטי, מקום פרטי, ובמשפחה הפרטית שלנו. עלינו לדאוג שהפרט (ולא הכלל) יהיה שלם ויחיה באופן של גאולה, וזה כבר ישפיע על העולם כולו.
כלומר, אם הפתגם הוא "יפוצו מעיינותיך חוצה", הרי שהרבי מחדש כאן ב'דבר מלכות', שהדרך לכך עוברת דרכנו אל תוכנו. זו דרך חדשה, לא הדרך המקובלת והרגילה בה הרבי תמיד.
הרבי מרבה לדבר בשיחות על כך שהעולם מוכן לגאולה, המציאות מוכנה, והשליחות היחידה שנותרה היא רק לפקוח את העיניים ולפרסם שמשיח כבר נמצא, ולראותו בעיני בשר. כלומר, הגאולה נמצאת. אלא מה? היא נמצאת ואני רק לראות שהיא נמצאת. לפקוח את העיניים ולראות איך המציאות הפרטית שלי מוכנה לגאולה. שכל אחד יוודא שחלקו שלו, באופן הפנימי, אכן מוכן לגאולה. כשחלקי יהיה שלם, זה ישפיע גם על האחר.
אז מה? הסתיימה עבודת השליחות החוצה?
מה פתאום?! השליחות היא עדיין לתקן את העולם ולהכינו לגאולה, אבל היא עוברת דרך עבודה עצמית, אל תוך תוכי. יש אנשים שחיים מתוך 'תנועה' של לפעול החוצה, והרבי עוצר אותם לרגע ושואל: אתה כבר מוכן לגאולה? אתה חי חיים של גאולה? אתה כבר עשית ארץ ישראל כאן, בבית שלך? בתוך העולם הפנימי שלך? או שאתה עסוק רק עם ה'חוץ'?!
אני מבין ממך שזו התניה, שעלינו קודם להתעסק בעצמנו. אבל בינינו, הרי אף פעם לא נהיה מוכנים באמת, ואם נתעסק בשלמות עצמנו, לעולם לא יהיה לנו זמן לאחרים.
אבל זו הנקודה שהרבי מבקש: שתעשה גאולה אצלך, בזמן הפרטי שלך, בכוחות הפרטיים שלך, זה גופא כשיהיה מתוקן, ישליך ממילא על הכול. אם תהיה 'פנימי', שלם בעצמך, תהיה מונח במה שאתה עושה, תהיה בחיבור פנימי, הרי הבאת גאולה – עשית כאן, אצלך, ארץ ישראל.
אינני מבין את הלוגיקה: בא חסיד לאדמו"ר ה"צמח צדק" ואומר לו שהוא רוצה לעלות לארץ הקודש. ללא ספק כוונה טובה ומעשה נהדר. הרבי עונה לו "עשה כאן ארץ ישראל". אבל מה זה "כאן"? הרי "כאן" זה חוץ לארץ, כאן זה הגלות!
נכון מאוד, וזה מה שה"צמח צדק" מבקש מהחסיד: אל תיסע לשם, הבא את ארץ ישראל אליך לחו"ל; תביא פה את הגאולה, לתוך הגלות שלך ואותה תהפוך לגאולה.
זה שיקוף ההבדל בין 'חיצון 'ל'פנימי': חיצון רוצה להביא גאולה עולם כולו. אומרים לו, הייה 'פנימי', הבא גאולה לחלק שלך.
בינינו, הרי יותר קל להביא את התיקון הגאולתי לעולם כולו, מאשר לתקן את עצמנו.
(צוחק) אמת דיברת. אבל זה מה שהרבי מחדש כאן. הרבה פעמים חשנו שבדור שלנו כבר לא צריך לדבר על פנימיות. העיקר הוא החוץ, המעשה הוא העיקר, לפרוץ החוצה. ואכן, זה רוב הסגנון במשך כל שנות נשיאותו של הרבי.
וזו הפליאה הגדולה שהתעוררה באותה שבת, כפי שהזכרת בתחילת שיחתנו, כאשר חסידים שמעו על דרך העבודה ה"חדשה", כאשר הרבי נתן דגש גדול על ה'פנימי'; על הצורך ללמוד את סוד ההתמקדות בעצמנו, באומרו 'אם אתה תחיה חיים של גאולה, זה יהיה מבחינתך המקסימום להביא את הגאולה לעולם כולו. אבל – וכאן מגיע האבל – אל תחשוב על העולם, אלא תתמקד בלהביא את הגאולה לעצמך.
"..עבודתך צריכה להתבטא לא במחשבה אודות מה שנעשה בקצה אחר של העולם ובזמן אחר בפני עצמם ולתועלת נפרדה – אלא להיות שקוע לגמרי (במחשבה דיבור ומעשה) בעשית "כאן ארץ ישראל" – במקומך הפרטי ובכל רגע מזמן הפרטי.
"..ודוקא על ידי זה [העבודה בעשיית ארץ ישראל בתוכך – מ.ז.] תפעל גם בכל העולם (בכל מקום ובכל זמן) – כיון שבחלקך בעולם נכללים כל חלקי העולם .. כמובן ש"כל אחד ואחד חיב לומר בשבילי נברא העולם", שכיון שכל העולם נברא בשבילו, הרי מובן שיש בכוחו לפעול בכל העולם על ידי זה שהוא – בחלקו הפרטי – כולל בתוכו את כל העולם כולו" (אות יג).
נתקדם פסיעה נוספת. איך אני – הבעל'בית הנורמטיבי שיוצא לעבודתו עם בוקר, חוזר הביתה אחר הצהריים ומקדיש מעט זמן למשפחה מתוך עייפות שהולכת ומתעצמת ככל שהיום הולך ואוזל – פועל גאולה בתוך עצמי?
ראשית, הרבי כבר בתחילת השיחה אומר שהעבודה של "עשה כאן ארץ ישראל" שייכת לכל יהודי באשר הוא. ואם הרבי מתווה דרך זו בשיחה בפני רבים, הרי היא שייכת לכולם, ויש בה גם נתינת כוח לכל אחד איפה שהוא אוחז בעבודתו הרוחנית.
שנית, הרבי עצמו מדגיש "עד כמה שרק יכולים לעשות שם את העבודה בשלמות". כלומר, לפי היכולות והכוחות שניתנו לנו.
[במאמר המוסגר, בעוד שאתה מדבר על בעל'בית, אני חושב שזו עבודה קשה יותר עבור פעילים ושלוחים, כי הם מעצם טבעם עסוקים ב'חוצה', בהשפעה כלפי חוץ ולא בהתכנסות הפנימית שעל אודותיה דיברנו.]
אולם הכול מתחיל בנו. אדם צריך לדעת ולהרגיש שהחלק שנפל בחלקו לתקן, לפעול בו ולעשותו גאולה, זה מה שה' נתן לו (והרבי מאריך בזה בצורה מתוקה כל כך באות יג). "העולם נתן בלבם", מה שיש בלב שלו, זה העולם כולו השייך לו, והוא צריך לדאוג על פי התורה שחלק זה יהיה שלם במחשבה בדיבור ובמעשה, בתחושה וברגשות של גאולה.
אחד הדברים העיקריים ברובדי ההתמודדות של הקדושה מול הסטרא אחרא, זה ה'פנימי' מול ה'חיצון'. ה'חיצון' זו קליפה. 'פנימי' זו קדושה. כמו פרי מול קליפתו. בחיים שלנו יש ארועים ומקרים חיצוניים שמטרידים ומביאים אותנו לתחושה של לחיצות. עליך אפוא לא להתפעל מהקליפה החיצונית, אלא להביט ב'פנים' שבכל דבר – והוא הקדושה. לדעת שהקב"ה נמצא כאן, והכול הוא באמת טוב, ואין דבר שקורה שאינו נעשה מתוך השגחה פרטית; ולכל דבר יש משמעות עמוקה, לכל דבר יש ערך.
כשאדם לחוץ מבעיה זו או אחרת, הוא מוטרד במחשבות 'מה יהיה'? 'איך יהיה'? 'למה זה קרה לי'? אלו רבדים חיצוניים.
ההסתכלות של ה'פנימי' היא פנימיות: לדעת שאין מה לדאוג, ומה שיהיה – יהיה. אם הקב"ה עשה זאת, מה הוא מבקש ממני? מה המשמעות של הדברים? ואם כבר קורים דברים, איך אני חווה את זה בצורה הכי שלמה! איך אני חווה את הנעשה מתוך קשר שלי עם הקב"ה? ואם אני חש את זה – האם אני אכן בשמחה? האם אני נמצא ברגיעה אמיתית? במקום של ביטחון? במקום של השלמה עם מה שקורה?
בשיחות ה'דבר מלכות' בשבועות הקודמים, הרבי מבאר את הדרך לזה, ומביא את הרעיונות, איך במקום הפנימי אני מוצא את השלימות. שכן כל מציאות יכולה (וצריכה!) להיות שלמה. כשאני מכניס את הקב"ה, שהוא אלופו של עולם המסתמל באות א', בתוך הגולה, אני הופך את הגולה לגאולה.
הכול מתחיל בנו, בראש. כשאני מתמקד בתוכן הפנימי מבלי להתפעל מה שקורה בחוץ – אני בעצם הופך את המקום הגלותי למקום של גאולה. ובסגנון האימרה: עושה את חו"ל לארץ ישראל.
מעבר להתבוננות הפנימית העצמית, יש דרך מעשית של ממש להפוך את חוץ-לארץ שבתוכנו לארץ-ישראל? את הגולה לגאולה?
להתבונן בנעשה בעולם הפרטי שלי ולהכניס לתוכו את הקב"ה באמצעות לימוד חסידות, בלימוד תוכן השיחות של הרבי. תורת החסידות מרחיבה ומעמיקה אצלנו את הפרספקטיבה לחיים היומיומיים. היא מלמדת אותנו איך להפוך את החיים הפרטיים שלנו – וממילא גם הכלליים – לחיים של גאולה.
האמת, לא פעם קשה לנו לקחת את הדברים של הרבי כמסוגלים באמת להביא אותנו לשמחה ולשלווה; לתת לנו שלימות פנימית אמיתית. אנחנו לא מושלמים, אבל זו ממש הדרך להכניס אותנו לעולם של גאולה פנימית.
הרי, מהו עולם של גאולה? זהו עולם של שלווה עצומה: בלי תחרות, בלי קנאה, הטובה משופעת הרבה, אין מלחמות ומאבקים, לא עם הסובב ולא עם עצמנו.
אנחנו יכולים ומסוגלים להביא גאולה לעולם הפרטי שלנו. לא להיסחף למקומות של תחרות ולא ללחץ שתחרות יוצרת. התבוננות בכוונה הפנימית של העולם תביא אותנו לתחושה שבאמת לא חסר לנו כלום; מביאה אותנו להיות במנוחה, לחיות בביטחון ללא קונפליקטים. כשהרבי אומר תעשה גאולה במקום הפרטי שלך, או ביום הפרטי שלך, אז זה אפשרי. תעשה כאן גאולה. יש לנו את הכוחות והאפשרויות הללו. כל אחד יכול לעשות את זה. מי יכול לעשות את זה בעבורנו? רק אנחנו!!!
